הפסיכיאטר

לפחות לגילאי 12-13+ ומעלה:
–
הדובי החום של רותם היה מוכתם מדמעות. היא ישבה בחדר שלה, על המיטה, והראש שלה היה שעון על כף היד הקטנה שלה. נכנסתי אל החדר ושאלתי אותה מה קרה לה שהיא בוכה ככה.
"לא קרה כלום," היא לא הסתובבה אליי וניגבה את הדמעות כדי שלא אבחין שהיא בוכה. "ואני לא בוכה בכלל."
עכשיו ראיתי את העיניים החומות והגדולות שלה. היא החזיקה את הדובי בין שתי כפות ידייה הקטנות ומחצה אותו עד שגוש צמר קטן נקרע מתוך הדובי ונפל על הרצפה. למזלי היא לא הבחינה, אחרת הבכי שלה היה עוד יותר מתחזק.
"רותם, מותק, את לא בוכה. נכון? אז בוא נכין עוגיות." אמרתי לה בחביבות. אולי אם אני אשחד אותה היא תהיה מוכנה לספר לי. היא התנדנדה על הכיסא מצד לצד ואז הסתכלה עלי עם חיוך עצוב על הפנים.
"אני לא בוכה. ולא בא לי עוגיות. עוגיות זה מסוכן. אני רוצה ללכת הביתה!" רותם צעקה והגרון שלה היה חנוק מדמעות. הסתכלתי עליה, היא הייתה נראית כל כך עצובה. העיניים שלה היו אדומות ומתחתן הציצו שקי שינה קטנים. היא נשכה את השפתיים שלה והתחילה לבכות חרישית.
"אבל רותמי, אנחנו כבר בבית."
כאב לי לראות אותה במצב הזה אבל לא יכולתי להמשיך להיות לידה עוד הרבה זמן, וזה לא שלא הייתי מסוגלת, היא פשוט לא נתנה לי להתקרב אליה. במשך כל הימים הקרובים רותם הייתה סגורה בחדר, היות שזה החופש הגדול ואמא שלנו לא עבדה, רותם יכלה להישאר עם עצמה בחדר. היא אפילו לא הלכה לאכול, אמא הגישה לה את האוכל למיטה. היא סירבה ללכת לרופא וסירבה שיתקרבו אלייה. אחרי כמה זמן אמא התחילה ממש לדאוג לה, לאחר שרותם סירבה לאכול ולשתות. אמא הזמינה פסיכיאטר הביתה ורותם התנגדה לדבר איתו, היא נעלה את הדלת ואיימה שלא תצא אם הוא לא ילך מכאן ולא יחזור אף פעם. היא רעדה בכל הגוף כשהיא ראתה אותו.
רותם הייתה מאוד חכמה לגילה ואמא ידעה שהיא לא תוותר, הפסיכיאטר הלך ואמר לאמא שהוא מאבחן את המצב שלה כפיגור או חרדה. הוא לא באמת יכל לאבחן זאת אך אמר את זה לאמא מעצבים כאשר נאלצה לגרש אותו לאחר מאמצים ממושכים שלא הסכים לצאת מהבית.
אחרי שבוע ניסיתי לדעת למה הוא לא עזב את הבית כשאמא ביקשה ולמה הוא קרא לה בשמה הפרטי. היא אמרה לי שאלו שטויות, אך אחרי שלא עזבתי אותה היא סיפרה לי למה הוא דיבר אליה כאילו הוא מכיר אותה.
היא אמרה שלפני שהיא ואבא התחתנו, היא פגשה אותו. הוא ניסה לדבר איתה ואחרי שהיא לא רצתה להיות בקשר איתו הוא משך אותה לפארק מבודד ואנס אותה. היא העדיפה לא להיכנס לפרטים הקטנים, אבל זה היה נורא לפי מה שסיפרה.
לאחר המקרה הוא עזב אותה, ואחרי שהיא ואבא התחתנו הוא פגש אותה שוב. כשאני הייתי עדיין תינוקת. היא אמרה שהוא ניסה לחטוף אותי אבל אבא הגיע בזמן והוא ברח, אבא הרגיעה אותה והבטיח לה שהוא לא יטריד אותה יותר.
"ועכשיו הוא זיהה אותי ואמר לי ש"הילדה הקטנה שלך" צריכה להיזהר ממקרים מיוחדים." היא סיכמה את הכל. עכשיו הבנתי למה אמא גירשה אותו והגנה על רותם.
אחרי המקרה עברה שנה שלמה, רותם התבודדה בחדר שלה עם עצמה ושלושה שבועות לפני שחגגה את גיל שבע, שאלתי אותה מה קרה באותו רגע. אמרתי לה שזה בסדר, ושאם קרה לה משהו אז הכל טוב. כי עברה כמעט שנה ודברים לא יחזרו על עצמם.
היא הנהנה בבהלה ואז התחילה לבכות. "האיש הזה שאמא הזמינה הוא סובב ונגע לי פה," רותם הצביעה על השדיים שלי. "והוא גם הוריד לי את החולצה ואת המכנסיים ונגע לי ליד הרגל." היא אמרה ורעדה מפחד. "והוא היה איש נורא מפחיד! הוא אמר לי שאם אני יספר אז הוא יהרוג אותי…" העיניים שלה התחילו להאדים. התחלתי להשלים לאט לאט את החלקים של הפאזל.
"והוא עשה לך עוד משהו?"
"לא. וזהו." היא קבעה והאישונים שלה גדלו.
"את בטוחה?" לא כל כך האמנתי לה, אני לא יודעת. הרגשתי שהיא מסתירה ממני משהו. אולי גם בגלל שהיה לי קשה לראות אותה חסת אונים.
"לא, היה עוד, בסדר. אני יגיד לך… האיש, הוא גם לקח לי את השרשרת, ואמר לי שאני יפה. הוא לקח אותי לאיזה בית גדול והתפשט גם, ואז…" היא עצרה והדמעות שלה התחזקו. "אני לא רוצה לספר עוד! אני לא רוצה להיזכר! לא רוצה!"
"זה בסדר," ניסיתי להרגיע אותה. היא בכתה בקולניות ואז הביטה בי.
"באמת יהיה בסדר?" שאלה בתמימות והפילה את העול שלה עלי. עכשיו אני חייבת להבטיח לה שיהיה בסדר, אחרת היא לא תהיה מוכנה לזוז בכלל.