הפסיכופט

סמואל מקדונל'ד, בין אנשי העסקים המפורסמים ביותר בכל ניו-יורק וסביבתה, פסע לו ברחובותיה השקטים של מנהטן שלאחר הסופה וזמזם לעצמו שיר מוכר.
הוא היה באמצע שנות השלושים שלו, ולמרות שהחל להקריח זה לא מכבר וכרסו החלה מבצבצת מעל החולצה, הוא שפע כריזמה וקסם אישי. משרדו היה בין המפוארים ביותר בכל רחבי ניו-יורק והצלחתו לא ידעה גבול. הוא היה בין האנשים הבולטים בוול-סטריט והקפיד לנהל את עסקיו כרגיל, פחות או יותר בכשרות, למרות שאם מדי פעם נפלה לידיו ההזדמנות להרוויח עוד כמה מיליוני על גבי מיליוני דולר, לא חשב פעמיים, למרות שזה היה יחסית בקטן.
הוא לא ראה בכך כל רע, כלומר, הקומוניסטים המזורגגים האלה לא באמת יכולים להגיד לו כמה מיליונים להרוויח. והוא אכן היה צריך אותם. לקנות לעצמו סוויטה, בין המפוארות בניו-יורק, סוויטה שעלתה בעיניו מעל בתיהם ההדורים של אנשי העסקים בוול-סטריט, שבז להם במעמקי ליבו. כמו כן, היה צריך לשלם לעוזרת הבית, שהייתה גם בנוסף לכל, מבשלת ואופה. למען האמת, הוא שנא לשלם לה, שנא לשלם לאישה שבעצם, בלא יודעין, שלטה בחשאי בכל ביתו. בתנועת עפעף אחת, הוא היה יכול לסלק אותה, אבל בחר שלא לעשות כן. הוא היה צריך מישהי שתוכל לטפל בבית. כן, ומדי פעם נזקק לכסף בכדי לשפץ את הסוויטה, להרחיב אותה מעט יותר, או לבנות מקום לבריכה הנהדרת שעמדה על תילה כבר קרוב לעשרה חודשים. בריכה ולידה ג'קוזי, לימי חורף קרים, כמו זה. לפעמים השתמש בכסף בכדי לקנות טבעת יהלום או בגדים הדורים לאשתו, כשהעניינים ביניהם, כשהשתיקה העזה הייתה מתנפלת ומתגברת עד שלא נותר לו מנוס. הוא קנה לה איזה תכשיט מהודר, ענק יהלומים בכדי שתוכל להראותו לפני חברותיה, או בגדים חגיגיים, ובלבכי, זה לא כל-כך שינה, במילא מתנותיו חזרו האחת על השנייה, בדרך זו או אחרת. הוא קנה לה אותן, היא התנפלה על צווארו בחיבוקים ובנשיקות בהכריזה שהיא אוהבת אותו, עד שהשתיקה הייתה חוזרת כעבור שבוע או שבועיים וחוזר חלילה. ולגבי שני ילדיו, הוא לא היה מוכן להתפשר על כך ותמיד קנה להם את הטוב ביותר מכל דבר. את הילקוטים היפים ביותר, העטים הצבעוניים ביותר ואף את שיעורי הבית הטובים ביותר, מכיוון שהקפיד על כך שמורה פרטי ילווה אותם בכל המקצועות, לאחר שעות בית הספר.
למען האמת, כשקצה מחשבתו עסק באשתו או בילדיו, תמיד הרגיש מעין תחושת פספוס חריפה, עמוקה וטבועה בדמו, בכל נשימה ונשימה. הוא אהב את ילדיו, או משהו הדומה לכך, ונטה להעדיף את בנו הבכור מאשר את ביתו הקטנה, מחשבה שהייתה עולה מדי פעם ממעמקי תת- המודע שלו לפני ששבה ושקעה בחזרה. אבל, הוא לא הרגיש חיבור אמיתי אליהם. ילדים, אמנם ילדיו, אבל למעט כמה חיבוקים וניסיון להיראות אבהי, הוא לא ממש….
וזה מה שהוביל אותו לכיוון האפל ביותר של עצמו ושל מחשבותיו, יחסיו עם אשתו, דברה. היא הייתה צעירה ממנו לפחות בעשר שנים, אם לא יותר, ועסקה לחייה בדוגמנות. והוא לא היה יכול להכחיש שהיא אינה יפה, עם עיניה הנוטות לגוון אפור וגובהה התמיר. אך, הוא לא הבין בעצמו מה מצא בה. הוא אפילו לא ממש אהב אותה.
הם נפגשו, אז, לפני כמה שנים, בתור שניים מאנשי העילית של ניו-יורק, באיזשהו נשף, הוא אפילו לא זכר בבירור. כמה חברים משותפים הכירו ביניהם והיא נכבשה בקסמו האישי כמעט במיידיות, קסם שכאילו קרן ממנו כמו קרן שמש, קסם שאפף אותו מכל הכיוונים. הם קבעו להיפגש ביניהם בפרטיות, הרחק מעיני הנשף, בכדי שיוכלו לשוחח. וכעבור כמה פגישות, היא נלכדה לחלוטין. קסמו האישי והכריזמה שלו פשוט קרנו ממנו והיא לא יכלה שלא להגיב.
לאחר מספר חודשים, הוא הציע לה נישואין והיא הסכימה מיד. למען האמת, הוא עשה זאת יותר בגלל רצונו האישי להתפרסם, קצת מעבר לההרי עורכי הדין וחבריו המרובים, מאשר אהבתו אליה. שנית, היה בתוכו רצון אף חזק יותר מאשר לשאוף את התהילה מסביבו, הרצון החזק הזה להיות נורמלי, לחיות חיי משפחה רגילים, "החלום האמריקאי" במלוא התגלמותו. וכעת, הוא לא היה בטוח בכך שמא היא לא לב לניכור ביניהם, לשתיקה המביכה ומההיעדר האהבה הממשי. מובן שבעיני החוץ, הקפידו להיראות כמו זוג מאוהב ונדוש, כמו בסרטים, טוב, אולי עם קצת פחות קיטשיות, למרות שבעיני החוץ, אכן נראו מתקתקים להחריד. היא הקפידה להראותו בפני חברותיה הרבות ולהשוויץ ב-"בעל איש העסקים המפורסם שלי" וכיוצא באלה.
והיה עוד משהו שהפריע לו בקשר שלהם, משהו שהיה הדבר הקריטי ביותר בעיניו. לא היו ביניהם ריגוש או מתח. מובן מאליו שהקפידו לקיים יחסי מין כמעט בכל ערב, וזה הדבר היחיד שעוד איכשהו אהב, אבל חוץ מן מגעם הפיזי, התחושה החמקמקה הזו נמלטה מידיו. הכל היה כל-כך גלוי, ובהמי, והוא לא היה יכול לשאת זאת. הכל היה מכאני מדי, ושנית, האהבה פשוט לא נטלה חלק בכך.
הוא נפגש כמה פעמים עם יצאניות, בתקווה שהדבר שכל-כך חיפש ישוב להיות שלו, אך לא היה כך הדבר. הוא פשוט נעלם מעינו.
הוא פשוט חי את חייו המשמימים ונטולי כל עניין, מלבד הצורך להתעשר, שקינן במוחו כתחליף למשהו אחר, משהו עמוק כגודל תהום פעורה, אך הוא שיער שלא יוכל למצוא אותו, את הריגוש הזה, ולכן החליט לוותר, או לפחות להרפות מהעניין זמנית. הוא תהה כמה פעמים מדוע אינו אומר לאשתו שאיננו מאוהב בה, שהוא רוצה להתגרש, אך העדיף לשמור על חיוו כמות שהם. מצועצעים ונטולי כל רגש ממשי, העיקר שחבריו מסביב יראו בו אדם נערץ שיוצא עם "דוגמנית מהוללת." ואוהו, כמה שהקפידו לשבח אותו בכל פעם מחדש. מחמאותיהם והערצתם ממנו, שלא ידעה גבול, גרמה לו לתחושת עונג רבה, שהוא זה השולט בהם, שהוא זה המושך בחוטים.
וכך, עברו חייו עד ש…הדבר הזה,שנחת עליו כרעם ביום בהיר, הו… כמה כסף נחת בידיו אז…. הו, זו הייתה תחושה פשוט משכרת. הוא זוכר את תחושת שטרות הכסף בידיו, רעננים כמו קרני השמש הראשונות באביב. שטרות שהיה יכול לגעת בהם, לחוש את ניחוחם הטרי באפו. אוי, הוא נזכר בתחושה הזו, שהקיפה אותו מכל עבריו, ונראה שסוף- סוף מצא את מה שחיפש במהלך כל חייו נטולי העניין. ההונאה הכספית הזו, שבוודאי עלתה לאיזה מישהו שם באלפי מיליוני דולרים, לא עניינה אותו כהוא זה. הוא פשוט חש שמחה בלתי יתוארת למראה הכסף בידו. התחושה שהוא חיפש סוף כל-סוף הייתה מונחת בידו, נתונה למרותו. הדבר שחיפש לאחר כל אותן השנים. אך, לצערו, אותה התחושה האלמונית התפוגגה כעבור כשבוע, אולי אפילו פחות, לאחר שניצל את הכסף בצורה הטובה ביותר לפי ראות עיניו. הוא עשה זאת כמה פעמים, ואותה התחושה חזרה, אבל הוא ידע בליבו שלא יוכל לעשות זאת יותר, שניצל את האופציה הזו יותר מדי פעמים, שהמשטרה עוד עלולה לחשוד ושכיווני החקירה יובילו אליו-ואז, יקיץ הקץ על חייו הנורמלים והוא יכול להגיד שלום לביתו, לכספו, אבל יותר מכל, למוניטין שדבק בו. הוא הפסיק עם ההונאות, אך, בסופו של דבר היה מוכרח למצוא דרך לחוות את אותה התחושה פעם נוספת, מעין רצון שישב עמוק במוחו וחיכה לדרך שבה ישתחרר. והוא אכן מצא דרך, חשב לעצמו, הוא אכן מצא.
הוא התכוון להמשיך בדרכו, לכיוון הרכבת התחתית ובכך להגיע לבקתתו הכפרית, שנמצאה אי שם באזורה הכפרי של מדינת ניו-יורק. הוא העדיף לא לנסוע במכונית, מכיוון שפחד במעמקי ליבו מהסטיסטיקה ההולכת ועולה של תאונות דרכים בכבישים. למען האמת, הייתה אף סיבה שנייה לכך, סיבה שגרמה לו לפרוץ בצחוק מצמרר במעמקי מוחו, צחוק שאילו היה נשמע בקול רם, בוודאי היה גורם לעורם של האנשים לידו לסמור בבעתה. כשלפתע, מראיה של שמלה אדומה באחד מחלונות הראווה הסיח את דעתו והוא נעמד מולה, מהופנט. הוא אפילו לא שם לב לקבצן שישב מרחק מטרים אחדים ממנו. הוא תיעב אותם, שנא אותם בכל מעמקי ליבו ונפשו, את הקבצנים המלוכלכים והמטונפים ששכנו על המדרכות, חסרי אונים ותקווה כלשהי. מובן שכשהלך מולם, לא הקפיד להראות את רגשותיו האמיתיים, אבל תמיד לקח איתו בהליכתו ברחוב חומר מחטא, על כל צרה שלא תבוא.
המראה האדום, נוטף החן ועם זאת, הדם של השמלה, משך אותו פנימה לתוך החנות. הוא פשוט היה מוכרח להיכנס לחנות, רק להתבונן בה מקרוב, רק עוד קצת, ממש קצת ואז ילך, הוא במילא כבר מאחר, חשב לעצמו בקוצר רוח. וחוץ מזה, מראה השמלה עורר בו נשכחות, משהו שכבר חשב שנשחק בו התעורר לחיים.
המוכרות נעצו מבטים סקרניים לנוכח האיש הנכנס, שנעץ מבטים מלאי תמיהה בשמלה האדומה, אך לא שאלו שאלות מרובות. הוא נראה כמישהו ה"חי טוב" ושנית, הן כבר ראו דברים יותר מוזרים מכך בימי חייהן בעיר ניו-יורק.
ובנוגע אליו, הוא פשוט המשיך להתבונן בשמלה בסקרנות, נוגע בידו בחרדת קודש במגעה הקטיפתי והמלטף. האדום הזה, אוי, כמה שהוא הזכיר לו… לא משנה, חשב לעצמו והמשיך לסקור אותה בסקרנות. המילים פשוט יצאו מפיו והוא היה חייב להגיד משהו, מוזר ככל שיהיה,
אפילו לעצמו, לא משנה שייראה משונה. הוא פשוט חייב לירוק אותן מתוכו.
"כשהייתי בן חמש, אני זוכר זאת היטב, הגננת שלי שלחה מכתב להוריי. בו נכתב, בוא נראה, כן, אני זוכר, שאני פשוט מתנהג באנטי- סוציאליות גמורה, או כמו שהיא ניסחה את זה, הפרה המטומטמת הזו," הוא היה חייב לשלוט בכעסו ונשם כמה נשימות עמוקות. "שאני מתבודד. לא משחק עם שאר הילדים האלה, ששכל רב גם לא היה להם, אלא מעדיף לשבת בצד, בפינה ולצייר לעצמי. מובן שזו הייתה סיבה לדאגה, גברת גננת מדופלמת. או, שכאחד המנהיגים שלהם ניסה לחטוף ממני צעצוע ששיחקתי איתו באותו הרגע. ובכן, לפי חודש הצדק הפנימי שלי, זה היה מוצדק שהרבצתי לו. ממש מוצדק. הילד המחורבן ההוא, ג'ונתן קראו לו, נדמה לי, מה הוא חשב לעצמו, מה הגננת הזו חשבה לעצמה?" הוא נשם כמה נשימות עמוקות והמשיך. "לעזאזל, משהו בי לא בסדר. כן, אני מודה בכך. החזות הנורמלית שלי בסך הכל מחפה על משהו עמוק ואפל עוד יותר, לא? מצד שני, ככה זה עם כל בני האדם. מנסים לשחק אותה מוצלחים, חיים את "החלום שלהם" שהוא לא יותר מבלוף אחד גדול. אז מי בכלל יכול לשפוט אותי? נכון, יש לי אישה ושני ילדים. נכון שאני בוגד בה, אבל תודו בכך, פשוט תודו, מי לא בגד? או במעשים, או במילים, או בצפייה באתרי פורנו מסריחים. כן, אני יודע שאני לא נורמלי. אבל האם אתם יכולים להתבונן עמוק בתוככם ולהגיד שינכם נורמליים? אינני חושב כך. בכולנו שוכנת חיית הפרא הזו, השאלה היא עד כמה אתה נכון להסתיר אותה מעיני החברה," הוא התבונן סביב כמה פעמים והמשיך במפל המילים שקלחו ממנו כמו במקלחת זורמת. "ולמען האמת, החברה האנושית יכולה להאשים את עצמה בכך." ואוו ההרגשה שנטפה ממנו הייתה מוזרה כל- כך, משהו שלא היה רגיל בו. "אני רק אומר שאולי יש לי בעיה. אבל משום מה, אף אחד לא יכול לראות את זה. אולי זה סימן שהאנשים כל-כך חושבים שמה, שאיש עסקים מדופלם מייצג את הנורמלי? ממש לא. הם צריכים לפקוח את העיניים שלהם. וכעת, אלך מכאן. יש לי דברים יותר חשובים לעשות." הוא סיים עם נאומו הפרטי, מיהר לחפון את השמלה בידיו, לשלם לקופאית שעמדה על משמרתה ולנוס לרכבת התחתית, בעודו מחייך לעצמו חיוך קטן ואפל. והוא ידע בוודאות מה השמלה הזכירה לו, את הצווחה האחרונה לפני שהכל נגמר ומתכסה בדם.