העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק כ'

הבוקר הגיע, מהר מן הצפוי.אם הייתי יכולה, הייתי נשארת במיטה לפחות עוד כמה שעות,הייתי פוקחת את עיניי באיטיות,לוקחת את הזמן,ככל שאני יכולה.לאחר מכן,הייתי קמה מן המיטה ומסתכלת על הנוף הנשקף מבעד לחלון.אולי,אז הייתי יורדת למטה,ומכינה את הקפה שלי בלחיצת כפתור. למען האמת,כשגרתי עם תום באותה הדירה,לא הייתה לנו את המכונה להכנת קפה,מכיוון שהיא עלתה יותר מדי כסף,יותר מכפי שיכולנו להרשות לעצמנו.הייתה לנו איזו מכונה ישנה,שהתקלקלה כל יומיים.טוב,לא כל יומיים,אבל היא הרבתה להתקלקל. אני תוהה למה אני תמיד בורחת אל העבר,כי זה לא מה שיעזור לי,בייחוד עכשיו.אני יודעת שהרצון להתנתק בוער אצלי לפעמים,בייחוד בזמן הבוקר,אך,אני פשוט לא יכולה להרשות זאת לעצמי.לא כשאנחנו באמצע תוכנית הבריחה הזו. כשאנחנו קמות וצועדות אל מחוץ לצריף, אלכסנדרה נועצת בי מבט שמזכיר לי את מה שאנחנו אמורות לעשות היום.למען האמת,אני לא מבינה למה היא מתעקשת כל-כך לבוא איתי,להעביר שתי קופסאות שימורים מתא אחד לשני.אני מניחה שהיא רוצה להרגיש שהיא עושה משהו,כמו שאמרה לי אתמול.לא אכפת לי מזה שתעזור לי,למרות שהייתי מעדיפה לעשות את זה לבד. אני נותנת לה מכה קלה במרפק,להראות לה שהגיע הזמן לפעול.ללכת למקלחות,שם נמצאים התאים ולגמור עם זה,כמה שיותר במהירות.אני נזכרת באיזה פתגם,ששמעתי פעם "החיפזון מהשטן." המקור שלו מגיע מארצות ערב,לפי מה שאני זוכרת,אף פעם לא הייתי מצטיינת בשיעורי ההיסטוריה.בכל מקרה,אמנם הפתגם הזה נכון,אך,במצבנו,אני לא חושבת שיש לנו ברירה אלא לפעול במהירות. "אני וטיארה הולכות לשירותים." אלכסנדרה אומרת לשרה חרישית.היא נשמעת כרגיל,כי יש עוד אנשים נוספים מסביב. "בסדר," שרה אומרת.אני מניחה שהיא הבינה מה אנחנו מתכננות לעשות, "תהנו." "תודה." אלכסנדרה פונה לכיוון השני,כשאני בעקבותיה.אנחנו צריכות להיזהר,שמא מישהו יבחין שאנחנו חסרות.אנחנו רצות במהירות לכיוון המקלחות ונדמה לי שאפילו הרוח הקרה לוחשת לעברנו, "מהר,מהר, מהר." ואפילו פתיתי השלג שיורדים עכשיו,נדמים כאומרים, "זריז,זריז, זריז." כבר כמעט אביב ועדיין לא נראים שום סימני פריחה באוויר,אני

חושבת לעצמי.רק שלג וקדרות בכל מקום.למען האמת,אני לא יכולה להגיד שאני מתגעגעת למצב בו השמש נראית עד חצות הלילה,כפי שחוויתי בקיץ הקודם פה.זה היה מרתק,בתור מישהי שאף פעם לא ראתה תופעה כזו במו עיניה,אבל,מצד שני,אני יכולה להגיד שהתופעה הזו, שיבשה לי לגמרי את מחזור השינה.בעצם,לא רק לי,אלא לכל מי שלא רגיל לכך. לאחר כחמש דקות ריצה,או כך לפחות נדמה לי,אנחנו מגיעות למקלחות. אני תמיד מעדיפה לחשוב שלא עבר זמן רב כל-כך,בייחוד כשאני רוצה שפשוט יעצר במקום. "הגענו." אלכסנדרה אומרת לי ואני מזהה שהיא מתוחה. "אל תדאגי," אני אומרת לה, "רק נעביר את קופסאות השימורים לתא שלי וזהו.אף אחד לא יידע מזה." "אני יודעת," אלכנסדרה משיבה לי, "ובכל זאת,אני…לחוצה." אני טופחת על כתפה בניסיון לעודדה.שתינו מסתכלות האחת על השנייה במבטים לא שגרתיים,של שותפות לצרה. "תזכרי," אני אומרת לה כשאנחנו נכנסות, "תלכי על קצות האצבעות שלך. אם תשמעי מישהו,תסמני לי ואז נצא.אנחנו חייבות להיות זהירות." "כן,המפקדת." היא אומרת ומגחכת וכך שתינו נכנסות לתוך המקלחות. אנחנו לא משמיעות אפילו ציוץ ואני מודה על כך שאני לא מצוננת היום במיוחד,על כל דבר שלא יבוא.למען האמת,אני קצת מפחדת.אולי זה נראה כעניין לא רציני,להעביר קופסאות מתא אחד לשני,אך זה חשוב מאוד.ואם יראו אותנו…אני לא אוהבת לחשוב על התוצאות הרות האסון ביותר,אבל אני יודעת שאם ניתפס,אפשר להגיד שלום לתוכנית הבריחה.טוב,לא רק לתוכנית הבריחה,אלא גם להרבה דברים אחרים. אני וצעדת בראש ובודקת אם השטח הפנוי.למזלנו,הוא אכן פנוי.אני מסמנת לאלכסנדרה שתתקרב ושאין שום סכנה. "אלכסנדרה," אני אומרת בלחישה, "אני אעביר את הקופסאות ואת תשמרי אם מישהו לא בא." "ומה לעשות אם מישהו באמת יבוא?" היא שואלת אותי. "נסי לעכב אותו." אני לוחשת לה.לעזאזל,אני חושבת לעצמי,גם ככה התעכבנו יותר מדי.שתנסה לחשוב בעצמה,אני חושבת לעצמי,אבל מודעת לכך שהיא לחוצה.גם היא בטח חושבת על האפשרות הזו,שאף אחד לא רוצה לחשוב עליה,מה יקרה אם ניתפס. "בסדר," היא משיבה לי,רואה שאני חסרת סבלנות. "בהצלחה." "גם לך," אני אומרת לה, "מי ייתן שהמנהיג תמיד יהיה לטובתנו."

היא מגחכת ואני פונה לעבר התאים, בעוד היא נשארת שם, לראות עם מישהו בא. לעזאזל, אני חושבת לעצמי ברגע שאני מגיע אל המקום בו התאים נמצאים, קצת לפני המקלחות. אלו שורות על גבי שורות של תאים בצבע כחול, הדומים האחד לשני כמו טיפות מים. למזלי, השמות רשומים גם כן על התאים, אבל מכיוון שיש עשרות תאים כאלה, אני מניחה שפעולת החיפוש תיקח קצת זמן. אני מתחילה לחפש לאורך, ברצינות רבה. אני פשוט מקווה שאמצא את התא של שרה במהירות. אני עוברת על שורה של תאים ואחריה עוד אחת. לעזאזל, אני חושבת לעצמי. כל תא דומה אחד לשני ואת השמות בקושי אפשר לראות. למרות שאני מנסה לא להלחיץ את עצמי,הלחץ והפחד חודרים לאט,לאט לתוך מוחי.אני מפחדת שנאחר לחדר האוכל,למרות שאני מניחה שאנחנו כבר באיחור.למען האמת,אני לא רוצה לפספס את ארוחת הבוקר,כי למרות שהיא לא מזינה במיוחד,זה עדיף על פני כלום.את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים בשעה שלוש או ארבע,אני לא בטוחה מכיוון שבדרך כלל בחודשי החורף,החשכה יורדת מוקדם וקשה לדעת מה השעה. אני מחליטה לשנות את הטקטיקה שלי ולעבור על שורות התאים לאורך ולא לרוחב,מכיוון שזה בלתי אפשרי. עוד תא ועוד תא,כולם זהים אחד לשני.בדרך כלל,אני מאחסנת שם את זוג הבגדים הנוסף שלי.כשמגיעים לכאן הבגדים הרגילים נלקחים ממך ובמקום זאת אתה מקבל כמה סרבלים,שני זוגות מדים של בית המעצר שצבעם מזעזע ובנוסף,זוג נעליים שחוקות. בדרך כלל,כשמגיע היום בשבוע,בו יש מים חמים במקלחות מחליפים את הבגדים המלוכלכים לבגדים הנקיים.את הבגדים המלוכלכים שמים במכונת הכביסה,אחר-כך מייבשים אותם ולבסוף מחזירים אותם לתאים. אני לא מאמינה שאני באמת חושבת על זה עכשיו.אני צריכה להתרכז,אני חושבת לעצמי.לבסוף,לאחר מאמצים רבים וייאוש רב,אני מצליחה למצוא את תאה של שרה ופותחת אותו באיטיות,מחשש שיחרוק.בתוך התא אני מגלה זוג בגדים נוסף ומתחתיו את קופסאות השימורים.אני אפילו לא עוצרת להסתכל מה הן מכילות בתוכן,למרות שהמחשבה על כך מגרה אותי.אני אוחזת בהן בידיי וחושבת לעצמי שהחלק השני של המשימה החל,למצוא את התא שלי ולהסתכל מכאן. לפתע,אני רואה שאלכסנדרה מסמנת לי להיכנס יותר עמוק,לכיוון המקלחות.אני מניחה שמישהו הגיע ורועדת מפחד.אני כל-כך מקווה שלא יגלו אותי עם קופסאות השימורים האלו,אחרת אני עלולה להסתבך ויכולים להאשים אותי בגניבה,מה שלא ייגמר בטוב.

אני נכנסת למקלחות וממתינה שם,מחכה שאלכסנדרה תסמן לי שהכל בסדר ושהשטח פנוי. "אל…אלכסנדרה,מה את עושה פה?" אני שומעת קול,אבל לא מצליחה להתאים אותו לפנים, "אפשר להיכנס?" היא אומרת כשאלכסנדרה לא נותנת לה לעבור. "לוסי," אני שומעת את אלכסנדרה אומרת, "אני מצטערת,אבל את לא יכולה להיכנס." "למה?" שואלת אותה לוסי ואני מזהה שנימת דיבורה לחוצה במיוחד, "בבקשה,זה ממש דחוף." "א…את לא יכולה," עונה לה אלכסנדרה, "טיארה בפנים ו…ומצבה לא טוב." "מה קרה לה?" שואלת אותה לוסי בדאגה.אני מרגישה מוזר מכיוון שמדברים עליי בגוף שלישי כשאני פה. "היא…היא…" ממלמלת אלכסנדרה, "היא…מדממת." "מדממת?" שואלת לוסי,קצת באי אמון, "היא בסדר?" "כן," עונה לה אלכסנדרה, "היא מתקלחת עכשיו." "אני יכולה להיכנס?" שואלת אותה לוסי בשנית, "רק לראות אם היא בסדר." "לא," עונה לה אלכסנדרה וחוסמת אותה מלהיכנס, "איך את היית מרגישה אם ברגע האינטימי שלך היו מפריעים לך ככה?" "אני לא מבינה," היא אומרת בנימה פגועה, "את הדוברת שלה?" היא ממשיכה, "פשוט תני לי להיכנס.זה ממש דחוף." היא מנסה להיכנס ולהדוף את אלכסנדרה בשעה שאני מתכווצת עוד יותר בתוך המקלחות. אני מקווה שהיא לא תראה אותי עם קופסאות השימורים האלה.לעזאזל, למה זה תמיד חייב לקרות לי,אני שואלת את עצמי. "לעזאזל," לוסי אומרת כשהיא לא מצליחה, "בבקשה,אלכסנדרה.תני לי להיכנס." היא אומרת בתחינה. "לוסי,הייתי רוצה,אבל…" מגמגמת אלכסנדרה, "אני לא יכולה." אי אפשר שהעניין יימשך ככה,אני חושבת לעצמי ומחליטה לעשות מעשה. אני יוצאת מן המקלחות באיטיות,על קצות האצבעות ונזהרת שלא ייראו אותי עם קופסאות השימורים הללו.בפעם הזו,אני מוצאת את תאי במהירות ופותחת אותו.אני שמה את קופסאות השימורים במהירות מתחת לבגדיי,מקפידה שהם ייראו רגיל.אני סוגרת את התא והולכת לכיוון היציאה במהירות,שם אני מגלה את אלכסנדרה ולוסי מתווכחות ביניהן. "אלכסנדרה,הכל בסדר," אני אומרת לה, "בואי נלך."

לוסי מסתכלת לעברי בתימהון,אך לא שואלת שואלת.במקום זאת,אני ואלכסנדרה פונות לכיוון חדר האוכל והיא למקלחות,מסתכלת עלינו בחשד. אני מניחה שכבר התעכבנו ומקווה שנספיק להגיע לחדר האוכל לפני סגירתו.אחרי שהארוחה מסתיימת הוא נסגר לניקיון ולסידור.אם אני לא טועה,אייטה סיפרה לי פעם שהיא עבדה בניקיון חדר האוכל,לפני שהעבירו אותה למטבח.אני לא ממש זוכרת את הסיבה.היא אמרה לי שהיא שנאה לעבוד שם ואני מבינה אותה.גם אני שונאת לעבוד בחטיבת עצים,אך לשתינו אין ברירה.לאף אחד אין ברירה. "כל הכבוד," אומרת לי אלכסנדרה בעת שאנחנו הולכות, "כבר לא ידעתי מה לעשות." "להגיד שאני מדממת זה הפתרון המושלם," אני אומרת לה בסרקזם והיא מגחכת, "כלומר…הדימום לא הופיע לפחות כמה חודשים,אם לא יותר." "טוב," אלכסנדרה משיבה לי, "זה יכול להיגרם כתוצאה מתת-תזונה. קראתי על זה פעם." "אני לא חושבת שהמצב שלי כל-כך רציני," אני משיבה לאלכסנדרה, "אמנם,אני רזה.אבל,לא ייתכן שהמצב שלי התדרדר עד כדי-כך." "טיארה," אלכסנדרה אומרת לי, "את נמצאת פה כמעט שנה.אני בטוחה שהגוף שלך כבר הספיק להתאים את עצמו למצב בו את נמצאת עכשיו. מובן מאליו שהמחזור שלך יופסק,הגוף שלך מפסיק את כל תפקוד המערכות שהוא לא זקוק להן,מלבד המינימליות ביותר." "אני יודעת את זה," אני אומרת לה בכעס מכיוון שאני שונאת את נימת דיבורה בעת שהיא מסבירה לי,כאילו שאני לא מבינה כלום ושצריך להסביר לי כמו לילד בכיתה א'. "למדתי על זה בבית הספר.ובכל זאת, המצב שלי לא כל-כך גרוע.אני עדיין לא מתה." אני אומרת לה ושתינו משתתקות באחת.מצב הרוח הטוב,פחות או יותר,מתפוגג באחת. לבסוף,אנחנו מגיעות לחדר האוכל.למזלנו,הוא עדיין לא סגור,אך נראה שמרבית האנשים כבר סיימו לאכול.אם אני לא טועה,השעה הקבועה בה הוא נסגר היא בשש וחצי. שתינו נכנסות במהירות מבעד לדלתות ורואות שמרבית חדר האוכל אכן ריק.אני מניחה ששרה ואייטה כבר סיימו לאכול ויצאו,מכיוון שאיני רואה אותן בשום מקום. שתינו ממהרות למקום בו מחלקים את האוכל.למרבה המזל,אין תור גדול כך שאנחנו מתקדמות במהירות לראש התור.אך,מנות האוכל שנשארו הינן הקטנות ומכילות את השאריות שנשארו.טוב,זה או זה או כלום,אני

חושבת לעצמי ולוקחת בחוסר ברירה את מנת האוכל שלי.אלכסנדרה מצטרפת אליי ואנחנו מתיישבות באחת הפינות. אני מתחילה לאכול בחוסר תיאבון מוחלט.הטעם של האוכל דוחה אותי,אך אין לי ברירה.אני מערבבת את המרק בעזרת הכפית ומוצאת גושים דלוחים בתוכו.אני נגעלת מהמראה ומחזירה במהירות את הגושים הדלוחים לתוכו. בחוסר ברירה,מכיוון שאני בכל זאת צריכה את האנרגיה במהלך היום בכדי לא למות מרעב עד שלוש,אני אוכלת את המרק.בכדי להתגבר על הגועל,אני לוגמת ממנו לגימות קטנות. "הכל בסדר,טיארה?" אלכסנדרה שואלת אותי כשאני באמצע האכילה של המרק,שפשוט גורם לי את הצורך להקיא. "אני בסדר," אני עונה לה, "פשוט,יש גושים דלוחים שצפים בתוך המרק שלי." "אולי אלו קליפות או משהו." היא עונה לי. "אולי ואולי לא." אני אומרת לה וממשיכה לאכול את המרק,שמתארך עד לאין סוף,או כך לפחות נדמה לי. "טיארה,את מסיימת?" שואלת אותי אלכסנדרה בדאגה. "כן,שנייה." אני אומרת ובולעת בגועל את אחד הגושים,למרות שאני מנסה להימנע מכך. "פשוט," היא אומרת לי, "אני חושבת שכבר מתחילים לאסוף את האוכל." לבסוף,אני מסיימת פחות או יותר את המרק ושתינו הולכות לכיוון היציאה במהירות כדי שלא נאחר לחטיבת העצים. אני מרגישה איך המרק המגעיל מתחיל להתעכל בבטני ומרגישה נורא. בטני מתחילה לכאוב.אולי הייתי צריכה לוותר על המרק הזה ולאכול רק את הלחם,אני חושבת לעצמי.למרות שאם הייתי אוכלת רק את הלחם, הייתי רעבה במיוחד.אני יודעת.למרות שאני מנסה לא לחשוב על אוכל כל הזמן,לפעמים אני לא יכולה.אף על פי שזה גורם לי להיות רעבה יותר ופעם אחת אפילו הזלתי ריר רק מעצם המחשבה על סלט ירקות טרי,דבר שפעם מאוד אהבתי וכרגיל,לקחתי אותו כמובן מאליו. אני הולכת או יותר נגררת בעקבות אלכסנדרה אל מחוץ לשער ומקווה שהכאב בבטני,שנהפך לגרוע יותר ויותר יעבור,או שלפחות לא יתפתח למשהו גרוע יותר. אנחנו לוקחות את הגרזנים מהעמדה והולכות למקום שבו בדרך כלל אנחנו חוטבות עצים,עם ג'ראד.ברגע שהוא רואה אותנו הוא מנופף לעברנו ושואל איפה היינו.אלכסנדרה מספרת לו הכל,איך העברנו את קופסאות

השימורים ששרה לקחה בהשאלה לתא שלי וכיצד שרדנו את המבצע המסוכן הזה. "הכל בסדר?" הוא שואל כשהוא רואה אותי, "הפנים שלך קצת חיוורות." "אני בסדר," אני עונה לו, "אכלתי איזה משהו בחדר האוכל.זה בטח יעבור." "אם את מרגישה שמשהו לא בסדר,תפני אליי." הוא אומר וטופח על כתפי.אין לי כוח אפילו להתרגש ולהסמיק כולי מפני הנגיעה בכתפי. לעזאזל,אני מייחסת משמעות כה רבה לטפיחה ידידותית,בסך הכל. אני הולכת לכיוון השני ומתחילה לכרות.כשאני מסיימת לכרות את העץ השני שלי להיום ומפרידה אותו מכל החלקים המיותרים שבו,אני מרגישה עייפות רבה,מה שלא אופייני לשלב בבוקר בו אני נמצאת ובחילה שהולכת וגדלה בבטני. אני מנסה להתעלם בינתיים,למרות שזה הולך ונהיה בלתי אפשרי.אני חושבת שהבחילה הולכת ועולה לכיוון גרוני,מה שמקשה עליי להתרכז. תחשבי על דברים שמעודדים אותך,אני אומרת לעצמי.על הבית בניו-יורק. על כל הדברים היפים שיש שם,על גורדי השחקים שנוצצים בלילה. הדבר שהכי אהבתי בניו יורק הוא להתעורר ולראות את הנוף.חשבתי לעצמי,אז שחבל שאני לא יכולה להיות ציפור ופשוט לעוף.למרות שהיה לי פחד גבהים,אהבתי להסתכל על זה. אני זוכרת,באחד מימי החופשה,כשהלכתי לאחד הפארקים בעיר עם תום.זה היה ממזמן,לפני שהקימו את הפארק החדש והווירטואלי והמשוכלל.אהבנו את הפארק הישן,גם בגלל שלא היו בו הרבה אנשים והיה אפשר לדבר בחופשיות,פחות או יותר. אני זוכרת הרבה דברים,כל-כך הרבה דברים יפים שכבר לא שלי. לפתע,אני מרגישה את גל הבחילה עולה במורד גרוני ובלי שליטה מכופפת את ברכיי,הנוזל עולה ועולה ואני לא יכולה לעצור מבעדו. אני פשוט מתכופפת ולא שומעת את דיבוריהם של אלכסנדרה וג'ראד שנשמעים מבוהלים ופשוט מקיאה את נשמתי. אני פוקחת את עיניי וחשה הקלה על כך שלפחות בטני לא כואבת יותר.אני מסתכלת למטה ורואה נעליים מלוכלכלות מקיא.אני תוהה מי זה ומרימה את עיניי למעלה. אני רואה את אחד האחראים,נועץ בי מבט המום ואז בנעליו.אני מבינה שהסתבכתי,עוד פעם.