העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו-פרק כ"ד

פרק כ"ד
עוד יום מעצבן של חטיבת עצים,אני חושבת לעצמי.הלוואי והיו נותנים לנו יום חופש או לפחות מנוחה של כמה דקות.אבל,אני יודעת שזה בלתי אפשרי.טוב,כמו שאמרתי מקודם,אני אוהבת לחלום.
"רוברפור!" אני שומעת קול מאחוריי ומסתובבת בבהלה.במקום לראות את ג'ראד האחראי או לחילופין,ג'ראד קולינס,מפני שעדיין איני יודעת איך לקרוא לו,במקום זאת,אני רואה את ג'ראד,שעומד לידי וצוחק.
"הבהלת אותי," אני אומרת לו והוא מגחך בתגובה, "זה ממש לא מצחיק."
"לא התכוונתי להבהיל אותך," הוא אומר, "פשוט חשבתי על כינוי חדש בשבילך.את זו שלקחת את זה בצורה קשה למדי."
בתגובה,אני פשוט משליכה עליו כדורי שלג שאני מצליחה להכין,לפני שהידיים שלי יקפאו.הוא מצליח להתחמק מרובם,אך כדור שלג אחד פוגע בכתפיו.אלו רק אני והוא היום,מפני שאלכסנדרה נשארה במרפאה,מפני שלא הרגישה כל-כך טוב.למען האמת,אני מקנאה בה.מה לא הייתי עושה בשביל יום חופש,אפילו במרפאה,שמעלה בי חדרה עצומה כל-כך וזכרונות שגורמים לי להשתנק.
"זהו זמנך ללכת,טיארה רוברפור." הוא אומר בנימה כזו רצינית,שאיני יכולה אלא להתפקע מרוב צחוק.ואז הוא ממשיך במלחמה וזורק עליי כמה כדורי שלג,שחולפים ליד פניי.אני שומעת את שריקתם בזמן שהם חולפים ליד אוזני.
"אתה נכנע?" אני שואלת אותו מכיוון שהוא נראה מותש,ככל שהמלחמה בינינו הולכת ומחריפה. "אני מבטיחה לחוס על חייך."
"לעולם לא אכנע," הוא אומר לי, "עד לנשימתי האחרונה." למען האמת, אני מופתעת מכך שאף אחד לא שם לב למלחמת כדורי השלג שלנו,אולי מפני שהאחראים מקפידים תמיד לסייר ולהופיע בזמן הכי פחות צפוי.
"אתה מאוד דרמטי." אני אומרת לו בגיחוך.
"אולי אני מאוד דרמטי," הוא משיב לי, "אבל אני המנצח." ומבלי שאני מספיקה להגיב,הוא זורק עליי כדור שלג אשר פוגע בפניי.אני מנערת אותם,בכדי שהשלג יירד.אני מרגישה שאפי קפוא לחלוטין מן הקרח.
"את בסדר?" הוא שואל אותי לאחר כמה שניות, "אני מצטער אם פגעתי בך חזק מדי."
"אתה לא צריך לדאוג," אני עונה לו ומושכת באפי המצונן, "אני בסדר."
"את בטוחה?" הוא שואל אותי ואני מעווה את ידיי בכאב מן הקור.אני צריכה לחכות לתזמון המתאים,אני חושבת לעצמי.
הוא מתקרב אליי ושם את ידיי על כתפיי.אני מרגישה בחמימות העולה מהם,אף על הקור השורר סביב.אני מסמיקה עד שורשי שערותיי ומודה על כך שהוא לא רואה את זה.אני מקווה שהוא לא ישים לב למה שמונח בכפות ידיי.
"אולי הפתעת אותי בפעם הקודמת," אני אומרת לו חרישית ובנימה רצינית כל-כך, "אבל,זה עדיין לא אומר שניצחת." הוא נועץ בי מבט מופתע,לא מבין לפשר העניין,למה אני מתכוונת.
אני זורקת עליו במהירות את כדורי השלג שהכנתי מבעוד מועד,כשנראה שהוא כבר התחיל להבין למה אני מתכוונת.כמה פוגעים בשערותיו ובפניו, וזו הפתעה גדולה לצצלפית גרועה כמוני.
"הפתעת אותי,אני מודה," הוא אומר ומנער את השלג שנדבק לשיערותיו השחורות כל-כך, "אבל,הנקמה בוא תבוא."
"אני אצפה לכך." אני אומרת וקורצת לו.הלוואי והייתי יכולה לשכוח מן חטיבת העצים הזו ופשוט להיאבק עם ג'ראד בעוצמה במלחמת כדורי שלג,עד כמה שזה נשמע מטופש.
שנינו חוזרים למקום בו השארנו את הגרזנים שלנו,מונחים האחד על השני.
יום העבודה עבר כרגיל.עברנו את המכסה ושחררו אותנו,בחזרה לצריפים. למען האמת,אני עדיין מופתעת מכך שאף אחד לא שם לב לכך שזרקנו האחד על השני כדורי שלג.מופתעת לטובה,כמובן.אבל,אני תוהה לעצמי האם זה אומר שסדרי האבטחה התרופפו מעט,אולי לקראת יום המהפכה, שאמור להתקיים בעוד כשבוע וחצי,אני מניחה.אולי זה אומר שיש לנו יותר סיכוי לברוח מכאן,בלי שאף אחד…אני לא רוצה לחשוב על האפשרות הזו, אבל מדי פעם היא מבזיקה במעלה מוחי.אני כל-כך לא רוצה בכך שמישהו יאבד את חייו,אבל אני מודעת לכך שהאפשרות הזו חיה ועומדת על הפרק.אני לא רוצה שמישהו ימות בגללי.
"טי," פונה אליי ג'ראד עם הכינוי שהמציא לי, שמשום מה מזכיר לי את הכינויים בסרטי הגנסטרים ששמעתי שהיו פופולריים במאה ה-20,
כיום, הם אסורים לצפייה. בראשי מהדהדים דבריו של אחד מבעלי התפקידים בממשלה, שהודיע ברוב חגיגיות שהפשע בארה"ב נכחד לחלוטין. כמובן שזה לא נכון. עדיין קיים פשע, אך מרביתו מתרחש מתחת לפני השטח. אף אחד לא מודע לו וזה מה שהכי מפחיד אותי. שאתה צריך להתמודד עם זה לבדך, כשאף אחד לא מוכן להודות בכך. "את חושבת שאלכס בסדר?" הוא אומר וקוטע את מחשבותיי.
"בטח שהיא בסדר." אני מרגיעה אותו.
"אני מפחד," הוא אומר לי בכנות, "אפילו משהייה של יום אחד במרפאה, אפשר לחטוף איזושהי מחלה."
"אני בטוחה שהיא תהיה בסדר." אני אומרת לו חרישית.
"תוכלי למסור לה החלמה מהירה ממני?" הוא שואל אותי בציפייה.
"טוב." אני עונה לו ומרגישה את טעם ההחמצה החמוץ מכל בפי.הלוואי והיה לי את האומץ…לפחות להגיד לו משהו.
"להתראות,טי," הוא אומר לי לאחר שאנחנו כבר במרחק של כמה פסיעות מן הצריף שלי, "נדמה שהפעם את לא מאחרת."
"לצערי הרב." אני אומרת ומגחכת, "להתראות." את המילה האחרונה אני מושכת בכוונה,בכדי לדחות את הפרידה הצפויה בינינו.
הוא ממשיך ללכת ואני מסתכלת על גבו בעת הליכתו,בעת שהוא הולך ומתרחק ממני.
אני אוחזת בידית הדלת ופותחת אותה באיטיות.למען האמת,אני לא מבינה למה אני פותחת את הדלת ככה,כאילו אני מפחדת ממה שיבוא בהמשך.הרי,זה לא שיש לי סיבה לחשוש,אני אפילו לא מאחרת.אולי זה כוחו של ההרגל,אני חושבת לעצמי.
"טיארה," סוהי אומרת כשהיא רואה אותי, "טוב שאת לא מאחרת הפעם. תמצאי לך מקום ותתיישבי." אני מחפשת מקום פנוי ומוצאת אחד,לא רחוק משרה ומאלכסנדרה.
"פסס…פסס,אלכסנדרה." אני לוחשת לה חרישית ומקווה שהיא תצליח לשמוע אותי,בהמולה סביבנו.היא לא שמה לב לכך ואני מנסה ללחוש לה שנית,ללא הצלחה.נראה שהיא עסוקה בלדבר עם שרה מכדי לשים לב לכך שאני קוראת לה.
"אלכסנדרה,פסס…" אני מנסה ללחוש לה עוד הפעם,אך לא נראה שהיא בכלל שומעת אותי.
לעזאזל,אני חושבת לעצמי.למען האמת,אין לי אפילו כוח לקרוא לה עוד פעם,מפני שברור לי שהיא לא תשמע,גם בגלל קולות התפילה השנואה עליי כל-כך,שנשמעים מסביב.
אני מתפללת ביחד עם כולן,מפני שאני יודעת שאני חייבת לעשות את זה. אני מנסה למלמל את התפילה כמה שיותר בשקט,מפני שאני מתעבת אותה.
אני נזכרת,לפתע,בשיעור אחד בבית הספר בו המורה סיפר לנו על דתות שהתקיימו בעבר בארה"ב.אני זוכרת שהוא סיפר לנו על כל מיני מנהגים ותפילות שהיו נפוצים בדת כזו או אחרת.משום מה אני זוכרת במיוחד את מנהג שנקרא 'מילה',שהיה נפוץ בכמה דתות,שכבר שכחתי את שמן.אני זוכרת שכמה מן הילדים הגיבו בזעזוע ובגועל מוחלט,כשהמורה סיפר על המנהג הזה.הוא אמר לנו שדתות היו הגורם מספר אחת למלחמות ולפילוג ולשנאה בין אנשים.שהדתות מדכאות את רוח האדם,עם הבטחות בלתי אפשריות,של גאולות למיניהן.
אבל,כשאני חושבת על זה,קשה לי לא לתהות האם כל ההערצה, התפילות והפסלים האלה לממשלה ובעיקר למנהיג,אינם אלה סוג נוסף של דת.דת בלא אלוהים,אלא עם אדם העומד בראשה.אני תוהה מה גרוע יותר.
הארוחה מחולקת ואני מסיימת אותה במהירות אותה במהירות.אוח,כמה שאני מקנאה באלו שרק התחילו לאכול עכשיו,שעדיין יש להן פרוסת לחם שלמה בידיהן.
אני מרגישה שאין לי כוחות יותר ומחליטה ללכת למיטה שלנו.הרי,זה לא שבאמת יש לי את הרצון עכשיו לשמוע עוד אחת מהנאומים המשמימים עד אימה של סוהי לגבי יום המהפכה.אני בטוחה שתהיה לי עוד הזדמנות לדבר איתן,מכיוון שבמילא שלושתנו ישנות באותה המיטה.
המחשבות מתרוצצות בקרבי ואני תוהה איך נוכל להעביר את המוצרים מן התא שלי אל המחבוא בעץ של ג'ראד.אני רועדת כשאני חושבת על המוצרים המחובאים בתאי.מפחדת מן האפשרות שמישהו יגלה.נצטרך להעביר אותם מתישהו,אבל אני פשוט לא יודעת איך.לעזאזל, אני חושבת לעצמי,למה הכל חייב להיות מסובך כל-כך?
למען האמת,שמתי לב שאני חושבת לעצמי הרבה פעמים "לעזאזל" ואיני יודעת למה,אולי מפני שהמצב מדכא וחסר ודאות כל-כך.
לאחר כמה בלבולים בין "סמטאות הצריף" או כך לפחות אני קוראת להן, אני מגיעה למיטה.מיטה 28 בטור B.אני עולה בסולם באיטיות,כרגיל. מדרגה אחר מדרגה,זה מפני שאני מרגישה כאילו הולמים בראשי בפטישים .כל מה שאני רוצה כרגע הוא פשוט להשתטח על המיטה ולישון. בסופו של דבר,אני מגיעה אל הקומה השלישית ונשכבת על המיטה.לא אכפת לי מכלום כרגע ואני נותנת לעצמי להירגע.מעין רגע של התפנקות, שבו אני יכולה לא לחשוב על כלום.חבל שזהו רגע נדיר במיוחד,אני חושבת לעצמי.
אני רוצה להתנתק זמנית מן הצריף והאווירה השוררת במקום ולכן מחפשת את השמיכה בעיניי.אני מוצאת אותה במהירות,אך נראה שכבר יש מישהו מתחתיה.לפתע,אני שומעת קול יבבה חנוקה שקרוב אליי ונדרכת.אני מבינה שהוא בוקע מתחת לשמיכה.
"מי שם?" אני שואלת ותוהה מה קרה.אני מניחה שמי שזה לא יהיה, כנראה שאין לו כל-כך מצב רוח בכדי לענות על השאלה הזו,אבל אני לא יכולה להתאפק.אני מודאגת וסקרנית בו זמנית.
"לכי מכאן." אני שומעת קול חרישי שבוקע מתחת לשמיכה.אף על פי שהוא רועד,אני מזהה את קולה של אייטה.אני תוהה מה קרה לה.
"אייטה,מה קרה?" אני שואלת אותה בדאגה שמתערבבת עם העייפות שאני מרגישה.
"כלום," היא עונה לי, "פשוט תעזבי אותי." משהו מסובך לבצע,בהתחשב במצב שבו אנחנו נמצאות.
"אני יכולה לעזור לך." אני אומרת לאחר כמה דקות של שתיקה.אני לא רוצה להעיק,אבל בנוסף לדאגה כלפיה,אני רוצה להתכסות בשמיכה.
"אני לא צריכה עזרה," היא משיבה לי ואני שומעת אותה מושכת באפה בגלל הנזלת, "אני בסדר.המצב פשוט מצויין."
"את לא נשמעת בסדר," אני אומרת לה, "את נשמעת כמישהי הנמצאת במצוקה."
"אני לא צריכה כרגע ניתוחים פסיכולוגיים," היא אומרת לי בכעס מעורב בבכי, "וגם אם אני במצוקה,ממתי זה עניינך?"
"זה ענייני כי אנחנו חברות," אני אומרת לה, "זוכרת?"
"הכל בסדר." נימת קולה נשמעת לחוצה פתאום.
"את יכולה לספר לי." אני אומרת לה.
"אני לא יכולה." היא אומרת לי קצרות.
"בסופו של דבר," אני אומרת לה, "לא תוכלי להתחבא מתחת לשמיכה לנצח.אולי עדיף שתצאי ושנדבר על זה?"
"לא," היא זועקת, "אין לי את האומץ לצאת. כולם יצחקו עליי."
"אני מבטיחה שאף אחד לא יצחק עלייך," אני אומרת לה בניסיון לעודד אותה, "אין לאף אחד סיבה."
"תהיה להם סיבה," היא אומרת בלחש ואני שומעת אותה מתייפחת לכמה שניות, "ואני לא מאשימה אותם." היא מורידה את השמיכה מעליה באיטיות.בהתחלה,כשאני רואה אותה,עם פניה האדומות מבכי,אני מבינה שמשהו חסר בפניה ואני לא מבינה מה.אני מסתכלת עליה עוד פעם בבירור ומבינה מהו.שיערה הבלונדיני הארוך נעלם ובמקומו,אני רואה שיער קצוץ ומגולח ברשלנות.היא נראית נבוכה תחת המבט שלי.
"אייטה," אני פונה אליה לאחר כמה דקות של שתיקה נוקבת בינינו, שתיקה שבה לא יכולתי להגיד שום דבר,אפילו הקטן ביותר,כדי לנחם אותה, "מה…מה קרה?" אני מגמגת, "כלומר,מי עשה לך את זה?"
"ג'ראד." היא עונה חלושות ואני מבינה לאיזה ג'ראד היא מתכוונת.
"למה?" אני שואלת אותה.
"כי אני…" היא ממלמלת, "אני בן אדם חולה,לא ידעת?"
"למה את מתכוונת?" אני שואלת אותה,מכיוון שאני לא מצליחה לרדת לעומק מילותיה.אני גם לא מבינה האם היא התכוונה ברצינות לכך שהיא חולה או שלא.
"זה היה חוקי פעם בארה"ב," היא ממלמלת בשקט, "למעשה,זה היה חוקי במרבית מדינות העולם.ככל שהשנים חלפו והטכנולוגיה התפתחה, יותר ויותר אנשים התחילו להבין שזה לא חטא,שזה…נורמלי."
"את מתכוונת ל…" אני שואלת אותה,אך נעצרת באמצע.משום מה,אולי גם בעקבות מה שקרה למייבל,אני לא רוצה כל-כך לדבר על זה.אני מבינה שאני מוכרחת במצב הזה,אבל זה פשוט מזכיר לי כמה דברים לא נעימים במיוחד.אני גם משתדלת לא לחשוב על מייבל,מכיוון שאז אני חשה ברע על כך שלא הייתה יכולה לברוח איתנו בסוף.
"בדיוק," היא אומרת לי, "להתנהגות הלא-נורמטיבית שלי." אני לא באמת יודעת מה להגיד לה,מכיוון שאף פעם לא חוויתי רגשות כאלה.לא משנה מה אגיד לה,אני לא אוכל באמת להבין אותה.לא בסיטואציה הזו,לא באמת.הלוואי ויכולתי להגיד לה משהו,אבל אני רק יושבת ושותקת לידה.
לבסוף,אני מחבקת אותה,כאילו בכדי להגיד שהכל יהיה בסדר,למרות שקשה להאמין שזה יהיה כך.
"טיארה,תתעוררי." אני שומעת קולות סביבי ומתעוררת מייד.למען האמת, לא ישנתי טוב במיוחד.
"לפחות הפעם לא היה צריך להתאמץ." אני ממצמצת בעיניי ורואה את אלכסנדרה ושרה שיושבות סביבי.אני לא מצליחה לראות אותן בבירור, אבל אני יודעת שאלו הן.כלומר,מי זה עוד יכול להיות?
"אלכסנדרה," אני אומרת ומרגישה עיוורת לגמרי בעלטה המקיפה אותי, "אני לא רואה אתכן.תוכלי להושיט לי יד?"
"בסדר." היא עונה וכעבור כמה שניות אני מרגישה יד נוגעת בכתפי וכמעט קופצת במקומי מרוב בהלה.אני שומעת כמה גיחוכים חרישיים ומתרגזת.ביקשתי ממנה שתיגע בידי ושלא תבהיל אותי עד מוות,מכיוון שבחשכה הזו אני עיוורת כעטלף,או לפחות במצב קרוב לכך.
"זה לא היה מצחיק." אני אומרת לה חרישית ובכעס.
"אני מצטערת," היא אומרת לי, "בכל מקרה,אני ושרה הערנו אותך כדי לדון במצב."
"שרה,תוכלי להושיט לי יד?" אני שואלת אותה וכעבור כמה שניות אני מרגישה נגיעה בידי.לפחות היא לא הבהילה אותי כמו אלכסדנרה,אני חושבת לעצמי.אני מעריכה,פחות או יותר,היכן הן יושבות. "ואיזה מצב?" אני פונה אליה, "קרה משהו…רע?"
"לא,למען האמת," היא משיבה לי, "למרות שאני מפחדת שמתחילים לחשוד שחפצים נעלמים."
"תיחקרו מישהו?" אני שואלת אותה בדריכות.
"לא," היא עונה לי, "שמעתי כל מיני דיבורים בין השומרים על כך.בינתיים, הם רק מתלחשים על כך בינם לבין עצמם."
"אולי כי הם מעדיפים לא לערב בזה את המנהל?" אומרת אלכסנדרה.
"אולי," אומרת שרה, "בכל מקרה,אני חושבת כשדאי שאפסיק בינתיים את הלקיחות בהשאלה.כלומר,עד שהמצב יירגע." היא מכוונת את דבריה אליי.
"ישנם עוד דברים שאנחנו זקוקים להם." אני אומרת לה.מובן שאיני רוצה לסכן את חייה,אבל אני מבינה שאין ברירה.ישנם דברים שעדיין חסרים אצלנו.
"בינתיים," אלכסנדרה אומרת לי, "עדיף שנתמקד בהוצאת הדברים מן התא שלך אל המחבוא שמצאתם בעץ."
"אנחנו צריכות לחשוב קודם כל על דרך פעולה," אני אומרת לה, "איך להעביר אותם בלא שישימו לב אלינו."
"בסדר," היא אומרת בעצבנות, "אבל,את לא יכולה לבקש כל פעם מאנשים שיסתכנו למענך."
"זה גם למענך," אני אומרת לה, "כולנו שותפים לבריחה הזו.למען האמת, אני תוהה אם בכלל כדאי לנו לברוח."
"למה?" שרה שואלת אותי,מופתעת לנוכח ה'ההצהרה' שלי.
"אנחנו נברח," אני אומרת לה, "זה לא ששיניתי את דעתי.אבל,אני תוהה מה יקרה למי שיישאר כאן.אולי נגרום למצב להיהפך גרוע יותר."
"למה את מתכוונת?" שואלת אותי אלכסנדרה.
"את יודעת טוב מאוד למה אני מתכוונת," אני אומרת לה בחדות, "ראית את ההוצאה להורג."
"את יודעת שאנחנו לא יכולות לצרף כל אחד," אלכסנדרה אומרת בחדות, "אפילו לצרף את פיטר מק'קוי לא רצית.אז למה פתאום את מעלה את הנושא עכשיו?"
"תעזבי," אני אומרת לה,מכיוון שנמאס לי כבר לריב איתה, "לא משנה." אני מניחה את ראשי על המיטה וחוזרת לנסות להירדם.אף אחד אינו יכול לראות את זה,אבל אני מרגישה בזרזיף דמעות שזולג על פניי.
בוקר.אחרי השינה הטרופה הזו,אפילו המאמץ של פקיחת עיניי נראה לי כבלתי אפשרי.אני זוכרת את הבקרים האלה בניו-יורק,שהייתי מתעוררת באיטיות למגעה החמים של השמש.אהבתי את הבקרים בניו-יורק,בייחוד הבקרים הקיציים שבהם השמש ליטפה אותי בעזרת קרניה הרכות.
"טיארה," אני שומעת לחישה מאחוריי בדיוק כשאני כבר מתחילה לרדת בסולם.אני עוצרת במקומי ומסתכלת אחורנית,עד כמה שאני יכולה.למען האמת,אני מקווה שהאחראיות לא יראו אותי במצב הזה,מכיוון שאני יודעת שהן יתעצבנו על בזבוז הזמן החמור שלי. "תוכלי שנייה לחכות?"
"מה קרה?" אני שואלת ועולה בחזרה למיטה.שרה ואלכסנדרה כבר מזמן ירדו ואני מקווה שלפחות יחכו לנו ליד הכניסה,למרות שאני עדיין כועסת מעט על אלכסנדרה.אני תמיד שונאת את הריבים האלה בינינו.
"אני לא יכולה לרדת," היא אומרת לי חרישית, "אני לא רוצה שיראו אותי ככה."
"אייטה," אני אומרת לה, "את נראית ממש בסדר ככה.למען האמת, המראה החדש שלך הולם אותך."
"את יכולה לנסות להפסיק לעודד אותי." היא אומרת ומתכסית מתחת לשמיכה.לעזאזל,אני חושבת לעצמי.אני מבינה למה היא מתביישת,אבל כרגע אין לנו כל-כך זמן לכך.לעזאזל.
"אייטה," אני אומרת לה ומסירה את השמיכה מעליה, "את לא יכולה להתנהג ככה עכשיו.עוד מעט יעברו כאן האחראיות בפעם השנייה ומה את חושבת שיעשו כשייראו אותנו ככה," אני לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה, "הן לא יתחשבו במצב שלך.את באמת רוצה להתחיל את הבוקר ככה,עם מכות?פשוט תקומי כבר ובואי נלך.ואני מבטיחה שאהיה מאחורייך."
"בסדר," היא אומרת בחוסר רצון וקמה מן המיטה, "נאום נחמד,דרך אגב. אני הייתי מציעה לך לרוץ לראשות הממשלה."
"אני לא חושבת שהם היו בוחרים בי כמועמדת המועדפת עליהם," אני אומרת ומתחילה לרדת בסולם שנית בעוד אייטה מאחוריי,מנסה להתכופף כמה שיותר, "בהתחשב בכך שאני פושעת רצחנית."
"היי,אתן שם,למעלה," אני שומעת את קולה הצווחני של אחת מהאחראיות למטה, "למה אתן עדיין כאן?"
"אנחנו כבר יוצאות." אני עונה לה חרישית ויורדת במהירות הרבה ביותר שאני יכולה,נזהרת לא להחליק.אני ואייטה,מצונפת מאחוריי עוברות על פניה הזועפות במהירות לכיוון היציאה.אני מרגישה את האוויר נושב בפניי ושואפת ממנו נשימה עמוקה.
אני מרגישה את נשימתה של אייטה מאחוריי ומקווה שאנחנו לא מאחרות עד כדי כך.אמנם,אני מניחה שאנחנו מתעכבות רק בכמה דקות ולא יותר, גם בגלל העובדה שלא העירו אותנו עם מים קפואים היום.
בכל זאת,חדר האוכל בוודאי כבר עמוס עד לעייפה.אני מקווה שהתור לא יהיה ארוך כל-כך בכניסה,למרות שכשאני תמיד מקווה לדברים טובים,הם תמיד מתרחשים בצורה הפוכה.
אני מרגישה משיכה בחולצתי מאחורנית ומסתובבת באחת. "מה?" אני שואלת ברוגז את אייטה.אני מתחרטת על הנימה הלא-סובלנית שלי,מפני שאני לא רוצה להרוס לה עוד יותר את מצב הרוח מכפי שהוא עכשיו.
"פשוט…" היא אומרת ואני רואה שפניה מתחילות להאדים, "כל-כך לא נעים לי להיכנס ככה."
"את חושבת שלי היה נעים להיכנס לחדר האוכל לראשונה,כשהשיער שלי היה מגולח?" אני אומרת לה בעצבנות שהולכת וגוברת,מפני שאני מרגישה עייפות רבה-וכשאני עייפה,אני בדרך כלל עצבנית. "פשוט,אל תדאגי."
"בסדר," היא משיבה לי, "אני אפסיק." היא אומרת ואני רואה אותה מנגבת את עיניה בעזרת ידיה.אוף,אני חושבת לעצמי,לפעמים אני פשוט לא יודעת לעודד כשצריך.
לבסוף,אנחנו נכנסות לחדר האוכל,לאחר המתנה של כמה דקות.בניגוד למה שציפיתי,התור לא היה ארוך כל-כך,אבל אני בטוחה שמרפי עוד זומם משהו בעבורנו.אנחנו לוקחות את המגשים,עם המרק והלחם עליהם.למען האמת,אני שמה לב שכמה אנשים נועצים בנו מבטים מאחור,אך מתעלמת מהם.ישנם כל-כך הרבה אנשים בעולם ואני לא אתן לכמה מהם להרוס לי את מצב הרוח.למען האמת,אני זוכרת שהמורה שלי לגיאוגרפיה אמר שיש אפילו צפיפות אוכלוסין בכמה מדינות.וכרגיל, הוא אמר שבארה"ב הבעיה הזו אינה מתקיימת,מפני שהממשלה משקיעה משאבים אדירים בהסברים על תכנון ילודה ודברים כאלו.אבל,למעשה אני זוכרת שמרבית השיעורים התמקדו בארה"ב,ארה"ב ועוד פעם ארה"ב.הוא אפילו לא לימד אותנו גיאוגרפיה ושלא נדבר על ארצות אחרות.קשה לי להאמין שפעם באמת האמנתי לכל זה וחשבתי שזה נכון.
אני מאתרת במהירות את המקום בו שרה ואלכסנדרה יושבות,באחת הפינות.אני ממהרת לכיוונן בעוד אייטה הולכת מאחוריי.
"היי,טיארה," שרה אומרת כשהיא רואה אותי ומחייכת חיוך נעים. "והיי, אייטה." היא נראית מופתעת למראיה,אבל מתעשתת במהירות.אני בטוחה שהיא ואלכסנדרה יודעות על מה שקרה,איכשהו.
"איך עבר עליכן הלילה?" אני שואלת,מנסה לשנות את האווירה.למרות שאני יודעת טוב מאוד איך עבר עליהן מרבית הלילה,בשיחה איתי.
"בסדר," עונה לי אלכסנדרה ביובש, "ולך?"
"בסדר." אני עונה לה ומשתתקת.למען האמת,אני לא יודעת על מה עוד אפשר לדבר וגם ככה,האווירה קצת רדומה.אולי עדיף שאנוח קצת,אני חושבת לעצמי.הן ממשיכות לדבר ביניהן ואני אפילו כמעט ולא נוגעת באוכל.אני מעדיפה לישון ועוצמת את עיניי.חלימה בהקיץ.
"טיארה?" אני שומעת את קולה המלחיץ של אלכסנדרה לידי ומתעוררת מייד.למען האמת,תמיד אמרו לי שיש לי חוש שמיעה מצויין.
"כן?" אני שואלת אותה.
"סיימת?" היא שואלת אותי, "אני חושבת שאנחנו צריכות כבר ללכת לחטיבת העצים."
"עכשיו?" אני שואלת בתדהמה, "אפילו שרה עוד לא הלכה לניקיון." אני בוחנת את השולחן ומגלה שמקומה של שרה ריק ושרק עכשיו שמתי לב לכך.
"כן," היא אומרת לי קצרות, "אז,סיימת?אפשר שנלך?"
"כן," אני עונה לה וממהרת לקום מכיסאי, "להתראות בינתיים,אייטה."
"רגע," היא עוצרת אותי, "טיארה,חכי."
"אל תדאגי," אני אומרת לה,כי אני מניחה שהיא חוששת מהתגובות, "אף אחד לא יצחק עלייך.ואם כן,הוא טיפוס מטומטם,שלא מבין מחייו."
"זה לא קשור לזה." היא אומרת בהיסוס.
"אז למה זה קשור?" אני שואלת אותה, "אני לא יכולה להתעכב יותר מדי."
"פשוט…" היא אומרת ואני מזהה היסוס בקולה, "העבירו אותי…ל… לחטיבת עצים."
"אנחנו צריכות להזדרז," אומרת אלכסנדרה לפני שעולה בדעתי מה להגיד, "ואל תדאגי,אייטה.זה לא כל-כך גרוע."
היא מהנהנת בתשובה,למרות שאני מניחה שהיא רוצה להגיד משהו נוסף. אולי היא מתביישת,אני חושבת לעצמי.למען האמת,ההגדרה הנכונה יותר שהיא אינה חשה בנוח.הייתי רוצה לשאול אותה למה העבירו אותה למקום עבודה אחר,אך,בינתיים,מעדיפה לשקוע אל תוך השתיקה שאופפת אותנו ברגע שאנחנו יוצאות אל האוויר הקפוא,מחוץ לחדר האוכל.אני תוהה מתי יתחיל כבר להתחמם באזור,מפני שהקור הזה חודר ומקפיא עצמות,אפילו יותר מן הרגיל.אנחנו מחכות ליד השער,עד שיקראו לנו לצאת מבעדו,אל תוך היער.אני רואה שאייטה מטופפת ברגליה ומניחה שהיא חשה עוד יותר לא בנוח.לעזאזל,אני חושבת לעצמי.אלפי פעמים לעזאזל עכשיו.
"היי,טי." אני שומעת את קולו של ג'ראד לידי.משום מה,הוא תמיד מופיע בצורה מפתיעה לחלוטין.הרי רק לפני כמה דקות,הוא לא היה כאן.
"היי." אני עונה לו בתשובה,אך הוא כבר מתרחק מכיווני ומתחיל לדבר עם אלכסנדרה.אני מניחה שאני לא צריכה להיראות מרוגזת כל-כך,הוא בוודאי דאג לה בגלל שהייתה במרפאה אתמול.אני נעמדת ליד אייטה,שנראית מתוחה מהרגיל.הלוואי והייתי יכולה להגיד לה משהו מנחם באמת,יותר מסתם "אל תדאגי" או "יהיה בסדר." אך,לצערי,אף פעם לא ידעתי לעודד בצורה טובה.
הקריאה לצאת מצד האחראים נשמעת ועדר האנשים ממהר לצאת החוצה בהתחלה,אני זוכרת,פחדתי שאפול ביניהם ושמרוב המהומה לצאת,הם ימחצו אותי בלא לשים לב בכלל.למזלי,זה אף פעם לא קרה.
לאחר כמה זמן של הליכה ביער,אנחנו מגיעים לעמדה וממהרים לקחת את הגרזנים.אייטה נראית מהוססת ואני מסבירה לה,עד כמה שאני יכולה, מה אמורים לעשות.אני מציעה לה ללכת איתנו,שיהיה לה קל יותר.
אפילו המראה שלה,נושאת את הגרזן ביער,גורם לי לחוש רחמים כלפיה, מכיוון שברור שקשה לה לשאת אותו.היא נראית כל-כך קלה ושברירית,עד שאני מפחדת שאפילו נפילה אחת תשבור אותה לרסיסים.
"טיארה," ג'ראד פונה אליי כשאנחנו מגיעים למקום בו אנחנו כורתים עצים, "מי זו?" הוא מפנה את מבטו לכיוון אייטה.
"אייטה לורנסון." אני עונה לו.
"היא חדשה בצריף שלכן?" הוא שואל אותי.
"לא," אני משיבה לו, "העבירו אותה לכאן."
"מובן," הוא אומר קצרות, "אני מקווה שהיא תחזיק מעמד,כי היא לא נראית חזקה במיוחד.בכל מקרה,כמו בפעם הקודמת,לא תהיה לי בעיה להסביר."
"תודה." אני אומרת לו חרישית והוא מהנהנן בתגובה.הוא מתרחק ממני והולך לכיוון העצים שמקיפים אותנו.כל אחד תופס את הפינה הפרטית שלו.
"יש לך איזשהו מושג איך…להתחיל?" אייטה שואלת אותי.אני רואה שהגרזן כמעט ומחליק מבין ידיה.היא נראית כאילו כל כוחותיה תשו,אפילו לפני שהתחילה לחטוב עצים.
"אני אראה לך." אני אומרת ומתקדמת לכיוונה.אני מרגישה חוסר אונים מוחלט העולה ממנה ומחליטה לעזור לה,עד כמה שאוכל.
"תקשיבי," אני אומרת ונושאת עימי את הגרזן, "את מרימה את הגרזן בצורה הזו," אני מדגימה לה ומכינה אותו למהלומה, "ואז,את פשוט מורידה אותו וממשיכה." אני הולמת בעץ בחוזקה וחור נפער.אני יודעת שאיאלץ להלום בו עוד כמה פעמים,עד שייפול בצורה סופית.אני זוכרת שבהתחלה,תמיד פחדתי שהעץ ייפול עליי ושאקבר תחתיו,חסרת נשימה. זה אף פעם לא קרה לי,אבל ייתכן שהושפעתי מסיפורי הזוועה שכמה בנות סיפרו בצריף,על מישהו שנקבר מתחת לאחד העצים שכרת ובגלל שעבד יחסית רחוק מכולם,לא שמעו אותו.הוא התחנן לעזרה,אבל אף אחד לא שם לב.הן סיפרו בקול מעורר אימה שהוא מת מתחת לעץ הזה, בגלל הקור וחוסר התזוזה הכמעט מוחלט,הוא קפא למוות.אני זוכרת שבשלב זה,כמה בנות סביבי החלו לרעוד מרוב המתח.הן הוסיפו שבסופו של דבר,לאחר שהוא לא חזר בחזרה לצריף,התחילו לחפש אחריו והעלו את הסברה שיכול להיות שנמלט מבית המעצר.ערכו חיפושים רבים בשטח,עד שמצאו את העץ שנפל באזור שבו הוא עבד והניחו שהוא כנראה נקבר תחתיו.אבל,כשהזיזו את העץ,לא מצאו שום דבר תחתיו, האיש נעלם מעל פני האדמה.הן הוסיפו ואמרו שאם מטיילים שם,בלילה שקט,אפשר לשמוע את הזעקות שלו לעזרה,וזה לווה כמובן, בקריאות בהלה בסוף.אז,כששמעתי את הסיפור,לא התייחסתי אליו ברצינות,או כך לפחות חשבתי.אבל,כשהגיע הזמן ללכת לכריתת העצים,אני זוכרת שרעדתי מפחד.רעדתי עד מוות רק מהאפשרות שזה יקרה לי ושאהיה כמו האיש הזה,חסר המזל.עד שהסבירו לי שזו סתם אגדה אורבנית נפוצה בבית המעצר ושזה לא התרחש מעולם.בכל זאת,אני לפעמים מוצאת את עצמי מנסה להאזין בלילה,בעלטה כמעט מוחלטת,לזעקות העזרה של האיש.
"תנסי עכשיו." אני פונה לאייטה וקוטעת את מחשבותיי.אני לא יכולה לשקוע בחלומות בהקיץ עכשיו,כשהמצב כל-כך מסובך.
"בסדר." היא עונה לי בהיסוס ומרימה את גרזנה בקושי.אני מתרחקת מטווח פגיעה,רק ליתר ביטחון.היא מניפה אותו באוויר ואז מורידה אותו, פוגעת אך בקושי בעץ.אני אפילו לא רואה סימנים קלים.
"זה טוב להתחלה," אני אומרת לה בעידוד, "אל תדאגי,תצליחי יותר בהמשך."
"הידיים שלי כבר רועדות מכאבים." היא אומרת לי ומשפשפת את ידיה בכאב,עד כמה שאני יכולה לראות.
"בהתחלה יהיו לך יבלות על הידיים," אני אומרת לה ונזכרת עד כמה הן היו כואבות ומלאות מוגלה.למען האמת,אני תמיד שונאת להיזכר בכך, מכיוון שזה תמיד מעלה בי את תחושת הכאב שהרגשתי אז.לא היו תרופות או משחות להקלה על הכאב,רק שלג אין סופי שהשתרע עד אין סוף. "פשוט תשתדלי להחזיק את הגרזן נכון ואת תסתדרי."
"תודה על העצות." היא אומרת לי בהכרת תודה ואני מתרחקת,בחזרה לכריתת העצים,שכמו שאמרתי מקודם,אני מתעבת כל-כך.
אני מניפה את הגרזן במאמץ אדיר,מפני שזה נראה קשה יותר ויותר בכל פעם,או שאולי זו פשוט אני עם אפיסת הכוחות הפתאומית הזו.אני הולמת בעץ ורואה שהוא כבר מתחיל להתנדנד,לפחות זה סימן טוב.עוד כמה מהלומות וייפול לחלוטין ובמקומו יישאר רק בול עץ קטן,עדות לעץ שהיה פה לפני,עד שהגיעו בני האדם והחליטו להפסיק את חייו.אני מודעת לכך שאני מאוד דרמטית בעניין הזה,אבל פשוט כואב לי לראות עץ נכרת, בידיעה שהוא מספק לי חלק מהחמצן שאני נושמת.
אני מסתכלת כעבור כמה דקות לכיוונה של אייטה,לראות אם היא מסתדרת.נראה שהיא הבינה מה צריך לעשות,למרות שהמהלומות שלה חלשות מדי.לעזאזל,אני חושבת לעצמי.הרי אפילו שני עצים היא לא תספיק לכרות ככה ויש מכסה מסויימת שאנחנו צריכים לעמוד בה.
"נראה שהיא לא מסתדרת במיוחד," אני שומעת את קולו של ג'ראד באוזני, "אל תדאגי,אני אלך להסביר לה.רק,תזכירי לי איך קוראים לה?" הוא שואל אותי.
"אייטה לורנסון," אני משיבה לו, "וג'ראד,אמ…תודה על העזרה."
"על לא דבר,טי." הוא עונה לי והולך לכיוון אייטה שכמעט ומאבדת אחיזה בקרקע.אני יודעת שאני לא יכולה לעזוב את המקום שלי,מכיוון שאחר-כך עוד יענישו אותי,אבל…הלוואי והייתי יכולה ללכת אחריו ופשוט להגיד לו. לעזאזל.אני יודעת היטב שאין לי את האומץ.אני רואה אותו ניגש אליה ושהם מתחילים לדבר,אך,לא יכולה לשמוע כלום ברוח העזה הזו,שכמעט ומעיפה אותי באוויר.אני בטוחה שאילו הייתי יותר רזה מכפי שאני עכשיו, משהו שכמעט בלתי אפשרי,הייתי עפה באוויר,פשוטו כמשמעו.
אני ממשיכה לעבוד בחטיבת העצים,תוהה אם זה אחד מהימים האלה, שבהם הזמן מתארך ומתארך לאין קץ ושחטיבת העצים אינה נגמרת.
"ג'ראד מסביר לה או משהו כזה?" אני שומעת קול לידי,שמבהיל אותי עד מוות.תמיד הייתי כזו,נבהלת מכל דבר קטן.אפילו בזמן שחילקתי עלונים נגד הממשלה,אז,בניו-יורק,כל רחש קטן היה גורם לליבי לקפוץ באימה. אפילו עכברוש קטן היה יכול להידמות בעיניי כשוטר מאיים.
"כן," אני עונה לאלכסנדרה,לאחר שאני נרגעת. "כמו שהוא הסביר לך, כשרק התחלת לעבוד כאן."
"תרצי ללכת אליו ולראות?" היא שואלת אותי, "נעשה את זה במהירות. האחראים אפילו לא ישימו לב."
"בסדר." אני עונה לה,באופן לא צפוי.אולי השאננות שבאי התפיסה שלי ושל ג'ראד אתמול,כשנלחמנו עד זוב דם במלחמת כדורי שלג.אני לא יודעת.
שתינו הולכות לאותו הכיוון בו ג'ראד הלך,היכן שהוא מסביר לאייטה עכשיו.אני בעצמי לא יודעת מה מניע אותנו ללכת לשם,אולי הרצון החזק לשבור את השגרה פעם נוספת,אחרי שבפעמים הקודמות לא תפסו אותנו.אנחנו מגיעות לשם כעבור דקה,או כך לפחות נדמה לי.הוא מדגים לאייטה מה בדיוק צריך לעשות ואיך להניף את הגרזן בצורה הנכונה,אך, נראה שהיא לא ממש מקשיבה לו.למען האמת,היא פשוט נראית חסרת אונים לחלוטין ואני מרגישה צער כלפיה.כלומר,אני מניחה שהיה לה קשה לעבוד במטבח,אז,מן הסתם,חטיבת עצים תהיה עוד יותר קשה בשבילה.
"מה אתן עושות פה?" הוא שואל אותנו לאחר שהוא מסיים להסביר לה. "רצינו לחוות את ההדרכה הקסומה שלך." אלכסנדרה עונה בנימה שאינני מבינה את פשרה.
"אז," הוא אומר בנימה רצינית כל-כך,שאני מתפקעת מצחוק.אני נזכרת שפעם,צחקתי עד כדי כך,שכל מיני דברים לא ידועים יצאו לי מהאף.אבל, זה באמת לא משנה. "אני מבין שהגברברות אלכסנדרה לודג' וטיארה רוברפור מעוניינות בהדרכה הקסומה שלי."
"גברברות?" אני שואלת אותה בתמיהה, "בכל מקרה,אני חושבת שאוותר על ההדרכה הקסומה שלך."
"אני נעלבתי," הוא אומר לי בטון פגוע, "לעולם לא אוכל לסלוח לך על זה, טי," הוא מנגב את עיניו בדרמטיות,כאילו שהוא בעצמו בוכה, "בכל מקרה, אין לי זמן כרגע להדרכה קסומה." הוא אומר וחוזר אל אייטה.
"לא צריך." אלכסנדרה אומרת בהפגנתיות.ולשנייה,רק לשנייה,אני מדמיינת שאנחנו בני נוער רגילים,בעולם נורמלי ורגיל לחלוטין,ללא בתי מעצר נוראיים,למרות שבאמת קשה לדמיין את זה.
"אולי נלך?" אני שואלת את אלכסנדרה חרישית, "נשארנו פה יותר מדי זמן.עוד עלולים לשים לב."
"נישאר רק עוד קצת." היא אומרת וממהרת להצטרף לג'ראד במאמציו להסביר לאייטה.אני מניחה שהוא אוהב להיות יסודי ולוודא שהצד השני מבין אותו בצורה טובה.
אני מעדיפה להישאר לעמוד בצד,מפני שאני מעדיפה לא להפריע לו בשעה שהוא מסביר.הוא נראה ממוקד כל-כך במטרה,שאני חושבת שהיה יכול להצליח מאוד,אילו רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות.
"את מוכנה?" אני שומעת אותו שואל את אייטה והיא מהנהנת בראשה, למרות שעיניה מביעות מסר אחר לחלוטין.אני רואה אותה מניפה את גרזנה,מנסה לעשות זאת בדיוק לפי הוראותיו של ג'ראד.למען האמת, נראה שהגרזן אפילו יותר כבד ממנה והיא נשענת לאחור.היא הולמת בעץ ונראים סימנים מעטים,אך אני יודעת שהמכה אינה חזקה במיוחד.
"זה טוב," ג'ראד אומר לה בעידוד וטופח על שכמה, "הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת."
"ומה לעזאזל בדיוק אתם חושבים שאתם עושים?" אני שומעת קול מאחוריי.למען האמת,למרות שאני מרגישה איך ליבי הולם בפראות,אני יכולה להגיד שזה היה צפוי.חוק מרפי,אם לנסח בייתר דיוק.
כל מה שיכול היה להשתבש,משתבש,אני חושבת לעצמי.מדהים איך שמצב הרוח יכול להשתנות בכמה שניות מועטות.