העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו-פרק כ"ג

פרק כ"ג
אנחנו מגיעות לחדר האוכל.למען האמת,ישנתי שנת ישרים אתמול בלילה,עד שכמעט לא התעוררתי.למזלי,הספקתי להתעורר ממש ברגע האחרון.טוב,להתחיל את הבוקר כשכולך ספוג מים,זה לא אחד הדברים הנחמדים ביותר בעולם.
"טיארה," אומרת לי שרה חרישית,בכדי שאף אחד לא יוכל לשמוע, "אני לוקחת בהשאלה גם היום."
"בסדר," אני אומרת לה גם כן חרישית, "פשוט תיזהרי,בסדר?"
"אל תדאגי." היא אומרת לי ואנחנו מתקדמות לכיוון השולחנות.למען האמת,אני קצת מפחדת לאכול היום,מפני שיום האתמול עדיין עולה בזכרוני.אני לא רוצה לאכול עוד פעם את המרק הדוחה ההוא,עם הדברים הצפים.אני לפחות מתנחמת בידיעה שאנחנו בין הראשונות וכנראה שהמנות יהיו יותר טובות.שנית,אני לא יכולה לא לאכול מכיוון שאז יאזל לי הכוח.אני חייבת לאכול כדי לשרוד במקום הלא אפשרי הזה.
למען האמת,מהרגע שמגיעים לכאן,מבינים שכל מה שלקחת קודם כמובן מאליו,אינו מובן מאליו.וזה כולל את הדבר הבסיסי ביותר,חייך.
"שמעתי שהיום יהיו מים חמים." אומרת אייטה חרישית כאשר אנחנו כבר יושבות על הכיסאות,עם המגשים.
"באמת?" אני שואלת אותה בתדהמה. "הרי,רק לפני שלושה ימים היו מים חמים." מפני שלרוב,יש מים חמים במקלחות רק אחת לשבוע,וזה במקרה הטוב.
"סוהי אמרה את זה אתמול," היא מוסיפה, "כשלא היית." למען האמת,אני שמחה על כך שיהיו מים חמים,למרות מגבלת הזמן המעצבנת כל-כך, מפני שישנן רק עשר דקות בכדי להתקלח,ואז אמורים לסיים.וכשיש עוד כמה בנות באותה המקלחת,זה דיי בלתי אפשרי.בגלל זה אני מתקלחת בדרך כלל בימי המים הקרים,למרות שהם גורמים לך לרעוד מבפנים בחוסר אונים ממשי.בנוסף,אולי אני מרגישה יותר בנוח להתקלח כשיש פחות צפיפות,כשאני מרגישה פחות חשופה כך.
שאר ארוחת הבוקר עוברת בשתיקה יחסית,מפני שאני מניחה שכל אחת עסוקה בענייניה.אני מניחה שאלך היום בכל זאת להתקלח,מפני שזאת הזדמנות פז,שייתכן שלא תחזור בשבוע הקרוב.
בסופו של דבר,אנחנו מסיימות לאכול וכל אחת הולכת לעבודתה.למען האמת,הפחד מפני פגישה אקראית עם "אחראי הנעליים" מרתיע אותי, אבל אני משתדלת להתגבר על הפחד הזה.כלומר,אני מקווה בכל ליבי שאולי הוא היה צריך לנסוע לרגל חתונתו של בנו או משהו כזה.
שאר הדרך עוברת בשקט יחסי,אולי מפני שאף אחד לא יודע מה לומר.אני ואלכסנדרה הולכות זו לצד זו ושתינו מסתכלות לכיוונים מנוגדים.אני מניחה שהיא לא רוצה לדבר עכשיו,מפני שהיא עדיין לא התעוררה מן השינה.
"היי,אלכס." אני שומעת לפתע קול מאחוריי ומסתובבת.אני רואה את ג'ראד וכרגיל,ליבי מתחיל לפרפר מכל מה שאני מרגישה אליו.
"היי." היא עונה לו ומפהקת.
"ושלום," הוא אומר כשהוא רואה אותי, "'טוב שאת בסדר.דאגתי לך."
"נחמד מצידך לדאוג לי," אני עונה לו, "אבל,אני בסדר.באמת."
"אני רואה שאת בסדר," הוא ממשיך, "אבל,למען האמת,הרגשתי אשמה על כך שבכלל לא ניסיתי לעזור לך.כלומר,אפילו לנסות להסביר.כאילו שקפאתי במקומי."
"זה מובן," אני עונה לו, "אבל,באמת נחמד שדאגת לי." אני מסמיקה מעט.
"משאני חושב על זה," הוא אומר לאחר כמה דקות של שתיקה, "אני צריך להמציא לך כינוי."
"בשום פנים ואופן לא," אני אומרת נחרצות, "אני טיארה.שום כינויים."
"אני מבטיח לחשוב על זה." הוא אומר ומגחך.
למען האמת,אני מרגישה עצובה,אפילו שאני בקרבת ג'ראד,שהרגשות שלי כלפיו משמחים אותי,אבל,אני מרגישה כאילו כל מצב הרוח שלי התפוגג לו.מעין מצב משתק של דיכאון שאי אפשר להתגבר עליו.
בסופו של דבר,אנחנו מגיעים לעמדת הגרזנים וכל אחד לוקח בתורו את הגרזן שלו.למדתי כבר לתעב אותם במהלך הזמן שלי פה.
אני תוהה אם,מתישהו,בזמן הקרוב,יעבירו אותנו לשדות.למען האמת,אלו לא בדיוק שדות אלא חממות ענקיות,אבל הכינוי הזה הפך להיות שגור בפי כולם.
אמנם גם בשדות העבודה קשה במיוחד,אבל אם ישנו מזל,אפשר לנסות ולגנוב מעט מהמזון שאותו מגדלים כשהאחראים לא מסתכלים.למען האמת,זה גם תלוי באזור שבו אתה עובד בחממות האלה,שנראה שגודלן שווה לפחות למגרש כדורגל אחד.אני נזכרת,לפתע,בנער אחד שעבד לידי, באחד מימות הקיץ הארוכים,כשהשמש אינה שוקעת.הוא ניסה לגנוב תפוחי אדמה שעדיין לא היו בשלים,אני מניחה שזה מפני שהוא היה נואש וטוב,עדיף לאכול תפוחי אדמה לא בשלים מאשר לא לאכול כלום.בכל מקרה,אני זוכרת שתפסו אותו.זה היה אחד המחזות הנוראיים ביותר שראיתי מעולם.אני זוכרת שהלקו אותו כל-כך חזק עד שהוא התעלף והיו צריכים להוציא אותו משם.
אוף,אני חושבת לעצמי,למה אני חושבת על זה בכלל.לפעמים,נדמה לי שכל מחשבותיי עוסקות בעצב,באומללות ובקדרות.אני לא רוצה להיות כזו אבל,כמו שאמרתי מקודם,הדיכאון יכול לשתק לפעמים.
"טיארה," פונה אליי אלכסנדרה לפתע, "את כאן?"
"כן," אני עונה לה, "פשוט חשבתי על משהו."
"פשוט," היא אומרת לי, "לפי מה ששמתי לב אליו,ג'ראד קולינס,כלומר, ג'ראד האחראי נראה דיי עצבני היום."
"תודה על האזהרה." אני משיבה לה.אני מניחה שג'ראד כבר הספיק לספר לה מתישהו על ההיתקלות שלנו בג'ראד האחראי ומה גילינו אודותיו.
"אני חושב שמצאתי כינוי בשבילך,טיארה," ג'ראד מצטרף לשיחה, "טי."
"טי?" אני שואלת אותו בתדהמה.למען האמת,אף פעם לא אהבתי כל-כך כינויים,משום מה.אולי כי הכינוי העיקרי לשמי היה טיארוש,ואת זה פשוט לא יכולתי לסבול.
"טי." הוא אומר בהשלמה עם הגורל.
"טי?" אני שואלת אותו בפעם השנייה.
"טי." הוא אומר את זה כעובדה מוגמרת.
"טי?" אני שואלת אותו בפעם השלישית ומרגישה כיצד נשימתי מעלה אדים.מכל הכינויים בעולם,אני חושבת לעצמי,הוא היה חייב לבחור בטי.
"טי," הוא אומר בגיחוך ומוסיף, "את מספר תשע עשרה באלפבית,אני מורשם."
"אם תמשיך לקרוא לי טי," אני אומרת לו באיום, "אני אקרא לך ג'י.אני לא ממליצה על כך."
"אני אהיה האות השביעית באלפבית," הוא אומר לי, "זה בסדר מבחינתי."
"בסדר,ג'י." אני אומרת לו ומפנה את גבי אליו.לא משנה כמה הייתי רוצה לעמוד ולצחוק לידו,אני לא יכולה.הלוואי ויכולתי,אבל ישנה העבודה הזו, שאין לי ברירה אלא לבצע אותה.
אני תוהה למי נמכר חומר הגלם המוגמר,כלומר כשהעצים האלה כבר עובדו במפעל לרהיטים למיניהם.אני תוהה אם הוא יודע על כך.ואם כן,איך הוא יכול להמשיך למכור את הרהיטים האלו ברחבי העולם.רהיטים מוכתמים בדם,פשוטו כמשמעו.
אני ממשיכה לחטוב עוד ועוד עצים,במעין תחרות נגד עצמי.מרחוק,אני שומעת כל מיני צעקות לא ברורות של האחראים ובוחרת להתעלם.העניין הרי לא נוגע אליי.אני יודעת שבנוגע לכך,אני בוחרת לשקר לעצמי.כלומר, אמנם הצעקות לא מופנות אליי,אבל כולנו קשורים אחד לשני,בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לא.כולם מכירים את הפחד הזה,הבלתי נמנע, כשמתחילים לצעוק אליך על דברים של מה בכך.
"טי," ג'ראד פונה אליי ואני נאנחת בחוסר אונים על הכינוי המעצבן הזה שבחר, "אני צריך להראות לך את השיפור שנעשה במחבוא," הוא אומר חרישית וממשיך, "אני מניח שכבר שמעת עליו."
"שמעתי עליו אתמול בלילה." אני אומרת לו.
"בסדר," הוא משיב לי, "בואי איתי,אני אראה לך." הוא אוחז בידי ומוליך אותי בחשאיות,לעבר העץ,שאני והוא גילינו לפני כשבועיים,בערך.
"תגיד," אני שואלת אותו, "אתה יודע מה התאריך היום?"
"אני לא זוכר," הוא עונה לי,חרישית, "מצטער לאכזב אותך."
"זה בסדר." אני עונה לו ומשתתקת,אולי מפני שאני מעדיפה להיות עם עצמי לזמן מה.לבסוף,למרות שההליכה לא לקחה יותר מעשר דקות,אנחנו מגיעים לעץ העצום,עם החורים הרבים.אני כבר מתחילה להרגיש מודאגת מפני שאני מפחדת שכבר הרגישו בהיעדרנו.כלומר,חטיבת העצים מתפרשת על פני שטח ענקי,אבל עם המזל וההסתבכויות שלי כל יום,אני בטוחה שכבר הספיקו לשים לב.אני כל-כך מקווה שלא,אבל כמו שאמרתי, התקווה לא עזרה לי רבות כאן.
"תראי." הוא אומר ומוביל אותי אחריו.אולי זה מוגזם,אני חושבת לעצמי, אבל אני מרגישה חמימות כשהוא נוגע בי.מעין תחשוה בלתי מוסברת.אני מסמיקה קלות מפני שהתחושה הזו גורמת לי להרגשה משחררת כל-כך, שאני לא יכולה להסביר.
הוא מוביל אותי אל הצד השני של העץ,שם אני רואה רק כמה חורים ואת העץ העצום,שנראה גבוה כל-כך מהמיקום בו אנחנו עומדים.
"מה רצית להראות לי?" אני שואלת אותו כעבור כמה שניות,לא מבינה.
"תסתכלי עוד הפעם." הוא אומר לי,כאילו שאני מסתכלת כבר על מה שרצה להראות לי,אך עדיין לא מבינה את זה.אני בוחנת כמה פעמים נוספות את העץ,מכל הכיוונים ולא מצליחה לראות את מה שהתכוון אליו. אני מסתכלת עוד כמה פעמים,אך לא מצליחה לראות שום דבר יוצא דופן.
"אני לא רואה כלום." אני אומרת לבסוף.
"למען האמת," הוא אומר לי, "זהו סימן טוב.כך שלא ניתן לאתר את זה בקלות." הוא מסמן בידיו אל עבר נקודה שממוקמת קצת משמאלי. בהתחלה,אני לא מצליחה לראות שום דבר יוצא דופן,אבל אחרי התבוננות רצופה של כמה שניות,אני אכן מצליחה לראות משהו מוזר.נראה שישנו חלק שאינו שייך לעץ,מהתבוננות מקרוב.
"נראה שמצאת," הוא אומר ומביט לעבר המקום שאני מסתכלת עליו, "מה את אומרת?" הוא שואל אותי בסקרנות.
"איך הצלחת לעשות את זה?" אני שואלת אותו בסקרנות.
"קוסם טוב לעולם אינו מגלה את סודותיו." הוא אומר לי במסתוריות.
"אבל," אני אומרת לו במחאה, "אני בכל זאת רוצה לדעת."
"אני מבטיח לספר לך," הוא משיב לי, "אבל לא עכשיו,טי.אנחנו צריכים כבר לחזור."
למרות שהתעצבנתי על כך מקודם,עכשיו,הכינוי שהמציא לי נשמע בסדר מבחינתי.אני אפילו מחייכת כשהוא קורא לי ככה,מכיוון שאני מרגישה קרבה רבה יותר אליו.אני חשה גם בסומק קל שעולה בלחיי.
"אתה חושב שכבר שמו לב לכך שאנחנו נעדרים?" אני שואלת אותה לאחר כמה דקות שתיקה בינינו.
"אני בהחלט מקווה שלא." הוא עונה לי חרישית ואנחנו מתקדמים.הלוואי ויכולתי להגיד איזושהי מילות עידוד או תמיכה,שיהיה בסדר,אך,אני לא מאמינה בכך אפילו בעצמי.
כעבור הליכה של עשר דקות,אנחנו חוזרים למקום בו אנחנו חוטבים עצים. אני לא מצליחה לראות את אלכסנדרה,בינתיים ומקווה ששום דבר רע לא קרה לה.אני מרגישה איך תחושת הפחד המוכרת כל-כך,גואה במעלה גופי.אני תוהה איך אנשים חיים בעולם הרגיל,ללא תחושת פחד יום-יומית. אני חושבת שכבר כל-כך התרגלתי אליה,שאני כבר לא זוכרת משהי התחושה לחיות בלעדיה.התחושה הזו,של לנשום בחופשיות.
"איפה הייתם?" אני שומעת קול לידי ורואה את אלכסנדרה.אני נושמת לרווחה על כך שהיא בסדר.
"הראיתי לה את המחבוא שמצאנו אז," ג'ראד עונה לה, "קרה משהו בזמן שלא היינו כאן?"
"אחד האחראים שאל אותי איפה אתם," היא ממלמלת בלחש, "אמרתי לו שהלכתם להתפנות. אבל,אני לא בטוחה שהוא האמין לי."
"אני כל-כך מצטער," משיב לה ג'ראד ומחבק אותה בחוזקה,כדי להרגיעה, "הייתי צריך להגיד לך.אני מצטער,אלכס."
הם נשארים ככה,במשך כמה דקות,חבוקים ביניהם.אני שומעת אותו לוחש לה מילות עידוד.הלוואי ואני הייתי יכולה להיות במקומה של אלכסנדרה, אני חושבת לעצמי,אך ממהרת לקטוע את המחשבה הזו.למה אני חייבת להרגיש כך,אני שואלת את עצמי.כלומר,אני לא יכולה להרגיש ככה,לפחות לא עכשיו.פשוט אין מקום לרגש הזה פה.
אני חוזרת למקומי וממשיכה לחטוב עצים.כמו שכבר אמרתי,העבודה השנואה עליי כל-כך.
כמה אירוני,אני חושבת לעצמי,שהיום הראשון של האביב הוא בדיוק היום שלאחר יום המהפכה.לפני כמה שנים סיפרו לי על המיתולגיה הסלאבית ובגלל זה אני זוכרת את היום הראשון של האביב,העשרים ואחד במרץ.אני זוכרת שאהבתי לצייר את היום הזה,שבו כל העצים כאילו מתעוררים לחיים,למרות שאני חושבת שביוקון האביב מתחיל הרבה אחרי.
אבל,אני מרגישה שכל זה התרחש לפני כל-כך הרבה זמן. אולי זה מפני שהשתנתי כל-כך בשנים האלו.
בסופו של דבר,יום העבודה נגמר.אני שמחה שלפחות לא הסתבכנו בצרות רציניות היום.עברנו את המכסה הנדרשת ואף אחד לא שאל אותנו למה נעדרנו.אולי לפעמים המזל מפציע גם לי,אני חושבת לעצמי,לעיתים רחוקות.למען האמת,אני שמחה גם על כך שלא זכיתי לטעום את טעם השוט שאני מתעבת כל-כך.
"טיארה," אומרת אלכסנדרה שהולכת לצדי וקוטעת את מחשבותיי, "אם יש היום מים חמים,אני חושבת שכדאי שנלך ישר למקלחות ולא לצריף.זה סתם יבזבז לנו זמן."
"יש לצריף שלכן מים חמים היום?" שואל אותנו ג'ראד בתדהמה.
"כמסתבר." אני עונה וקורצת לו.
"אולי זה אומר שגם לצריף שלי יש מים חמים היום," הוא ממלמל לעצמו, "אני כל-כך מקווה שכן."
"הודיעו לך משהו על כך?" שואלת אותו אלכסנדרה.
"אם היו מודיעים," הוא אומר לה, "הייתי זוכר.אני חושב שאשאל את אחראי הצריף שלי."
"אם לא," אני מצטרפת לשיחה ביניהם, "תמיד נוכל לספר לך מהי ההרגשה להתקלח במים חמים.זה יהיה כמעט אותו הדבר."
"אני אהרוג אותך מתישהו," הוא אומר ומגחך. "טיאר." הוא עבר כל גבול עם הכינויים שלו,אני חושבת לעצמי בגיחוך.
"אם תקרא לי טיאר," אני אומרת. "אקרא לך ג'רא."
"אין לי בעיה עם זה," הוא אומר בגיחוך. "זה דווקא מאוד מחמיא לי." הוא אומר בסרקזם.
אנחנו ממשיכים ללכת לכיוון השער,בעוד אני מחפשת בעיניי בנות נוספות מהצריף שלנו.מכיוון שאני רוצה לראות לאן הן הולכות,למקלחות או לצריף. מפני שאין טעם שנחכה שם לבד,רק שתינו.
"להתראות," ג'ראד אומר לנו כאשר אנחנו כבר נמצאים בתחומי בית המעצר,לאחר הליכה של עשרים דקות או אפילו יותר,אני מניחה. "נפגש מחר,אני מניח."
"אם גם לך יש היום מים חמים," אלכסנדרה אומרת לו, "אולי ניפגש בכניסה למקלחות."
"אולי," הוא אומר וקורץ לה, "להתראות אלכס.ולהראות גם לך,טיאר."
"אל תחזור," אני אומרת לו בהומור, "ג'רא."
"אני אחשוב על זה." הוא אומר ומתרחק מאיתנו,כנראה לכיוון הצריף שלו, אני מניחה.
"אז," אלכסנדרה אומרת לי לאחר שהוא הולך, "נלך למקלחות?"
"בסדר." אני אומרת לה.כלומר,אם ישנם מים חמים,אז כנראה שכבר יש שם תור ארוך.לא חשבתי בהיגיון מקודם,מפני שזה מובן מאליו שכולם ילכו לאחר סיום העבודה למקלחות,בכדי שלא להתעכב.
שאר הדרך עוברת בשתיקה בינינו,אולי מפני שאין לי מה להגיד.בדרך כלל,גם לאחר סיום העבודה,אין לי כל-כך כוח לדבר וכל מה שאני רוצה זה להגיע לצריף ולישון,מה שכמובן כולל,החמצת התפילה ונאומה המשמים של סוהי.
אנחנו עוברות ליד כמה מבנים,שאני לא בדיוק זוכרת למה הם משמשים. אני חושבת שאלו המשרדים,אבל אני לא בטוחה.אני חושבת שאסור להיכנס לשם בכלל,אלא אם כן אתה עובד שם.כעבור כמה דקות,המבנה האפור והמכוער של המקלחות.
אנחנו הולכות לכיוון הכניסה הראשית והמראה שנגלה לעינינו איננו משמח במיוחד.כבר ישנו תור ארוך בכניסה.לעזאזל,אני חושבת לעצמי.
"אני מניחה שנצטרך לחכות." אני אומרת לאלכסנדרה חרישית והיא מהנהנת בזעף.
"את רואה את שרה איפשהו?" היא שואלת אותי לאחר כמה דקות של שתיקה זועפת מצידה.
"אני לא רואה אותה." אני אומרת לאחר כמה הסתכלויות לאחור ולצדדים, לראות אם היא פה.
"בסדר." היא עונה לי ומשתתקת שנית.אני שומעת כמה צעקות מאחוריי ומפחדת שיתחילו דחיפות,משהו שאף פעם לא יכולתי לסבול.
למען האמת,אני מזהה לא רק בנות מהצריף שלנו אלא גם בנות מצריף מספר שתיים,הצריף הסמוך אלינו,שגם בו מתגוררות רק בנות.
"אני חושבת שאני רואה את שרה." אלכסנדרה אומרת לי לאחר כמה דקות של שתיקה מצידנו.אני שומעת כמה צעקות מאחורינו ומניחה שזה בגלל העומס הרב שנוצר.
"בסדר." אני משיבה לה,מפני שאני לא יודעת מה עוד להגיד.
"אני מקווה שהיא תחכה לנו," אלכסנדרה ממלמלת לעצמה, "אני לא רוצה להתקלח עם בנות שאני לא מכירה."
"היא תחכה," אני אומרת לה, "גם היא לא בדיוק רוצה להתקלח עם בנות שהיא אינה מכירה,בדיוק כמו כל אחת." היא משתתקת בפתאומיות.אני מעדיפה לא לדבר כל-כך עכשיו,מפני שאני יודעת שהתור הולך להתארך יותר ויותר.
"בנות," אני שומעת את קולה של סוהי מקדימה,או כך לפחות נדמה לי, מפני שאני לא יכולה להסתכל קדימה.הראשים מסתירים לי. "אני מצפה מכן להתנהגות בוגרת יותר.תיכנסו בסבלנות ואל תדחפו." אני מקווה שדבריה ישפיעו,מכיוון שאני כל-כך שונאת את ההמולה וההידחקות בין האנשים.אני שונאת את הצפיפות הבלתי אפשרית הזו,אך זה מה שצריך לסבול בכדי להתקלח במים חמים,אני חושבת לעצמי.
בסופו של דבר,לאחר המתנה ארוכה,אנחנו נכנסות סוף כל-סוף למקלחות. אני שומעת את אלכסנדרה נאנחת בהקלה לידי.ההמתנה הזו פשוט כל-כך מייאשת,כאילו שאין לה סוף.
אני רואה סביבנו עוד הרבה בנות ומקווה שהתור למקלחות עצמן,כלומר, התור לתאים,אינו ארוך כל-כך.אני יודעת שזו בוודאי סתם תקווה טיפשית, כי עם כל הבנות שאני רואה פה,התור בוודאי יהיה ארוך.
"היי,טיארה," אני שומעת את קולה של שרה לידי, "אלכסנדרה.בואו."
"תודה שחיכית לנו." ממלמלת אלכסנדרה חרישית.
"איך אפשר לא לחכות לכן?" היא אומרת בתגובה.
בעוד אנחנו הולכות אחריה,אני נזכרת,לפתע,ביום הראשון שהתקלחתי במקלחות האלו.כמה לא הרגשתי בנוח,אני חושבת לעצמי,אז,להתפשט מול כולן.פשוט לא יכולתי.אני מניחה שזה מפני שאף אחד לא מרגיש בנוח להתפשט בפני אנשים זרים,אפילו אם הם מאותו המין.
למען האמת,אני זוכרת שג'ני הייתה איתי באותו היום.רק המחשבות עליה גורמות לי להשתנק.בכל מקרה,אני זוכרת שהיא עודדה אותי באותו היום, כשעמדתי בצד,נבוכה.הרגשתי אז כאילו אני חשופה בפני כל העולם,פשוט אני,ללא יכולת להתחבא מפני אף אחד.למען האמת,הייתה סיבה נוספת לכך שהתביישתי,מפני כתם הלידה על כתפי השמאלית,שהיה גדול ומכוער כל-כך.התביישתי בו מפני כמה הערות שנאמרו בגיל עשר,אז, כשהיה יום ברכה בקייטנה שהייתי בה.למרות שעברו כמה שנים מאז והתבגרתי,עדיין התביישתי בו ולא הרגשתי בנוח להראות אותו לאנשים. אולי מפני שלא יכולתי לשכוח את מה שקרה ביום ההוא.
אני שמחה שג'ני הייתה איתי והבינה את מה שהרגשתי.למרות שעברה פחות משנה מאז מותה,לפעמים אני לא מצליחה להיזכר איך נראתה.עם שיערה הג'ינג'י הבוער והנמשים על פניה.אך,דבר אחד ברור לי,שלעולם לא אוכל לשכוח אותה.
"טיארה," שרה פונה אליי, "את איתנו?" אני שמה לב שהגענו כבר לספסל בכדי שנוכל להניח את בגדינו עליו.
"כן." אני עונה לה.למען האמת,כבר למדתי לשנוא את השאלה הזו.כלומר, אני איתם,אני פשוט חושבת על דברים בכדי להסיח את דעתי.זה לא אומר שאני נעלמת.
"עדיף שתזדרזי," מצטרפת אלכסנדרה לשיחה, "שלא נתעכב עוד יותר." אני שמה לב שהן כבר התחילו להוריד את חולצותיהן ומצטרפת אליהן במהירות.
כל-כך הרבה ימים חלפו,אני חושבת לעצמי,מהתקופה שהתביישתי.כעת, אני חשה רק אדישות בעת שאני מתפשטת במקלחות,אולי מפני שכבר האזור הזה אינו קיים אצלי.כלומר,לאף אחד ואחת פה כבר אין את המקום לפרטיות האישית שלהם.הכל משתנה,האופי והאישיות.
אני מורידה את בגדיי,מנסה לעשות זאת כמה שיותר מהר ושמה אותם ליד בגדיה של אייטה,שעומדת לידי.אני מניחה שהיא כנראה הלכה עם שרה ביחד אל המקלחות.לאחר מכן,אצטרך לשים אותם במכונת הכביסה ולחזור ביום למחרת,כשיתייבשו.למרבה המזל,על כל החולצות והמכנסיים והגרביים רשומים השמות,כך שלפחות אין הרבה טעויות ובלבולים.
אני מנסה לא לחשוב על זה הדבר שמדאיג אותי כל-כך,מעין פצצת זמן מתקתקת,ל קופסאות השימורים והדברים שנוספו מאז,הנמצאים בתאי. מתחת לזוג הבגדים הנוסף,אותו אצטרך ללבוש לאחר שאסיים להתקלח. אני מבינה שהמחבוא הזמני שבחרתי אינו הטוב יותר.צריך לחשוב כבר על דרך להעברת הדברים למחבוא בעץ,אני חושבת לעצמי.בינתיים,אצטרך להיות זהירה.
אנחנו כבר בדרך לתאי המקלחות הקטנים,שאני מתעבת.ברובם של התאים כלל אין וילונות,אך לתאים שבהם ישנם וילונות,אם אפשר לקרוא להם ככה,התור ארוך בדרך כלל.
אני מקווה שנספיק להיכנס לאחד מן התאים הללו,מפני שאני חשה בנוח יותר להתקלח עם וילון,למרות שכבר כמה חודשים לא התקלחתי בתא שכזה,מפני שההמתנה בלתי נסבלת.
לפתע,אני חשה בדחיפה מאחוריי וכמעט נופלת,אך מצליחה ברגע האחרון להישאר עם הרגליים בקרקע.
"אני ממש מצטערת," אני שומעת קול מאחוריי ומסבה את פניי.אני מזהה את טייגה אומלאוסי…שם המשפחה שלה מסובך כל-כך. "לא התכוונתי לדחוף אותך,פשוט דחפו אותי מאחור." היא אומרת בהתנצלות.לפי מה ששמעתי אודותיה,היא גרה בטריטוריות הצפון-מערביות באחד מן השבטים הבודדים שנשארו,שלאחר ההשתלטות על קנדה מחו בכל התוקף על הפלישה לאוטונומיה שלהם.מצאו לכך פתרון פשוט,אני חושבת לעצמי בגיחוך.למען האמת,אני לא בטוחה אם כל מה שסופר אודותיה הוא נכון,אך,אני בטוחה בכך שהיא נולדה באיזשהו שבט.עיניה חומות בגוון מיוחד וכך גם עורה.
"זה בסדר." אני עונה לה.
"הו,אייטה," היא אומרת לפתע,כשאני ואייטה שהולכת לצידי כבר מתכוונות להמשיך ללכת, "מה שלומך? לא ראיתי אותך."
"אני בסדר," אייטה עונה ואני מזהה שהיא לא חשה הכי בנוח, "מצטערת, אבל, אני…כבר צריכה ללכת."
"אני מבינה," טייגה משיבה לה, "ניפגש מתישהו." אייטה מהנהנת לכיוונה קצרות ואנחנו ממשיכות ללכת.אני מזהה שהיא מסתגרת בתוך עצמה ומעדיפה לא לשאול שאלות.
אלכסנדרה ושרה הולכות לפנינו ומדברות ביניהן.למען האמת,אני תוהה אם אלכסנדרה מודאגת כמוני לגבי העברת המצרכים.אני יודעת שלא נוכל לדחות את העניין.
"טיארה,אייטה!" אני שומעת את קולותיהן של שרה ואלכסנדרה,שכבר התמקמו בתור.אני ואייטה ממהרות לרוץ,לפני שיבואו עוד בנות.
"נהיה ארבעתנו." שרה אומרת לנו כשאנחנו מגיעות ומחייכת.
"מי לקחה את הסבון?" אני שואלת,לאחר שאני מסדירה את נשימתי.
"אני לקחתי," אייטה משיבה לי, "אל תדאגי."
אנחנו אמורות לשמור על הסבון הזה לפחות עוד כמה חודשים,אני חושבת לעצמי.אני נזכרת,בהתחלה,שהמעבר הדרסטי הזה,בין הסבון הנוזלי שכבר התרגלתי אליו,לבין הסבון המוצק והקשה כאבן הזה,הקשה עליי במיוחד.אני גם זוכרת את מה שאמרו לנו בקשר אליו,שאסור בתכלית האיסור לבזבז אותו לריק.אבל,מכיוון שהוא בגודל בינוני ומשמש ארבע בנות,זה לא הדבר הקל בעולם.
אני נזכרת בכל השיטות שהמצאנו,בכדי שלכל אחת יהיה מספיק סבון משלה.אבל,אני מניחה שלומדים להתרגל לזה.אין ברירה.
"עוד כמה דקות," אלכסנדרה אומרת לנו בהתרגשות, "אני כבר לא יכולה להרגיש את הרגליים שלי."
"מרוב המתח?" אני שואלת אותה ומגחכת.
"זה לא קשור," מסננת לעברי אלכסנדרה, "זה בגלל העמידה,טיפשה אחת." היא אומרת את המילים האחרונות בכעס שכזה,שאני משתתקת בעלבון.למדתי כבר לעמוד בדברים קשים מזה,אך,משום מה,אני מרגישה שעיניי מתחילות לדמוע.אני לא מבינה למה הייתה צריכה להגיד את זה ועוד בנימה כזו.אני מנגבת את עיניי בכפות ידיי בכדי שלא יראו את זה שאפילו לרגע קצר,איבדתי שליטה על עצמי.
"הנה,אנחנו נכנסות." אומרת שרה בניסיון לרכך את האווירה העכורה שנוצרה.
"את אומרת את זה בנימה כזו," מעירה לה אלכסנדרה, "כאילו שאנחנו נכנסות למעין פארק שעשועים."
"קרה משהו?" שואלת אותה שרה, "זה שמצב הרוח שלך אינו טוב,זה לא אומר שאת יכולה להוציא אותו עלינו."
"הכל בסדר," אלכסנדרה אומרת לה, "אני מתפלאת שמצב הרוח שלך טוב כל-כך," היא אומרת וממשיכה, "שיכולנו לחכות פחות זמן,אלמלא שתיכן הייתן מתעכבות כל-כך." היא מפנה את מבטה עליי ועל אייטה.
"סליחה?" אני ספק שואלת ספק אומרת לה, "זו לא אשמתנו.אני באמת מצטערת שנתקלו בי בטעות."
"את יודעת שלא התכוונתי לזה," היא מסננת בכעס, "אבל,את כל הזמן חולמת בהקיץ.ואני חושבת שכדאי שתפנימי את זה,את לא במצב שבו את יכולה כל הזמן לחלום ולשקוע במחשבות."
"את יודעת כמו מי נשמעת עכשיו?" אני שואלת אותה בהתגרות.האווירה בינינו נעשית עכורה יותר ויותר.
"אתן יכולות בבקשה להתקדם?" נשמעים קולות מאחורינו.מרוב שהתווכחנו,לא שמנו לב שהתור התקדם.כולנו משתתקות ומתקדמות בשקט.אני אפילו לא מסתכלת על אלכסנדרה,מרוב שאני כועסת.אני מרגישה שאני שונאת אותה עכשיו.אני יודעת ששנאה זו מילה חזקה מאוד,אבל אחרי הוויכוח הטיפשי הזה,אני פשוט מרגישה כעס נורא.בעיקר עליה,אבל גם על העולם הטיפשי הזה,שלא שם לב לדבר.
לאחר המתנה ארוכה ומורטת עצבים,אנחנו נכנסות סוף כל-סוף למקלחת. אני מקווה שעדיין נשארו מים חמים,או לפחות פושרים,לאחר כל-כך הרבה בנות שהתקלחו.במילא הזמן שמוקצב למקלחת אחת הוא עשר דקות,אבל כמעט ואף אחד אינו יכול לעמוד בזמנים האלה.לא שכן ארבע בנות שמתקלחות ביחד.
בדרך כלל,יש עיכובים נוראיים וצריך לחכות הרבה זמן,למקלחת בודדת אחת.
אייטה פותחת את הברז הקבוע לקיר ומן הצינור,שקבוע גם כן לקיר,גבוה מעל ראשינו פורצים מיד מים.בהתחלה,אני משתדלת להתרחק מהם,מפני שברור לי שהם קרים כקרח.
אני מרגישה איך גופי סומר משאני מרגישה את המים הבוקעים מן הצינור, הקרים ככפור.חבל שאין אפילו שטיחון קצר על רצפת המקלחת,אני חושבת לעצמי,מפני שהמרצפות חלקלקות כל-כך.אבל,למען האמת,זה מובן מאליו.הם לא ישקיעו בקניית שטיחון מקלחת,ועוד בשבילנו,הפושעים הנאלחים,אני חשובת לעצמי.
"אני חושבת שהם מתחילים להתחמם." אומרת שרה ומתקרבת לזרם המים עוד יותר.לאט,לאט,אני מרגישה בשינוי ההדרגתי.
"הם חמים." אומרת אייטה חרישית ועוצמת את עיניה,אולי בכדי להרגיש עוד יותר את החמימות שמתחילה להתפשט.
ארבעתנו מתקרבות יותר ויותר,בהדרגה,מתחת לצינור המים.אני מרגישה בחמימות המים על גופי,שהולכת ומתחזקת.הלוואי והייתי יכולה להישאר מתחת למים האלה לנצח,לא לחשוב על כלום ופשוט להישאר כאן.אני מניחה שלאף אחת אין כוח להסתבן בינתיים,פשוט לשחרר את הגוף אחרי היום הקשה הזה.
"אני מצטערת," אומרת אלכסנדרה לפתע, "הייתי עצבנית,אני לא יודעת מה נכנס בי."
"זה בסדר," עונה לה שרה, "מובן שהיית עצבנית.כולנו היינו עצבניות לאחר העמידה המתישה בתור הזה.אך,בפעם הבאה,את לא צריכה להוציא את זה עלינו."
"חיבוק קבוצתי?" אני מציעה, "בתור פיוס."
"בסדר." משיבה לי שרה.
אני כורכת את ידיי סביב כתפיהן של אייטה ואלכסנדרה,שעומדות לידי.אני מרגישה בקרבה שעולה מאיתנו,שמונעת מאיתנו להתפרק לרסיסים.
חבל שרק בעת ריב,אני חושבת לעצמי,אפשר להרגיש יותר את הקרבה הזו,כמו משהו מלכד,שלא נותן לנו ליפול לתוך התהום.