העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו-פרק כ"ב

פרק כ"ב
"מי את?" הוא שואל אותי בפעם השנייה,לאחר שאני לא מגיבה.
"תודה שהוצאת אותי מכאן." אני עונה לו חרישית.
"למה לעזאזל היית בחדר הזה מלכתחילה?" הוא שואל אותי,עיניו הכחולות בוחנות אותי בסקרנות.
"אני…אמ,בוא נגיד שהסתבכתי בצרות." אני משיבה לו בגמגום.
"מעניין," הוא אומר, "את לא נראית כמו מישהי שמסתבכת בצרות."
"אתה לא מכיר אותי," אני אומרת ומתבוננת בעיניו, "כמעט ובכל יום אני מסתבכת בצרות."
לפתע,אני מרגישה כאב פתאומי בבטני ומעווה את פניי.אני נשענת על התקרה ונאנחת.
"את בסדר?" הוא שואל אותי בדאגה, "מה קרה לך?"
"אכלתי משהו מקולקל בארוחת הבוקר," אני אומרת, "וכאב הבטן לא עובר מאז."
"מה אכלת?" הוא שואל אותי בסקרנות.
"זה משנה?" אני שואלת אותו.
"טוב," הוא אומר לי, "זה חשוב בכדי שאני אוכל להעריך את מצבך."
"אני חושבת שאתה קצת צעיר מדי בשביל להיות רופא." אני אומרת לו בגיחוך.
"אני לומד במסלול הרפואי בבית הספר שלי," הוא אומר לי, "הוא אחד מבתי הספר הטובים ביותר בכל ארה"ב."
"מישהו פה קצת משתחצן." אני אומרת לו ומעווה בשנית את פניי,מפני שהכאב מתחיל להציק.
"אני לא משתחצן," הוא אומר לי, "בכל מקרה,אני חושב שאת צריכה לקבל תרופה.אל תדאגי,יש בארון מלאי של תרופות שונות."
"איך קוראים לך?" אני שואלת אותו,מכיוון שיותר נוח לי לדבר עם מישהו כשאני יודעת את שמו.
"מת'יוס גרייס," הוא עונה לי, "אבל כמעט כולם קוראים לי מת'יו,למעט המורים וההורים שלי כשהם כועסים.ולך?" הוא שואל אותי.
"טיארה רוברפור." אני עונה לו.
"זה שם יפה," הוא אומר לי, "בת כמה את?" הוא שואל.
"תודה," אני עונה לו, "אני בת שבע-עשרה וחצי,בערך.ואתה?"
"למען האמת," הוא אומר לי, "את לא נראית כמו מישהי בת שבע עשרה, את נראית הרבה יותר מבוגרת."
"למה אתה רומז?" אני משננת ונושמת בהקלה.כאב הבטן עבר,בינתיים. אני מקווה שיהפוך כבר לזיכרון רחוק,כמה שיותר מהר.
"ש…יש משהו בך שהוא הרבה יותר בוגר." הוא משיב לי.
"אני אקח את זה כמחמאה," אני אומרת לו, "בכל מקרה,אני צריכה ללכת." כשאני אומרת את המילים הללו,אני מרגישה את הפחד מתחפר עמוק בגופי,מפני שאני מפחדת מתגובתו של האחראי כשיראה שלא הספקתי לנקות שתיים עשרה נעליים.אולי הפחד הזה מוגזם,אבל אני לא חושבת שהוא יגיב בצורה טובה.אני כל-כך מפחדת ומתחילה לרעוד.
"מה קרה?" הוא שואל אותי, "את כולך רועדת."
"אני…אני מפחדת." אני עונה לו ברעד.
"אל תדאגי," הוא אומר לי, "את לא תמותי מכאב הבטן.כנראה זה רק קלקול קיבה ולא יותר."
"זה לא בגלל זה," אני אומרת לו, "עזוב,אתה ממילא לא תבין."
"נסי אותי." הוא אומר ומתיישב לידי.אני שמה לב שעיניו ירוקות בגוון מיוחד,שאף פעם לא ראיתי מקודם.
"פשוט…" אני אומרת חרישית, "אני לא יכולה לדבר על זה.זה יותר מדי כואב." אני אומרת ומרגישה איך גופי רועד יותר ויותר.
"טוב," הוא אומר, "אני לא אלחץ עלייך."
"או…" אני אומרת וחשה כיצד בטני מתכווצת ונשימתי נעתקת.אני רוכנת קדימה ומרגישה את הלחץ הולך ומתגבר.
"את צריכה שירותים," הוא אומר לי, "בואי,אני אעזור לך." הוא מקים אותי,תוך כדי שאני נאנחת בקושי ואוחז בכתפי,בכדי שלא אמעד עם רגליי הרועדות.הוא מוליך אותי שנית לחדר,אבל הפעם אני אפילו לא מרגישה את הקלסטרופוביה,אולי מפני שאני כבר לא שמה לב לדבר,רק ללחץ ולתחושת הבחילה המתגברת והולכת.אנחנו מגיעים לשירותים ואני כושלת אל האסלה,תוך כדי שהוא תומך בי ומקיאה בפעם הרביעית,אם אני לא טועה.נראה שכל פעם יותר גרועה מקודמתה,אבל אחרי ההקאה הזו אני מרגישה קצת יותר טוב,כאילו הוצאתי את כל מה שיכולתי כבר להוציא.
"את בסדר?" הוא שואל אותי לאחר שאני מסיימת להקיא.
"טוב," אני אומרת לו, "כבר לא יכול להיות גרוע יותר,נכון?"
"אני מניח," הוא אומר ומסייע לי לעמוד,אני שוטפת את פניי בזרם המים מן הברז,בכדי לרענן את גופי, "בכל מקרה,אני חושב שאת צריכה תרופה במהירות." הוא עוזר לי ושנינו הולכים לכיוון המטבח,שם נמצאות התרופות,לפי מה שאמר.אנחנו מגיעים לסלון או כך לחפות זה נראה,ועל אחת הספות אני רואה ילדה שנראית ישנה.היא נראית כל-כך תמימה וילדותית כשהיא ישנה,עד שאני מרגישה בדחף ללכת לעברה ולחבק אותה מרוב שהיא נראית כל-כך מתוקה.
"אחותי," מת'יו אומר כשהוא תופס את מבטי, "היא בת חמש.בזכותה,אגב פתחתי את הדלת,כי היא אמרה לי שהיא ראתה שם מישהו."
"אותי." אני אומרת והוא מהנהן בתגובה.בסופו של דבר,אנחנו מגיעים למבטח,שם ניצב כיור שנראה הרבה יותר גדול מן הכיור שבשירותים.אני שמה לב שכל החידושים הטכנולגיים נמצאים במטבח ובוחנת אותם בעיניים סקרניות.אני לא יכולה להגיד שאף פעם לא ראיתי מכשירים חדישים שכאלה,אך,לרוב,אצל המשפחות האומנות שלי לא היו כאלה דברים.
"את בסדר?" מת'יו שואל אותי וקוטע את מחשבותיי, "את נראית עצובה."
"אני תמיד עצובה," אני אומרת לו, "כבר התרגלתי,זה בסדר."
הוא נועץ בי מבט שתוהה לפשרי.הוא לא באמת מכיר אותי,אני חושבת לעצמי,הוא לא יודע מה אני עוברת.
"טוב," הוא אומר לי, "התעכבנו יותר מדי.את באמת צריכה תרופה." הוא אומר ועומד על קצות אצבעותיו,בכדי להגיע למגירת התרופות.לאחר שהוא מתאמץ ואפילו עומד על קצות אצבעותיו,הוא מגיע לקופסה ומוריד אותה בבת אחת.למרבה המזל,שום דבר לא נשפך.הוא מסתכל על תוכן הקופסא,מנסה למצוא את התרופה.לאחר שהוא הופך את כל התכולה על פיה ומחפש במהירות,לבסוף הוא משמיע קולות רווחה ומחזיק מולי את התרופות,או כך לפחות הקופסה נראית.אני לא מצליחה לראות מה כתוב עליה.
"הנה התרופה," אומר מת'יו בהקלה, "אל תדאגי,זו התרופה הנכונה.מאז שחטפתי קלקול קיבה,שני ההורים שלי מקפידים להחזיק את התרופות האלה בבית,לייתר ביטחון.כל אחד בנפרד."
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת אותו בעקבות המשפט האחרון,שכאילו נשמעה בו מעין רמיזה.
"ההורים שלי גרושים…" הוא אומר קצרות.
"הו,אני מצטערת." אני קוטעת אותו.
"זה בסדר," הוא מגחך, "הרבה שנים עברו מאז גיל שבע,אני כבר רגיל."
"ועם מי אתה גר בדרך-כלל?" אני שואלת אותו בסקרנות שמשכיחה ממני את קיומה של התרופה.
"אמא שלי גרה בקנדה," הוא עונה, "אבל,אני נמצא בפנימייה בבית הספר שלי,שממוקם באוקלהומה שבארה"ב.את יודעת איפה זה?" הוא שואל אותי.
"מן הסתם," אני עונה לו, "אני מארה"ב,חייתי בניו-יורק."
"באמת?" הוא שואל אותי,המום.אני לא מבינה למה הוא ציפה בכלל.
"כן." אני עונה לו קצרות.
"חשבתי שאת מקנדה." הוא מסנן חלושות.
"גם אם הייתי מקנדה," אני עונה לו, "סביר להניח שהייתי יודעת איפה נמצאת העיר ניו-יורק," אני אומרת לו וממשיכה, "סביר להניח שהייתי יודעת יותר על ארה"ב מאשר על קנדה,אם כבר."
משתררת שתיקה לכמה דקות ואני מתחרטת על כך שהעליתי את הנושא הפוליטי הזה,שרק מעכיר את האווירה.זה לא יעזור עכשיו אם אעלה אותו, מכיוון שמת'יו הוא לא האשם בכך.חבל שבימינו אנו,כמעט ואי אפשר לדבר מבלי לערב פוליטיקה,אפילו במקצת.
"אמא שלך גרה באזור הזה?" אני שואלת אותו בפתאומיות, "כלומר, ביוקון?"
הוא נועץ בי מבט מופתע ואני חוששת שמא הגזמתי.אחרי ככלות הכל,אלו החיים הפרטיים שלו ואין לי שום זכות להתערב בהם,אבל השאלה יוצאת מפי.
"למען האמת," הוא אומר לבסוף, "היא גרה בונקובר,עיר הבירה של קולומביה הבריטית.
"אז," אני אומרת לו, "איך הגעת לכאן?כלומר,אני יודעת שהגבול של קולומביה הבריטית היא עם יוקון,אבל עדיין,האזור הזה דיי מרוחק."
"אני מורשם," הוא אומר לי, "את יודעת הרבה דברים," הוא מחמיא לי והמחמאה משפרת את מצב רוחי הקודר, "למען האמת,אמא שלי לא כל-כך רצתה שנבוא לפה,אבל אבא שלי התעקש,מכיוון שזו הייתה הדרך היחידה שאני ואחותי נוכל לפגוש אותו בחודשיים הקרובים.אבל,מחר אנחנו עוזבים." הוא אומר לי.
ומיהו אביך,אני משתוקקת לשאול,אך עוצרת מבעדי.אבא שלו אמנם לא חייב להיות "אחראי הנעליים",כך אני קוראת לו מעכשיו,אבל אני בטוחה שאביו,מי שלא יהיה,עובד פה.
כל המצב הזה כל-כך מסובך בעיניי,אני חושבת לעצמי.הרי,אני זו שצמאה לחופש והוא בנו של אחד מהאנשים הגוזלים אותו ממני.אבל,בכל זאת,איני יכולה להינתק ממנו.
"את צריכה לקחת את התרופה,לא?" הוא אומר לפתע ומבהיל אותי, "אני לא רוצה שתתעכבי בגללי."
"כן," אני אומרת במהירות ולוקחת את חבילת התרופה מידיו, "ואני לא מתעכבת בגללך,אל תדאג." אני פותחת את האריזה תוך כדי שהוא מתבונן בי בעיניו הירוקות,ששורות קסם.
אני מוציאה את הטבלייה,לאחר כמה ניסיונות מעצבנים לפתוח את נייר הכסף שמגן עליה,החלק הכי מעצבן בלקיחת תרופה,לטעמי.
אני נזכרת שלפני כמה שנים,לא יכולתי לבלוע כדורים בכלל.זה היה הדבר שהפחיד אותי יותר מכל,מכיוון שפחדתי להיחנק ולמות.אני כבר לא חושבת ככה היום,פשוט בולעת את הטבלייה עם מים ומשתדלת להרחיק את המחסום הפסיכולוגי במוחי.
אני לוקחת כוס מן המדף העליון ולאחר מכן,ממלאת אותה מים ושמה את הטבלייה בפי.אני כל-כך מקווה שזה יפסיק את כאב הבטן האיום,שהכניס אותי לצרות רובות ומרובות.מצד שני,הכרתי בזכותו את מת'יו,אז אני מניחה שזהו הצד החיובי של הדבר.אני בולעת אותה בניסיון הראשון וכבר חשה בהקלה,פחות או יותר.
אני לא יודעת מה השעה עכשיו,אבל מניחה שכבר יחסית מאוחר ואני מעדיפה שלא להיתקל ב"אחראי הנעליים".
"אז," אני אומרת לו, "אני מניחה שאני צריכה ללכת.תודה על העזרה."
"להתראות," הוא אומר לי.שנינו מתקרבים האחד אל השני ומעין תחושת מתח עומדת באוויר. "לא אשכח אותך,טיארה רוברפור." הוא אומר ולוחץ אותי אל כתפיו החסונות שמעניקות לי חמימות.אנחנו עומדים ככה במשך כמה דקות ואני לא רוצה להיפרד,כלומר,אני לא רוצה ללכת לקור המושלג והנצחי ששורר בחוץ,אבל מבינה שאין לי ברירה.מצד שני,אני יודעת כשאלך,סביר להניח שלא אראה אותו יותר לעולם.שנינו באים משני עולמות נפרדים,אבל אני עדיין לא יכולה להינתק ממנו.
"גם אני לא,מת'יוס גרייס." אני אומרת לו ומכריחה את עצמי להינתק ממנו ופונה לכיוון הדלת.אני מקפידה לא להסתכל לאחור,כי,כל כידוע,הפרידה כואבת יותר.אבל,לא מסגולת לכך.רגע לפני שאני פותחת את דלת הכניסה הנעולה אני מסתכלת עליו ורואה שהוא מנופף בידיו לעברי,לשלום.
אני פותחת את הדלת וחשה את הקור נושף בעורפי וכיצד נשימתי מתעבה.אני מסתכלת עוד פעם אחורה,במעין השלמה עם הגורל ומנופפת לו לשלום.אני תוהה אם ניפש עוד פעם,אך מניחה שלא.
אני סוגרת את הדלת מאחוריי באיטיות,עד שאני כבר לא יכולה לראות את פניו.אני מרגישה תחושת עצבות מסויימת על כך שלא זכינו להכיר עוד יותר.חבל שבמציאות הזו,זה בלתי אפשרי.
אני יוצאת לאוויר הקר,שפתיתי שלג נראים בו.האביב עוד מעט בפתח,אבל עדיין קר.לטעמי,זה לא מתאים לעונה.אני מנסה לחשוב על מזג האוויר ועל כל מיני דברים אחרים,בכדי להסיח את מחשבותיי ממת'יו גרייס.המפגש הקצר בינינו אינו יכול לצאת לי מהראש.אני תוהה אם הוא הבין מה אני, ואם כן,כנראה שלא היה אכפת לו כל-כך.זה מיוחד בעיניי,כי אף אחד אחר לא היה מתעלם מהעובדה שאני פושעת,ובייחוד פושעת נגד המדינה.
אני כמעט ונופלת,מכיוון שהשלג כל-כך חלקלק.מובן שבניו-יורק גם ירד שלג,אבל לא בכמויות האלה.
בניו-יורק אהבתי את עונת החורף. אהבתי את פתיתי השלג הרכים שירדו,את העובדה שאפשר להתעורר מאוחר מכיוון שבית הספר התבטל.אהבתי לצאת החוצה ולהתפעל מהיופי המושלג,שנראה כלקוח מעולם אחר.אבל,פה,אני לא אוהבת אותו,אולי אפילו שונאת אותו,אם להתבטא בעדינות.אולי מפני שאני לא יכולה סתם להתבטל וליצור מלאכים על השלג או לבנות בובות שלג.אוח,כמה אהבתי לעשות את זה כשהייתי קטנה.
אני לא מבינה בכלל למה אני מתעקשת להיזכר בזה,מפני שזה לא עוזר לי ברגעים אלו.אבל,מצד שני,הזכרונות האלו מחממים אותי מבפנים.מובן שאני לא יכולה לחיות בלא עבר,אבל לפעמים הזכרונות כל-כך מעציבים אותי,מפני שאני יודעת שלעולם לא יחזרו.
אני תוהה אם "אחראי הנעליים" הגיע כבר לביתן ואם הוא מופתע מן המראה שנגלה לעיניו.כלומר,אני מניחה שהוא מצפה למצוא אותי נעולה, בתוך החדרון הקטן והמחניק ההוא,שמעלה בי תחושות רעות בכל פעם שאני חושבת עליו.אני מקווה שמת'יו לא הסתבך בצרות בגללי.כלומר,הוא יצטרך להסביר למה אני לא נמצאת בחדרון.
לעזאזל,אני חושבת לעצמי.הלוואי ויכולתי לשבת שם בשקט ולנקות את הנעליים המזורגגות,בלא לסבך אף אחד.אבל,לא הייתי מסוגלת.הרגשתי שהקלסטרופוביה חונקת אותי מבפנים.
בסופו של דבר,אני מגיעה לצריפים ומוצאת את הצריף יחסית בקלות, למרות האור הקלוש הבוקע מן המנורות.המספר שלוש חרוט על הדלת ואני מנסה לפתוח את הדלת,ללא הצלחה.אני מניחה שהאחראיות כבר הספיקו לנעול אותה.אני דופקת עליה בזהירות.כלומר,אני מקווה שאני לא מאחרת עד כדי-כך. כלומר,כמה זמן כבר יכולתי להיות בתוך החדרון הקטן הרי לא ייתכן שהתעכבתי עד כדי-כך.
אני דופקת בפעם השנייה על הדלת,הפעם קצת יותר בחוזקה,מכיוון שקר ואני רועדת מבפנים.
לא נשמע שום סימן לכך שמישהו שומע אותי בכלל והחרדה גואה בקרבי. אני מקווה שזמן כיבוי האורות עדיין לא הגיע.כלומר,אם כולן כבר ישנות , הרי הן לא יוכלו לשמוע אותי.למען האמת,זה יהיה דיי אירוני אם אקפא כאן,כלומר,אני במרחק פסיעה מן הצריף.
אני דופקת בפעם השלישית,בחוזקה,אך נראה שאף אחד אינו מגיב ואני לא יודעת מה לעשות.כנראה שגם הצריפים האחרים כבר נעולים.
אני יודעת שהמפתחות נמצאים אצל האחראיות וישנו גם מפתח חירום אצל האחראים על הצריפים השונים.מובן שאיני רוצה ללכת לביתנים שבהן הן מתגוררות,מכיוון שאני מניחה שהן לא ישמחו אם אפריע להן וסביר להניח שאסתבך בצרות רציניות.ולגבי המפתח החירום,אני מקווה בכל מאודי שסוהי תשמע את הדפיקה הבאה על הדלת.
אני דופקת בפעם הרביעית בחוזקה ומקווה שהפעם ישמעו אותי.אני לא רוצה לקפוא פה ושום מחשבה לא עולה במוחי לגבי ההמשך.אני יכולה ללכת למקלחות ולישון שם,אני חושבת לעצמי.למרות ש… טוב,אני לא יכולה להגיד שנעים לישון שם.אך,במחשבה שנייה,אני גם לא יכולה להגיד שהשינה בצריף היא ערבה במיוחד,ועוד כשריח הצחנה אופף את הכל,או כך לפחות נדמה לי.ישנם ימים שבהם הצריף מחניק כל-כך,שבהם אני יודעת שלא אוכל להירדם.זה פשוט בלתי אפשרי.
לפתע,אני שומעת רחש מכיוון הדלת ומסתכלת לעברה.היא נפתחת בבת אחת,כאילו חיכתה לכך ואני נאנחת בהקלה.כנראה אספוג עונש,אבל לפחות לא אקפא למוות.לפעמים צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה,אני חושבת לעצמי.
בפתח עומדת סוהי,שנראית המומה למראי.כלומר,היא כנראה לא ציפתה לכך.אני תוהה אם היא שמה לב לכך שאני נעדרת.
"טיארה?" היא אומרת לי,לא יודעת מה להגיד.אני מניחה שאיחרתי לפחות בכמה שעות טובות.
"כן?" אני שואלת אותה.
"איפה היית?" היא שואלת אותי בכעס, "יש לך מושג כמה דאגתי?"
"אני מצטערת," אני עונה לה, "פשוט…עיכבו אותי." אני אומרת לה,מכיוון שאיני רוצה להיכנס לפרטים עם "אחראי הנעליים" ומה שקרה בהמשך.
"עיכבו אותך?" היא שואלת ספק אומרת, "כולן,אפילו הבנות שעובדות בחטיבת עצים,הגיעו כבר.חוץ מגברת טיארה הנכבדה,שמשום מה,תמיד מעכבים אותה."
"זו לא הייתה אשמתי." אני מסננת בכעס.זה כל-כך לא הוגן,אני חושבת לעצמי.זו לא אשמתי שיש אנשים שאוהבים מאוד נעליים בעולמנו.
שתיקה משתררת לכמה רגעים והיא נועצת בי מבטים שאני לא מבינה את פשרם.אני משפילה את מבטי בגלל אי הנוחות.
"תיכנסי." היא אומרת לי לבסוף ונאנחת.
אני מהנהנת בהקלה וחולפת על פניה.הרצון היחיד שקיים אצלי כרגע הוא פשוט ללכת לישון.
אני עייפה ורוב הבנות כבר נמצאות במיטותיהן.אני מניחה שרובן לא ישנות אלא מדברות ביניהן.בכל זאת,יש בפעולה הפשוטה הזו,דיבור,מעין כוח שיכול לעודד אנשים.
אני יודעת שזה מאוד לא צפוי שהגעתי בשעה מאוחרת כל-כך,אבל כמו שאמרתי מקודם,זו לא אשמתי שישנם אנשים שאוהבים מאוד נעליים.אני הולכת לכיוון המיטה והפעם,מוצאת אותה דיי במהירות.בכל זאת,ככה זה כשאנשים עייפים.
למען האמת,כאב הבטן כבר כמעט ולא מורגש ואני מודה למת'יו בליבי על כך שנתן לי את התרופה הזו.אולי זה מוכיח שעדיין יש לנו תקווה בתור אנשים.למרות שאנחנו בתור גזע,כנראה גרמנו למספר האסונות הרבים ביותר בכל רחבי כדור הארץ.
כשאני מגיעה למיטה,אני עולה על הסולם במהירות מפני שאני כבר משתוקקת ללכת לישון.
בסופו של דבר,אני מגיעה לקומה השלישית ורואה שם אלכסנדרה ושרה יושבות ומדברות ביניהן בלחש,אני מניחה שאייטה כבר ישנה.
כשהן רואות אותי,שרה לא יכולה להתאפק ומחבקת אותי בקריאות שמחה.
"את בסדר?" שואלת אותי שרה, "ממש דאגנו לך.כבר פחדתי שמתת או משהו כזה."
"את לא צריכה להיות כזו דרמטית." אני אומרת לה.
"טיארה," מצטרפת אלכסנדרה לשיחה, "טוב שאת בסדר. ובנוגע למחבוא," היא אומרת ומוסיפה, "ג'ראד מצא מעין בול עץ שיכול לכסות על החור בעץ שמצאתם."
זהו הדבר האחרון שאני שומעת לפני שאני נרדמת בעייפות מרובה,עם חיוך רגוע על פניי.אולי עדיין יש תקווה.