העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק י"ט

"טיארה,ככה קוראים לך נכון?" אני שומעת קול מאחוריי,בזמן השיחה עם אלכסנדרה ושרה בו זמנית.אני נבהלת ונשימתי נעצרת לכמה שניות.אני מסתובבת לאחור ורואה את לוסי,אם אני לא טועה.אותה מישהי שהתנדבה לכתוב את המערכונים,שכבר הספקתי לשכוח מקיומם.הדבר הראשון שאני שמה לב אליו,למען האמת,זו העובדה שהיא ג'ינג'ית.אני אוהבת את גוון השיער הזה.
"כן." אני עונה לה, "את צריכה משהו?"
"למען האמת,כן," היא משיבה לי, "יש לך רעיונות…אולי,על מה לכתוב במערכונים?ככלות הכל,את היית זו שהציעה את הרעיון."
"לא יודעת…" אני עונה לה בהיסוס, "כלומר,כל מיני אספקטים של החיים כאן,את יודעת,למשל התפילה."
"הו…יש לי כבר כמה רעיונות," היא אומרת, "תודה רבה."
"על לא דבר." אני עונה לה.היא קמה והולכת לכיוון השני,אולי בכדי להתחיל לכתוב את המערכונים או שפשוט יש לה דברים דחופים יותר לעשות.אין לי מושג ולמען האמת,זה לא כל-כך מעניין אותי.
"מה היא רצתה?" שרה שואלת אותי בסקרנות.
"רעיונות לגבי המערכונים." אני משיבה לה והיא מהנהנת.שרה ממשיכה לספר איך הצליחה לקחת את קופסאות השימורים,אמנם היא לקחה רק שתיים,אבל זה יותר טוב מכלום.היא מספרת כיצד שמה אותן מתחת לבגדיה,מוודאת שאף אחד לא ראה.היא מספרת כיצד יצאה במהירות,בלא שישימו לב אליה,הלכה למקלחות,שמה את קופסאות השימורים בתאה וחזרה במהירות לעבודת הניקיון.בלא שאף אחד חשד.וכל אותו הזמן,אני ואלכסנדרה מאזינות לסיפורה בשקט,בלי להשמיע צליל.אני מרגישה התרומממות נפש בתוכי.הצלחנו,לפחות קצת.אני יודעת שיש עוד דברים רבים שעלינו לעשות,אבל…אולי זה מראה שלא הכל חסר תקווה לחלוטין.
"כל הכבוד," אלכסנדרה מחמיאה לשרה, "אבל,עדיין,זה לא אומר שאנחנו יכולות לשבת ולחגוג.את בטוחה שלא שמו לב שנעלמת?"
"לא," עונה לה שרה,קצרות, "הכל עבר כרגיל,או יותר נכון,כרגיל בצורה איומה."
"אמרת ששמת אותן בתא שלך?" אני מצטרפת לשיחה.
"כן," עונה שרה, "אני מצטערת,פשוט מיהרתי ושכחתי שאני אמורה לשים את זה בתא שלך."
"זה לא כל-כך נורא," אני אומרת לה, "העדפתי שתשתמשי בתא שלי,אבל אם השתמשת בשלך…טוב,זה בסדר.אחר-כך אני אעביר את קופסאות השימורים."
"למה את מתכוונת כשאת אומרת אחר-כך?" אלכסנדרה שואלת אותי בעוקצנות.כמו שכבר אמרתי מקודם,אני כל-כך שונאת את הנימה הזו שלה.
"אני מניחה שמחר," אני עונה לה, "אם אספיק."
"את תעבירי את קופסאות השימורים לתא שלך?" שואלת אותי אלכסנדרה, "או שכבר תנסי להעביר אותן למחבוא שג'ראד מצא?" אני מניחה שהיא מתכוונת לעץ עם החורים,שאני וג'ראד מצאנו לפני כמה זמן. לפי דעתי,זה לא המחבוא המוצלח ביותר,בייחוד מפני שהחורים חשופים לפגעי הטבע ומישהו עוד יכול לגלות מה מוסתר בתוכם,למרות שאני לא רוצה לחשוב על האפשרות הזו.אבל,זה לא שיש לנו מחבוא טוב יותר לחשוב עליו.לפחות הצלחנו למצוא אותו.זה יותר טוב מכלום.
"אני לא חושבת שאספיק להעביר אותן למחבוא שמצאנו," אני משיבה לה, "אבל,אני מעדיפה להעביר את קופסאות השימורים לתא שלי.זה עדיף."
"אני אוכל לבוא איתך?" היא שואלת עוד הפעם, "כשתעבירי,אם תעבירי, את הדברים למחבוא?"
"בסדר," אני עונה לה, "בינתיים,אנחנו…כלומר,עדיף שבינתיים נחכה עם זה.אני אעביר את זה לתא שלי ובהמשך….מי יודע?"
"זהו," היא אומרת לי ואני מזהה כעס בדבריה, "את אמורה לדעת.זו את שיזמת את הרעיון,או שאני טועה?"
"אלכסנדרה…" מנסה שרה להרגיעה,אך ללא הצלחה.
"תקשיבי," אלכסנדרה אומרת לה, "אני לא אוהבת חוסר אחריות שכזה. היא זו שיזמה את הרעיון,היא זו שאמורה להציע יוזמות."
"ואתן לא?" אני שואלת אותה בכעס שהולך וגובר, "זה שאני זו שיזמתי את זה מלכתחילה,זה לא אומר שאני צריכה לקחת אחריות על הכל."
"אל תכניסי לי מלים לפה," היא אומרת בעוקצנות, "רק אמרתי שתחשבי על דברים מראש,שלא תהיי כזו שאננה.הרי ככלות הכל,דברים רבים תלויים בהצלחה שלנו."
"אז,אולי את תיקחי את הפיקוד?" אני מציעה לה בכעס.לעזאזל,אני חושבת לעצמי.אפילו לא התחלנו וכבר אנחנו רבות.חשבתי שאנחנו יותר חזקות מזה ומסתבר שלא. "אולי,אז תביני מה אני מרגישה כשמאשימים אותי בהכל."
"לא האשמתי אותך," היא מרימה את קולה, "בסך הכל אמרתי שאולי תתחילי לקחת קצת אחריות!" אני מניחה שהיא לא התכוונה לצעוק ככה, אבל משפטה האחרון נאמר בקול רם ובכעס,מה שמסב את כל העיניים אלינו.אני מרגישה מבוכה.כנראה שהיום הולך ומתדרדר מדחי אל דחי,אני חושבת לעצמי בכעס שלא שוכך.אלכסנדרה…היא פשוט לא מבינה מה אני מרגישה.היא חושבת שזה כל-כך פשוט?היא הייתה צריכה להכין את עצמה לעובדה שזה לא יהיה כמו באגדות,שם תמיד מתחוללים ניסים.אלו החיים האמיתיים,עם כל הכאב והצער שבהם.
"טיארה ואלכסנדרה," פונה אלינו סוהי,שנראית מזועזעת מעצם ההפרעה שלנו לנאומה, "הכל בסדר?"
"כן," אלכסנדרה עונה, "הכל בסדר."
"את בטוחה?" סוהי שואלת אותה, "כי צעקותיכן הפריעו לי להסביר בנוגע להליכים בנוגע ליום המהפכה." יום המהפכה הזה שוב,אני חושבת לעצמי. כמה אפשר לדבר על יום המהפכה?נדמה שכל יום היא מדברת עליו,כאילו לא דשנו עליו כבר,פעם אחר פעם אחר פעם.
"ובכן,כמו שהתחלתי להסביר," ממשיכה סוהי לנאום, "אנחנו זקוקים למתנדבים שישחקו במערכונים.הם לא יהיו רק מהצריף שלנו.החזרות יתחילו בעוד שבוע ויתקיימו בשעות הצהריים.מישהו מעוניין?"
"מי שעובד בחטיבת עצים יוכל גם הוא להתנדב?" נשמעת שאלה מפי אחת הבנות.
"לצערי הרב," עונה לה סוהי, "אלו שעובדים בחטיבת עצים לא יכולים להתנדב.האנשים שעובדים פה בניקיון,במטבח או בכל עבודה אחרת למעט חטיבת עצים,יוכלו להשתתף.קיבלתי אישור מיוחד לשחרור מעבודה לקראת החזרות.כמובן שאחר-כך,תצטרכו להחזיר את שעות העבודה שפספתם." זה יהיה שקר אם אגיד שאני עצובה בשל כך.להפך,למרות שהייתי רוצה להשתחרר מעבודה,אפילו ליום אחד.אבל,לפחות לא אצטרך לקחת חלק בטקס הזה.במשהו שהוא כל-כך צבוע במהותו.
"מה דעתכן?" פונה אלינו שרה לפתע, "כדאי לי להתנדב?" היא אומרת לנוכח האצבעות הרבות שמורמות למעלה,בעקבות נאומה של סוהי.
"כנראה שלא," אני משיבה לה, "כי,הרי,את לא יכולה לעשות שני דברים בו זמנית.גם לקחת בהשאלה וגם להשתתף בחזרות.חוץ מזה,אם תשתתפי,תשוחררי מעבודתך למשך כשבוע,אני מניחה.ובעבודתך מצויין כל הדברים שאנחנו צריכים.אבל,בסוף,זו בחירה שלך."
"את צודקת," אומרת לי שרה, "בסופו של דבר,אלו רק כמה מערכונים מטומטמים,שבוודאי יעסקו באותם נושאים,למשל,כמה הממשלה שלנו מדהימה. ואחרי הכל,זה בסך הכל טקס.חשוב יותר לנסות ל…לצאת מכאן מאשר להשתתף בכמה מערכונים." היא מנסה לגייס את כל הסיבות ההגיוניות, אבל אני יודעת שהיא רוצה להשתתף.גם בגלל השחרור מהעבודה המתישה,אבל גם בגלל שהיא באמת רוצה להשתתף.
"אני לא חושבת שלוסי תכתוב על זה," אלכסנדרה אומרת חרישית,נזהרת מהפעם הקודמת, "אבל,אני מסכימה עם טיארה.את לא תוכלי לעשות את שני הדברים בו זמנית." שרה משיבה לה והן ממשיכות לדבר ביניהן.אני מרגישה כמי שהולכת וטובעת בכל השיחה הזו.למען האמת,עייפות משונה מזדחלת לגופי,גורמת לעפעפיי להיות כבדים ולעיניי להיעצם.מוזר, אני חושבת לעצמי.אף פעם לא הרגשתי עייפות כזו בשעות האלה.אני מתישה את עצמי יותר מידי,אני חושבת לעצמי.עם כל מה שצץ לאחרונה. אני מחליטה ללכת לישון במיטה שלנו מכיוון שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר להחזיק את עצמי במצב של ערות.לכן,אני הולכת לכיוון המיטות וכמעט שמתבלבלת ביניהן.טוב,זו לא אשמתי.המיטות דומות אחת לשנייה כמו טיפות מים וקשה להבדיל ביניהן,מזל שגם עליהן חרוטים מספרים סידוריים ושמותינו,כמובן,אחרת כולם היו מחליפים מקומות בעת לילה.
אני מוצאת את המיטה שלנו,בסופו של דבר.אני מפהקת בחוזקה לפני העלייה בסולם ולאחר מכן נאנחת.חבל שהסולם לא יכול לנוע ולהעלות אותי לקומה העליונה,אני חושבת לעצמי בגיחוך.אני עולה,בקושי רב יש לציין,לקומה השלישית.וזה אכן לא קל,לא במצב שלי,מצב של ישנוניות גוברת והולכת.להפתעתי,אני מגלה שם,שוכבת גם היא ובוהה בתקרה,את אייטה לורנסון ולא אחרת.אני תוהה מה היא עושה שם,בשעה כזו.כי למיטב ידיעתי,היא הולכת לישון יותר מאוחר,ממש בשעת כיבוי האורות. היא לא נראית מופתעת במיוחד לראות אותי.אולי מפני כל הרעש שהשמעתי בעת העלייה בסולם המזורגג.
"היי." אני אומרת לה ונשכבת על המיטה במרחק קטן מאוד ממנה ונושמת נשימה עמוקה.
"היי," היא עונה לי, "את בסדר?פשוט את נראית ממש עייפה."
"אני תמיד עייפה,אל תדאגי," אני אומרת לה בחיוך בעת שהיא מסיטה את שיערה הבלונדיני לצד השני, "סתם מתוך עניין,את תשתתפי במערכונים? כלומר,את יכולה.את עובדת במטבח."
"מ…" היא אומרת בהיסוס, "למרות שלהפסיד עבודה נשמע מפתה,אני מניחה שלא יקבלו אותי."
"ולמה זה?" אני שואלת אותה בשעשוע.אולי כדי לנסות לעודד אותה,כי היא נראית קצת מדוכדכת,משום מה.
"בגלל המבטא שלי." היא ממהרת לענות.
"רק בגלל זה?" אני שואלת אותה וממשיכה, "אני בטוחה שאת שחקנית מצויינת. ועם השיער הבלונדיני המיוחד שלך,את בטוח תצליחי."
"ברצינות?" היא שואלת אותי.
"לא," אני עונה לה והיא בתגובה זורקת עליי את השמיכה הדקיקה, שאמורה לכסות את ארבעתנו.בדרך כלל,כפות הרגליים מבצבצות החוצה, מה שגורם לי להרגיש,בבוקר,חוסר יכולת להזיז את אצבעותיי לכמה שניות.זו אחת ההרגשות הלא נעימות,לפחות מבחינתי.זו תחושה של צינה שעוברת במעלה הגוף,תחושה שכפות רגלייך מעקצצות,כאילו שדוקרים אותן באלפי מחטים דקיקים ומעצבנים במיוחד. "אני צוחקת." אני אומרת לה,בכדי שתפסיק לדגדג אותי.למרות שזה גורם לי לצחוק משחרר.
"אז," אני שואלת אותה, "הפסקת אש?לפחות זמנית."
"בסדר," היא עונה לי וצוחקת, "אבל,יש לי כמה תנאים."
"בואו ונשמע את תנאי הכניעה של אייטה המהוללת." אני אומרת ומצליחה להתחמק בקושי מניסיונה השני לדגדג אותי.למען האמת,אחרי הוויכוח עם אלכסנדרה,זה בדיוק מה שהייתי צריכה.לצחוק.
"תנאי מספר אחת," היא אומרת ומכחכחת בגרונה,כביכול ברשמיות, "הנכנעת,טיארה רוברפור מצווה להתייחס לזו שהכניעה אותה בדגדוגים, כדלהלן,אייטה לורנסון,כלומר אני בכבוד וביראה ולספק לה את כל צרכיה."
"ממש לא הגזמת." אני אומרת לה בסרקזם.
"חכי,יש עוד רשימה," היא אומרת לי בחיוך, "תנאי מספר שתיים,על הנכנעת,טיארה רובפור לשרת את המנצחת,אייטה לורנסון,שזו כאמור אני, עד סוף ימיה.
תנאי מספר שלוש,על הנכנעת,טיארה רוברפור,להרעיף על המנצחת, אייטה לורנסון,שזו בעצם אני,מחמאות עד סוף חייה."
"בקיצור," אני אומרת לה, "תנאי כניעה ממש הוגנים,אייטה."
"אלו החיים." היא עונה לי ואני מפהקת.אחרי כל הדגדוגים בינינו ותנאי הכניעה המגוחכים של אייטה,אני מרגישה אפילו עוד יותר מותשת מאשר קודם וצונחת על המיטה.לא רעיון טוב בהתחשב בכך שהיא עשויה מברזל.
"את בסדר?" אייטה שואלת אותי כאשר ראשי נחבט במיטת הברזל הקרה.אני אוחזת אותו מייד ומסננת קללות.מי היה יכול להאמין שהיום הנורא הזה ייגמר בצורה יותר נוראית.אוך.אני מרגישה את הכאב בראשי.מתפשט והולך.
"לא ממש." אני עונה לה,חלושות.
"אם את רוצה," היא מציעה לי, "אפשר לבקש קרח במרפאה,סוהי בטח תיתן לנו לצאת."
"היא לא תיתן לנו," אני אומרת לה, "אני יודעת שהיא לא תיתן.חוץ מזה, אנחנו לא צריכים ללכת למרפאה בשביל קרח. יש מספיק בחוץ."
"כן, זה נכון," היא אומרת לי, "ובכל זאת, את בטוחה שאת בסדר? אני מקווה שלא חטפת זעזוע מוח או משהו כזה."
"אל תדאגי," אני אומרת לה, "הכאב כמעט ועבר.למעןה אמת,זו אשמתי שצנחתי על המיטה בלי לחשוב."
לפתע,אני שומעת קולות חריקה מן הסולם ומניחה שעולים עליו.אני תוהה איך הוא לא מתפרק,מכיוון שהוא נראה חלוד למדי.מתישהו,אני בטוחה בכך שהוא יתמוטט בקול תרועה ועד אז,ימשיך להשמיע קולות ולהפחיד את כולנו בעקבות כך.
"היי," שרה אומרת לאייטה כשהיא מסיימת לטפס על הסולם החורקני, "אני ואלכסנדרה בדיוק התכוונו לעלות ושמענו קולות.הכל בסדר?"
"כן," אני עונה מייד, "אני ואייטה ניהלנו מלחמת דגדוגים."
"מי הפסיד?" שואלת שרה את אייטה בחיוך שאינו מתאים לה.היא בטח מנסה להביע התעניינות במשהו שאינו מעניין אותה,אני חושבת לעצמי בגיחוך.היא תמיד כזו,מהיום שהכרתי אותה.שואלת על דברים שאפילו לא מעניינים אותה בעצמה.חלק יראו בזה אולי צביעות,כפי שאני ראיתי בהתחלה,אך ככל שלמדתי להכיר אותה,הבנתי שהיא עושה את זה בגלל שהיא מנסה להיות נחמדה,להביע התעניינות בנושא.
"מי את חושבת?" שואלת אותה אייטה ומחייכת גם היא, "טיארה,כמובן."
"זה היה צפוי." שרה אומרת בלגלוג ומפנה מקום לאלכסנדרה,שבאה אחריה.נראה שלמרות הריב בינינו,היא נראית בסדר עכשיו.יותר רגועה.
היא מתיישבת ליד שרה וכך השיחה מתגלגת ומתפתחת. אמרתי כבר שאני מותשת,אבל במקום ללכת לישון,אני ממשיכה לדבר,לדבר ולדבר. משהו שלא אופייני לי,כי בדרך-כלל,אינני דברנית גדולה.אולי בגלל כל האווירה ההומוריסטית שנוצרה.
לבסוף,לאחר דיבורים רבים וארוכים,צחקקוקים וכל מיני ויכוחים מטופשים להחריד,כולן הולכות לישון לבסוף.גם מפני שזו שעת כיבוי האורות וגם מפני שאנחנו עייפות.גם אני.
אני מסתכלת מבעד לחלון ורואה את אור המנורות שבחוץ,שנראה כל-כך שברירי וחיוור כנגד הרוח הנושבת בחוזקה,שאני יכולה לשמוע.אני מצטמררת מהמחשבה על הקור שבחוץ.אני תוהה אם איפשהו,בצד השני של העולם,ישנו אדם הצופה בכוכבים בשעה זו ממש.סביר להניח שכן.אני יכולה לראות את הכוכבים מבעד לחלון,בקושי,אבל יכולה. "הלוואי,הלוואי שנצליח.בבקשה." אני ממלמלת בייאוש.אני לא מבינה למה עשיתי זאת עכשיו,זו סתם אמונה טיפשית ואפילו לא נראה כוכב נופל בשמיים, ובכל זאת, הייתי צריכה לפרוק את זה. המתח גואה בגופי בשעה שאני חושבת על יום המהפכה, על היום שבו נברח. כמה אירוני התאריך לטעמי, מכיוון שיום המהפכה מציין את היום שבו מפלגת השלטון הוקמה, היום שבו החופש החל להיעלם בהדרגה,ע ד שנלקח לחלוטין. ואילו, כשאנחנו נברח, נחזיר לעצמנו את החופש, שמורגש מעבר הפינה, מחכה לנו בעוד כעשרים יום, אולי פחות. ובזמן הזה, אנחנו צריכים להספיק להתארגן בלי שיחשדו בנו, שאנחנו מתכננים לברוח. ועוד צריך לבדוק האם החור בגדר עדיין ישנו, או שכבר אטמו אותו. אני מקווה שלא גילו אותו, כל-כך.
אני נרדמת, כשהדבר האחרון שאני רואה או כך לפחות נדמה לי זה האור הבוקע מהמנורה.
"פסס… פסס…" אני שומעת קול שמנער אותי, "טיארה, פסס… פסס…"
"מממ…" אלו כל הצלילים שאני יכולה להשמיע. כי, אי שם, במעמקי גופי, מוחי דורש את השינה, הוא צמא לה. הוא עייף מכל הימים שאני עובדת כאן. הוא דורש מנוחה מינימלית.
אני מתחילה להרגיש שמישהו מנסה לנער אותי ובהתחלה, מתמלאת אימה שזו שעת ההשכמה ושאני עומדת לחטוף דלי של מים קרים כקרח. במחשבה שנייה, השומרות עושות את זה כמעט ומייד, אפילו לא מנסות לנער אותך, כפי שעושים לי עכשיו. או לפחות, זה מה שמוחי יכול להבין, כשהוא משתוקק לשינה. אולי… אולי אני סתם מדמיינת, אני חושבת לעצמי. אולי אני מתחילה להשתגע, זה נשמע דווקא דיי הגיוני. בעצם, משוגעים אמיתיים אף פעם לא מודים בכך, או ככה לפחות שמעתי.
לפתע, אני מרגישה עוד נגיעה, שמבהילה אותי עד עמקי נשמתי ואני פוקחת את עיניי במהירות. אני לא מצליחה לראות אף אחד, אולי רק קצת, בזכות אור המנורה שבחוץ. מוזר בעיניי שהצריף כל-כך שקט, כי אני רגילה לכך שיש הרבה המולה ורעש. במקום זאת, אני רק שומעת נשימות עמוקות מכל עבר. הייתי מעדיפה שהזמן הזה יימשך לנצח, הרגע שבו בצריף ישנה שלווה, הכל רגוע מסביב. לפעמים, אני חושבת לעצמי שבכלל חבל שיש מושג כזה, הנקרא 'זמן.' הלוואי והרגע הזה היה יכול להישאר, לפחות עוד קצת.
"אוי, טיארה," אני שומעת קול לידי, "חשבתי כבר לוותר. מזל שהתעוררת."
"מי זה?" אני שואלת חרישית.
"אלכסנדרה," היא עונה לי, אבל אני לא ממש רואה אותה. עד שהעיניים שלי יתרגלו לחשיכה. לפעמים, אף על פי שלא סיפרתי על זה לאף אחד, אני לא מצליחה לראות בחשיכה. עיניי מתאמצות ומתאמצות ובכל זאת, אני לא רואה כלום. חשיכה מוחלטת. כשאני חווה את זה, אני מבינה איך עיוורים מרגישים, או לפחות הרגישו, כי היום ישנם ניתוחים שונים ומגוונים להחזרת הראייה. "את רואה אותי?"
"קצת," אני משיבה לה בלחש "לא כל-כך."
"לעזור לך להתיישב?" היא שואלת אותי.
"אלכסנדרה, למה הערת אותי?" אני שואלת אותה, קצת בכעס, "אני ממש מותשת."
"אני מצטערת," היא אומרת לי, "אני צריכה לדבר איתך על משהו חשוב."
"וזה לא יכול לחכות למחר?" אני שואלת אותה, עצבנית על כך שהעירה אותי. אני מקפידה ללחוש, בכדי שלא להעיר אנשים נוספים.
"כדי שאף אחד לא יוכל לשמוע אותנו," היא עונה, "ועדיף שתדברי יותר בשקט."
"במילא אף אחד לא יכול לשמוע אותנו, כמו שאמרת," אני מגיבה, "כל העניין הזה דחוף? פשוט תדברי מהר."
"אני מצטערת," היא אומרת בשנית, "פשוט, את יודעת… חשבתי שאם תעבירי את קופסאות השימורים מחר לתא שלך, אולי אוכל גם אני להצטרף?"
"לא, זה בסדר," אני עונה לה, "עדיף שאני אעשה את זה לבד. זה יחסוך זמן."
"למען האמת, טיארה," היא אומרת לי, "אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו גם כן. אני לא רוצה להרגיש שאני יושבת בצד ומתבטלת."
"את לא מתבטלת," אני עונה לה. לא חשבתי שהיא מרגישה ככה בכלל, "גם אני לא ממש עושה משהו. שרה היא זו שהכי מסתכנת בינינו."
"טיארה, את זו שיזמת את תוכנית הבריחה," היא אומרת לי, "כשאנחנו עוד זלזלנו בכך. תפסיקי להמעיט בערכך."
"גם את," אני אומרת, בשקט ככל שאני יכולה, "אם זה מה שאת ממש רוצה, תבואי איתי מחר. רק, בואי ונעשה את זה לפני ארוחת הבוקר. אני מעדיפה לא לאחר בשנית לחטיבת העצים."
"בסדר," היא ממלמלת, "אז, שיהיה לך לילה טוב." היא אומרת לי.
"גם לך." אני משיבה לה ונשכבת בזהירות. אני לא רוצה למצוא את עצמי במצב בו ראשי נחבט במיטת הברזל. כעבור כמה רגעים, עפעפיי הכבדים צונחים ואני נרדמת במהירות. משום מה, אני חולמת על מישהו שהולך בתוך מנהרה חשוכה, שנראה שמתמשכת עד לאין סוף. ללא קצה. אני תוהה איך הוא מסוגל ללכת ככה, ללא הפסקה, כשאפילו התקווה נטשה אותו.כשאין שום רמז לאור שעתיד לבוא.
ולבסוף,כשאני חושבת על זה,נראה שהחלום זהה למציאות שלנו. אנחנו הולכים בתוך מנהרה חשוכה, מקווים להגיע לסוף, לקצה. לאור בקצה המנהרה ולא יודעים אם יבוא.