העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק י"ח

"אפשר לדעת למה אתם מאחרים?" שואל אותנו ג'ראד האחראי בכעס בלתי יתואר.אני לא מאמינה שהסתבכנו עוד פעם.מוחי מסרב להבין את זה.למה הוא תופס תמיד אותנו,אני שואלת את עצמי.
"אנחנו…מצטערים," אני משיבה, "התעכבנו…קצת."
"התעכבתם,אה?" הוא שואל אותנו באיום, "אני מבין שלתנות אהבים עם הילז מפתה בעינייך,רוברפור." אני מרגישה כיצד הסומק פורץ מלחיי ומסתכלת לכיוון ג'ראד,שנראה שגם הוא נבוך.
"ל…לא עשינו כלום,אדוני." אומר ג'ראד במבוכה.אנחנו תמיד מסתבכים בזה,אני חושבת לעצמי.לעזאזל.
"לא מעניין אותי מה אתם עושים," הוא אומר בכעס שהולך וגדל, "מה שמעניין אותי זה שאתם מאחרים בעשרים דקות," הוא אומר וממשיך, "כל התכלית שלכם במקום הזה מסתכמת רק בדבר אחד,לעבוד ולעבוד קשה," כרגיל,הנאום היומי שלו,אני חושבת לעצמי,והוא כנראה יבהיר לנו מה מטרתנו בעולם,שאנחנו בוגדים עלובים וכל הדברים האלה.כרגיל. "אני חושב שאתם צריכים ללמוד לקח.בכדי שלהבא,תפנימו טוב טוב,שאנחנו לא נסבול איחורים."
אני יודעת שעוד מעט,כנראה, הכאב יגיע.פעם,שמעתי על איזו מחלה גנטית נדירה,שבגללה לא מרגישים את הכאב בכלל.לא הייתי רוצה להיוולד איתה,אבל הייתי בהחלט מסכימה אם היו מציעים לי,ברגעים האלו,לא להרגיש את הכאב.
אני מעדיפה לא להסתכל קדימה,על ג'ראד האחראי ובמקום זה,מפנה את ראשי לצדדים.היער היה יכול להיות מקום יפה אלמלא בית המעצר היה כאן.אני מניחה שבשעות המאוחרות של הלילה,הוא נראה שונה לחלוטין. סביר להניח שנשמעים קולות של בעלי חיים.הוא שליו,ללא רעש.אני מניחה שהוא כבר הוציא את השוט החשמלי שלו,השמור למקרים מיוחדים.אני לא מבינה בכלל למה המציאו דבר נורא כזה.אם אני הייתי יכולה להחליט בעיניין,לא היה דבר כזה בכלל.המילה הזו הייתה נמחקת מההיסטוריה.
"אדון ג'ראד," לפתע אני שומעת קול ומסתכלת קדימה.נראה שגם ג'ראד מסוקרן ומסתכל לאותו הכיוון שאליו אני מסתכלת.אני מודה על כך שאותו הקול הציל אותנו,כרגע,מהחגורה הנוראית.אני רואה אישה,הנראית באמצע שנות הארבעים שלה,עגלגלה מעט וגוון עורה דיי כהה.אני לא מזהה אותה ותוהה מי היא,מדוע היא כאן. "ג'ראד קולינס," היא אומרת ברוגז ואני מניחה שהיא התכוונה לג'ראד האחראי.אף פעם לא שמעתי בכלל שקוראים לו בשם משפחתו,בעיניי ובעצם בעיניי כולם,אני מניחה, הוא נחשב פשוט כג'ראד האחראי.או יותר נכון,כאיש הנורא ביותר בעולם כולו.
מעניין מי היא,אולי היא קרובה שלו.למרות שהם לא נראים דומים כל-כך,אני חושבת לעצמי ומביטה בג'ראד שמחזיר לי מבט משועשע מכיוון שהאישה נראית מרוגזת ביותר,עייפה מכל ההליכה הזו ביער.
ג'ראד האחראי,או בעצם ג'ראד קולינס מביט בה ברוגז ובמבוכה.אני מניחה שהמצב הזה לא נוח לו במיוחד.
"לוסינדה,זה לא הזמן." הוא גוער בה חרישית.
"הו,אני מצטערת," היא אומרת,בנימה שאומרת בדיוק את ההפך, "פשוט, משלוח הקינלי שהזמנת הגיע.הפעם,אני מבקשת ממך,לא להשאיר את הבקבוקים פזורים על פני כל הרצפה."
"לוסינדה…" הוא אומר,אבל היא קוטעת אותו.
"ועוד משהו מאוד חשוב," היא אומרת,נראה שהיא נהנית להעמיד אותו במצב כזה.אני נהנית מכך,כי קודם כל,זה דוחה את העונש וגם,כל המחזה הזה,מצחיק בעיניי. "אשתך התקשרה.היא נשמעה דיי עצבנית על הקו," היא אומרת וממשיכה, "נשים אוהבות כשמפנקים אותן,מר ג'ראד.אני מציעה לך לקנות לה זר פרחים,לכתוב לה איזה כרטיס ברכה רומנטי והעניין יסולח לך."
"אוך,לעזאזל!" הוא אומר בכעס ובלא להפנות אפילו מבט אחד לכיווננו, ממהר לרוץ.כנראה הוא חוזר לבית המעצר.הוא אפילו לא מחכה לאישה, שנראית משועשעת מהעניין.
"נו,למה אתם מחכים?" היא ספק משועשעת ספק כועסת, "הוא הלך, לא?" ובלא לחכות לתגובה היא הולכת לכיוון ההפוך,אליו הלך ג'ראד האחראי,או בעצם ג'ראד קולינס.מוזר לקרוא לו בשם המשפחה.כאילו…אני לא יודעת להגדיר את זה,תמיד התייחסתי אליו כג'ראד האחראי.לא חשבתי ש…כלומר,אף פעם לא חשבתי עליו מחוץ לבית המעצר.לא יודעת,כל זה מוזר בעיניי.
לפתע,ג'ראד מסתכל עליי ואני עליו ובפתאומיות,הוא פורץ בצחוק.למען האמת,אין לי ממש מצב רוח לצחוק עכשיו,אבל הצחוק שלו מתגלגל וסוחף אותי עימו.
"אז," הוא אומר לי, "לא ידעתי שקינלי ממכר."
"מסתבר שכן." אני אורמת לו בחזרה.
"עדיף שנלך," הוא משיב לי, "ומי לדעתך זו הייתה?"
"לא יודעת," אני עונה לו, "אבל,טוב שהיא גרמה לו…אתה יודע,לשכוח מהעונש,אפילו לזמן קצר."
הוא מחייך לעברי,וחיוכו ממיס את ליבי.הלוואי…הלוואי ש…למה אני תמיד חושבת על זה,לעזאזל.
אני והוא הולכים לאורך היער ומוצאים את אלכסנדרה במהירות,שנועצת בי מבטים,קודם,ואז בג'ראד.
"היי," היא אומרת לשנינו, "הכל בסדר?כלומר,התפייסתם?"
"התפייסנו," ג'ראד עונה לה, "אלכסה,הכל בסדר.את לא צריכה להיות כל-כך מודאגת."
"ממתי אתה קורא לי אלכסה?" היא שואלת אותו,משועשעת.
"החלטתי על כך לפני כמה דקות," הוא אומר, "ומה שלומך?" הוא הולך לכיוון אחד ואני לאחר,ושנינו מתחילים לחטוב את העצים.מפעם לפעם,אני שומעת אותו מדבר עם אלכסנדרה קצרות,מספר לה על השתלשלויות האירועים האחרונות.אני מניחה שהוא מספר לה על פיטר מקק'וי והפגישה איתו.על כך שניצלנו בעור שינינו מעונש ועל ג'ראד האחראי,או בעצם ג'ראד קולינס.
למרבה המזל,נראה שהפעם כריתת העצים עוברת במהירות.בדרך-כלל, כמו שכבר אמרתי,זה לא כך.היא פשוט מתארכת ומתארכת.אני לא רואה את ג'ראד האחראי באופק.ג'ראד קולינס,ליתר דיוק,אבל כבר התרגלתי לקרוא לו כך.
אנחנו הולכים לכיוון בית המעצר,ואני מרגישה הקלה.עד כמה שאפשר להרגיש הקלה כשאתה נכנס לתוך בית כלא.טוב,אולי לא הקלה,פשוט תחושת שמחה על כך שהיום הזה נגמר.
"אני יכולה לשאול משהו?" פונה אליי אלכסנדרה לאחר שג'ראד נפרד מאיתנו והלך לכיוון הצריף שלו.
"תרגישי חופשייה." אני עונה לה.
"אם כך," היא אומרת, "ג'ראד סיפר לי שראית היום את פיטר מקק'וי. מדריך התיירים.הוא…כלומר,איך הוא?"
"פוץ מזדקן," אני עונה לה בגיחוך, "אבל,הוא יוכל לעזור לנו."
"כן,הוא סיפר לי שקצת התווכחתם," היא מוסיפה,בחוסר נוחות מסויים, "אני חצויה בעניין הזה,טיארה.אם משהו רע יקרה…"
"אני מקווה שיהיה בסדר," אני אומרת לה בעידוד.אני פסימית,אבל, לפעמים אני חושבת לעצמי שהייתי מעדיפה להיות אופטימית,כי כשחושבים על זה,אולי עדיף לצפות לטוב ולא לרע.אולי השאננות הזו עוזרת לפעמים,בייחוד כשאתה מודאג עד מוות. "הוא לא ידבר,אני מקווה."
"אני לא מדברת רק עליו," היא אומרת ומסתכלת עליי, "אני מדברת על כל ה…תוכנית הזו.מובן שאני רוצה לצאת מכאן,אבל,את יודעת,מה אם משהו ישתבש?"
"אז נדאג שהוא לא ישתבש." אני עונה לה ושתינו נכנסות לתוך הצריף.אני מרגישה שהיא רוצה להגיד עוד משהו,אבל,בינתיים נמנעת מכך.הייתי מעדיפה שהיא תגיד את זה,אפילו אם מה שהיא רוצה להגיד לי,לא נעים במיוחד.מכיוון שאני מרגישה שזה מעכיר את האווירה בינינו,שגם ככה מתוחה.
"שלום לכן," סוהי אומרת לנו, "הפעם,לפחות,לא איחרתן כל-כך.תתיישבו, היכן שיש מקום פנוי." שרה מאותת לנו בידיה ואנחנו ממהרות להתיישב לידה.
"היי." שרה פונה אלינו.
"היי." אלכסנדרה משיבה לה ואני נשארת שותקת.אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר כרגע,שאני עייפה מהיום הזה ומהתוכנית.אני חושבת על מה שאלכסנדרה אמרה לשרה בבוקר "עוד יירו בך בגלל זה." ביטלתי את דבריה אז,אבל,מה אם זה באמת יקרה?כלומר,היא לוקחת על עצמה סיכון ואני יודעת שאם יקרה לה משהו,אני האשמה בכך.אני ורק אני.לעזאזל, הכל כל-כך מסובך.
"טיארה," פונה אליי שרה, "אני צריכה להגיד לך משהו ממש חשוב.את מקשיבה?"
"בטח," אני מתנערת ממחשבותיי, "מה את רוצה להגיד?"
"זהו," היא עונה לי, "בנוגע למה…שדיברנו עליו היום.טוב,עשיתי את זה. קופסאות השימורים נמצאות בתא שלי,במקלחות."
מוזר איך משפט אחד קטן,יכול לשנות לחלוטין את מצב הרוח שלך.אני מרגישה התרוממות רוח פתאומית.השלב הראשון בתוכנית החל.