העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק י"ז

אנחנו בדרך לחדר האוכל.האווירה קודרת,כרגיל.אני לא מצליחה לראות אפילו קרן אור בודדת של שמש.
"טיארה," שרה פונה אליי, "אני…אני חושבת שאתחיל היום ב…"
"זה יהיה ממש טוב," אני אומרת לה בלחש ומשתדלת להשתמש במילים מעורפלות, "מה את מתכננת,את יודעת,לקחת בהשאלה?" אני שונאת את זה שרוב הסיכון נופל עליה.אם הייתי יכולה,הייתי עושה את זה.הבעיה היא שאני ואלכסנדרה לא עובדות בניקיון,ושם,כמו שכבר אמרתי,נמצאים כל מיני דברים חיוניים שהאחראים מאחסנים.לפני שמייבל עזבה,הן היו שתיים והיו יכולות להיעזר אחת בשנייה.אבל,היא כבר איננה.טוב,אני מניחה שהיא עדיין בחיים,או לפחות מקווה לכך.
שרה נשארה בודדה במערכה ובכך מסכנת את עצמה אפילו יותר.אני יודעת שאם יקרה לה משהו,אוכל להאשים רק את עצמי.
"אני חושבת שאתחיל בקופסאות השימורים," היא עונה לי לאחר תהייה ארוכה, "בכל זאת,זה בין הדברים החשובים."
"מה שמעניין אותי," מצטרפת אלכסנדרה, "זה איך בדיוק,תצליחי להוציא אותן.הבעיה היא זה לא לקחת אותן,אלא להוציא אותן."
"אני…טוב,אני אחביא אותן איפשהו," מגמגת שרה בחוסר אונים, "אולי אפילו אשים אותן לבגדיי."
"עוד יירו בך בגלל זה,יום אחד." מסננת אלכסנדרה בלי לחשוב פעמיים ונועצת בי מבט מאשים.אני לא מבינה מה יש לה היום.כי מה שאמרה מותיר אותי עם טעם חמוץ בפה.
"אלכסנדרה," אומרת לה שרה, "אל תהיי כזו.לא יקרה לי כלום,אני אהיה בסדר."
"אולי קצת הגזמתי," אומרת אלכסנדרה, "אני מצטערת." היא לא מכוונת את זה ישירות אליי.אני מניחה שהיא לא מרגישה בנוח עם כך.
שאר הדרך לחדר האוכל עוברת בשתיקה,תמיד בשתיקה.אני יודעת שעוד מעט,מישהי מאיתנו תחדש את השיחה ותתמקד בנושא אחר.אבל,דקות השתיקה המועטות האלה,יש בהן אווירה של מתח ולחץ,אי ידיעה מה יבוא בהמשך.
אנחנו נכנסות לחדר האוכל,השתיקה עדיין מלווה אותנו.השגרה פועלת כרגיל.אנחנו לוקחות את המגשים שלנו שכמו תמיד,מכילים מרק מגעיל כלשהו לארוחת הבוקר וכמה פרוסות לחם.אנחנו מתיישבות,כמובן,באותו המקום בו התיישבנו ביום שלפני כן וביום שלפניו.אני תוהה אם לא היה פשוט יותר אם לא הייתי בורחת באותו הערב,אז…הוא נראה רחוק כל-כך בעיניי,למרות שהתרחש לפני כשלושה שבועות,לפחות.
אולי באמת עדיף לו הייתי מסתלקת והן לא היו צריכות לחשוב על דברים כאלה בכלל.הן היו שוכחות,כולם היו שוכחים.זה טבעה של השגרה,שהיא משכיחה ממך דברים שקרו בעבר,אתה מתרכז בהווה.
בטח,אני מניחה,כשאנחנו נעזוב,אנשים יתרגלו לזה.הם יתרגלו לכך שמיטה 28 בטור B ריקה.אולי הם אפילו יאהבו את זה כך,מכיוון שאז יהיה יותר מקום ופחות צפיפות.
אני תוהה האם אנשים יזכרו אותנו בכלל,עד כמה שזה נשמע מטופש.אני מניחה שהם יזכרו,לפחות קצת,לפני שהשגרה תשתלט על חייהם בשנית וכנראה,יישארו רק הזיכרונות ואז גם הם יימחקו.אולי יסופרו סיפורים אודות בריחתנו מבית המעצר,למרות שכנראה אני מגזימה.המיטה בטח תישאר,אבל ישנו עליה נערות אחרות,עם סיפורים אחרים ועבר שונה.
אני פוקחת את עיניי במהירות.שרה,אלכסנדרה ואייטה,שכנראה מרגישה הרבה יותר בנוח מאשר הפעם הקודמת,יושבות לידי.קשה לי לפקוח את עיניי מרוב העייפות המקיפה אותי סביבה כערפל.זה בסך הכל דימוי מטופש,אבל ככה אני מרגישה.קשה להתרגל לעייפות.כבר דיי הרבה זמן לא ראיתי את הפנים שלי במראה,אני חושבת לעצמי בעגמה.במקלחות אמנם יש אחת,אבל לא הספקתי במיוחד להציץ בה אתמול בערב וגם אם הייתי מנסה,לא הייתי מצליחה כל-כך.האור שם עמום.
אני חושבת לעצמי,בסוג של שעשוע,מה השתנה במראה שלי מאז הפעם האחרונה שהבטתי במראה,כשהייתי עוד…טוב,לא כמו שאני עכשיו.אני מניחה שהפנים שלי רזות יותר מאשר מקודם.אני יודעת שזה לא מתבטא רק ביחס לזה.אני מניחה שנוספו לי שקיות שחורות נוספות מתחת העיניים והפנים שלי נראות מותשות יותר.הדבר שהכי מטריד אותי בעניין, זה שבוודאי עיניי כבויות.לכל אחד יש ניצוץ בעיניו,אך אני בוודאי כבר איבדתי את שלי מזמן.אך,באותו הערב בו כמעט ונמלטתי,אני בטוחה שהוא חזר לעיניי,אפילו לזמן קצר.לוקח כמה זמן לאבד אותו,אך, כשמאבדים אותו בסופו של דבר אני…הרגשתי שאיבדתי באופן סופי את מי שהייתי,לפני כל מה שקרה.כשהייתי עדיין טיארה רוברפור הגרה בניו-יורק.
לפתע,אני חשה יד מונחת על כתפי ועוצרת את נשמתי בבהלה.אני מסובבת את ראשי אחורנית ורואה את ג'ראד,מתבונן בי.בבת אחת,כל מה שהרגשתי כלפיו אתמול עולה במעלה גרוני.אני עדיין כועסת עליו בגלל שסיפר.אך,העובדה שבא עד אלי בכדי להתנצל,למרות שזה ממש לא מקובל שאנשים מצריפים אחרים מדברים אחד עם השני מעבר לשעות העבודה,או בהתכנסויות חשובות,שונות ומשונות.כלה ביום המהפכה עד להוצאה הורג,כמו הזו שהתקיימה לפני…אני לא יודעת כמה זמן.לפחות חודש,אם לא פחות,אני חושבת לעצמי.בכל מקרה,כל אחד ואחת פה שקועים בגיהנום פרטי משלהם ואני מבינה למה אין להם רצון להתחבר במיוחד עם אנשים אחרים,שהם אינם מכירים.אני שמחה על כך שהצלחתי קצת לשבור את המוסכמות,למרוד.
"טיארה," פונה אליי ג'ראד לפתע, "היי.אני יודע שזה לא בדיוק הזמן המתאים לכך,אבל אני צריך לדבר איתך."
אני מרגישה את מבטיהן השואלים של שרה,אלכסנדרה ואייטה.אלכסנדרה יודעת פחות או יותר מה קרה אתמול והיא אף שמעה חלק מהשיחה… אבל,היא גם נועצת בנו מבטים מופתעים.אני מרגישה איך כולם נועצים בי את מבטיהם הסקרנים,הקשים מנשוא עבורי.אף פעם לא אהבתי כשמסתכלים עליי כאילו…אני לא יודעת בדיוק להגדיר את זה.כאילו שאני בן אדם רע.ליתר דיוק,לא כמו בן אדם רע,אלא כאדם לא שגרתי.
"אולי…אפשר אחר-כך?" אני מנסה לדחות את השיחה לאחר-כך,מושג שנשמע כמעט כמו הדרך הבטוחה ביותר ללכת בה.אני מרגישה איך גוש של חרדה עולה במעלה גרוני.מצד שני,אותה התחושה שאני בדרך כלל מרגישה בנוכחותו של ג'ראד נוכחת בי גם היא.אני מתלבטת אם לסלוח לו או לא.אני מבינה שניסה לעזור לנו,אבל…לכל הפחות,הוא היה צריך להתייעץ איתי בעניין הזה.או כך לפחות,אני חושבת.
"טיארה," הוא פונה אליי בשנית,לוחש לאוזני חרישית, "אל תכריחי אותי. בבקשה.צאי איתי החוצה,אנחנו צריכים לדבר." אני נענית להפצרותיו ונאנחת עמוקות.אני רואה בעיני רוחי,את המבטים הולכים ועוקבים אחרינו.
אני תוהה מה הוא רוצה לומר,בוודאי להתנצל או להסביר את עצמו. כנראה.אולי,אני חושבת לעצמי,התנהגתי בצורה יותר מידי מוגזמת?הוא בסך הכל ניסה לעזור…ואני,תמיד מאשימה.לא יודעת,הכל כל-כך מבולבל אצלי עכשיו.
אנחנו יוצאים מחדר האוכל אל תוך האוויר הקפוא,כתמיד.אני חשה פתיתי שלג נופלים על זרועי ומתעלמת מהקור הצורב את גופי.אפילו הקור הנורא הזה חריג יחסית לתקופה של השנה בה אנחנו נמצאים,אני חושבת לעצמי,מצד שני,אני שמחה על הקור,מפני שהוא נותן לי שהות לחשוב. ממריץ את איבריי וחושיי.אני נזכרת,לפתע,במה שקרה לפני כחודשיים, בסופו של חודש דצמבר,אם אני לא טועה,גם הזמן מאוד מבולבל כאן,כפי שאמרתי מקודם.
באותו יום הקפוא,ששלג ירד בו ללא הפסקה,אפילו שקלו לבטל ליום אחד את מהלך העבודה כי לא רצו שנעבוד במזג אוויר קר שכזה.למען האמת, אני לא חושבת שההחלטה קשורה רק בביטחוננו האישי,אלא בכך שלמי יש כוח,ביום חורפי ומושלג,לצאת לשטח ולנבוח פקודות עלינו ובנוסף להיאבק עם השלג והכפור?
אני זוכרת שבסופו של דבר נתנו למי שעובד בחטיבת עצים,יום מנוחה,כי חשבו שהסיכון גדול מידי.השאר,שעובדים בניקיון או בכל תחומי המחנה עבדו כרגיל.שרה סיפרה לי אז שבדיוק התחוללה סופת שלג.למזלה,היא כבר הצליחה להגיע למבנה,אך היו כמה שלא הספיקו ופשוט נקברו מתחת לשלג העז.לאחר שהסופה נגמרה,התגלו כמה גופות קפואות מתחתיו.אני זוכרת את הזעזוע שחשתי,אני חושבת שכולם חשו אותו.הדבר היחיד שניחם אותי היה שלפחות לא ישקרו בנוגע לסיבת המוות שלהם.
ג'ראד פונה ימינה אחר-כך שמאלה,ואני כמובן הולכת אחריו,כאילו שאני תחת היפנוזה.אני רוצה שכבר יגיד את מה שהוא השתוקק כל-כך להגיד לי מקודם.
לבסוף,אנחנו עוצרים.המקום הזה נמצא,כך נראה,באמצע שום מקום.חלל ריק בתוך בית המעצר.טוב,לא ריק,אבל לא מקום שאנשים רבים נוהגים ללכת אליו.הוא לא נמצא ליד הצריפים,לא ליד המקלחות ולא ליד חדר האוכל.אפילו לא ליד הגדר.
"טוב,למי אנחנו מחכים?" אני שואלת אותו בעצבנות.למען האמת,אני מבינה שאין לנו כל-כך הרבה זמן.עוד מעט נצטרך ללכת לחטיבת העצים ואם נאחר…טוב,אני מניחה שזה יכלול משהו לא נעים.
"תכף תראי." הוא אומר לי במסתוריות ואני משתתקת.אני רואה מעיין דמות מגיחה מהצד השני וככל שהיא מתקרבת יותר ויותר אני מזהה שמדובר בגבר,הנראה בסוף שנות העשרים לחייו.לעזאזל,אני חושבת לעצמי כי אני חושבת שאני יודעת מי זה.כנראה זה אותו האיש שג'ראד סיפר לו אודות הבריחה.
לעזאזל,אני לא רוצה לפגוש אותו,אני חושבת לעצמי,ג'ראד והרעיונות המטופשים שלו.אני פשוט לא יכולה לכעוס עליו לגמרי.הוא בלתי ניתן לכעיסה…ואולי זה גם בגלל…אוך,אני חושבת לעצמי.
האיש,בסופו של דבר,מגיע למקום בו אנו עומדים.יש לו עיניים חומות ואני רואה זקנקן קטן מעטר את סנטרו.הוא בוחן את ג'ראד וטופח לו על כתפו ואז מסתכל עליי.זו רק אני,או שאני מזהה שמץ קל של זלזול ואי אמון מצידו.שאני זו שיזמה את הרעיון.הוא בטח חושב שאני נראית צעירה מידי,אני חושבת לעצמי.
"טיארה," ג'ראד אומר, "תכירי את פיטר מק'קוי," הוא אומר ואני סוקרת אותו, "פיטר,תכיר את טיארה רוברפור." הוא סוקר אותי ואני שוב מזהה נימת זלזול במבטו.
"נעים מאוד," הוא אומר לי ולוחץ את ידי, "שמעתי אודותייך רבות מג'ראד. למרות שאני יכול להגיד שציפיתי שתהיי מבוגרת יותר ולא נערה בת שש-עשרה.טוב,נסתדר עם מה שיש." אני שונאת את הנימה שלו בעת שאמר את המשפט האחרון,כאילו שאני לא מספיק טובה.
"גם אני שמעתי דברים אודותיך," אני משיבה לו, "אבל,אני יכולה להגיד שציפיתי שתהיה נחמד יותר ולא תתנהג כמו פוץ מזדקן,בהתחשב בכך שהרשינו לך להצטרף,למרות שזה לא היה כלול בתוכנית.ואגב,אני בת שבע-עשרה." כשאני כועסת,אני אומרת דברים בלא לחשוב פעמיים.כך גם הפעם.אני מרגישה את מבטו של ג'ראד עליי כאומר שממש הגזמתי הפעם,שאנחנו צריכים אותו בשביל הניווט באזור.
"לשון חדה יש לך," הוא לוחש לי, "אבל,אני מציע לך שבפעם הבאה תשתמשי בה בייתר זהירות.בכל מקרה,איפה היינו?" הוא שואל את עצמו ואז ממשיך לדבר, "הייתי פעם מדריך תיירים ביוקון.אז,אני מכיר יחסית את האזור.והדבר החשוב ביותר,אני מכיר כמה אנשים הגרים בדוסון סיטי, העיר אליה אנחנו הולכים."
"כל זה טוב ויפה," אני משיבה לו, "ומאין לנו לדעת שלא תפצח בשיר פתאום?"
"אין לי שום אינטרס לכך," הוא ענה לי, "אני מעוניין לצאת מפה,לא פחות מכם.אולי אפילו יותר.קיבלתי שמונה עשרה שנות מאסר פה.לא שלוש,לא ארבע ואפילו לא שש."
"מצד שני," אני אומרת,נחושה לא להרפות, "הם יוכלו להציע לך הקלה בעונש.אולי יקצרו מעונש המאסר שלך אם תזמר.הרי אין לך מה להפסיד. תוכל להשתחרר,ללא סיכונים.לא ירדפו אחריך.תוכל לשים את העבר מאחוריך." אני חייבת לדעת בוודאות שהוא לא יחליט,יום אחד,להתחרט ולספר הכל.בעניין הזה,אין דבר כזה זהירות יתר.
"זה לא משנה," הוא אומר חלושות, "אני נמצא פה כבר לפחות חמש שנים,אם לא יותר.אין בעיניי שום טעם,לחכות פה עשר שנים לפחות,אם הם יבחרו לקצר את עונש מאסרי.אני מעדיף לצאת עכשיו."
"ומה אם הם יציעו לך,אני יודעת,חנינה?" אני שואלת ומתבוננת בעיניו, "תוכל לחיות לך,איפשהו.תחזור למשפחתך."
"זה היה יכול להיות נחמד ביותר," הוא עונה לי חרישית, "אילו נותרה לי משפחה בכלל," את המשפט האחרון הוא אומר בלחש , "בכל מקרה,אני מניח שאתם צריכים ללכת.שלא תאחרו לעבודה."
לעזאזל,אני מחווירה.מרוב כל השאלות ששאלתי,לא שמתי לב איך הזמן עובר.
"בואי נלך." אומר ג'ראד לפתע ותופס את ידי בחוזקה.הוא נפרד לשלום מפיטר ואני,טוב…אני מעדיפה בינתיים להימנע מכך.אולי מפני שההיכורת בינינו החלה ברגל שמאל ולא בצורה טובה כל-כך.
"לעזאזל,ג'ראד," אני מתעצבנת עליו, "לא שמת לב שהזמן עובר?אנחנו נאחר עכשיו."
"אני מצטער," הוא אומר בכנות, "לא שמתי לב בכלל מרוב הוויכוח שלכם. אז,מה את אומרת?ניתן לו הזדמנות?"
"זה לא שיש לנו ברירה," אני משיבה לו, "לא נוכל להגיד לו לא עכשיו. למרות,ש…למען האמת,אני לא כל-כך מחבבת אותו."
"זה רק בגלל מה שהוא אמר בהתחלה," אומר ג'ראד, "הוא הבין שהוא טעה."
"לא יודעת.' אני אומרת, "בפעם הבאה,תתייעץ איתי או עם אלכסנדרה לגבי…כלומר,אם תרצה להוסיף מישהו נוסף."
"את…סולחת לי?" שואל ג'ראד חרישית, "אני…אני לא חשבתי כששאלתי אותו.כלומר,חשבתי שהוא יוכל לעזור לנו.טוב,הוא באמת יעזור לנו,אבל… טוב…" הוא מגמגם ואני מניחה שהוא לא יודע איך להסביר את עצמו בצורה טובה עכשיו.
"ג'ראד," אני אומרת לו,מנסה להתגבר על קול הרוח השורקת במרומים, "אני סולחת לך,באמת.אני מבינה שהתכוונת לטוב ובסך הכל רצית לעזור לנו.אני כבר לא כועסת,אבל בפעם הבאה,בבקשה,תתייעץ איתנו לפני כן, זה פוגע באמון."
"אני שמח שאנחנו בסדר." ג'ראד אומר ברכות ומחבק אותי באופן פתאומי.הסומק מציף את לחיי.מה שאני מרגישה כלפיו,כנראה,לא יעבור בקרוב.אני אנסה לחיות עם זה,כי…כרגע,עם כל הבריחה וכל הדברים שקורים מסביב,אני יודעת שפשוט אי אפשר עכשיו.
"כדאי שנמהר." אני אומרת ומחווירה בפתאומיות.גם לא הספקתי להגיד לשרה בהצלחה על כך שהיא עומדת להתחיל היום את המבצע שלנו.וכן, יש לו אפילו שם:"אנחנו רק לוקחות בהשאלה." הדבר הבא שמטריד אותי הוא,אולי אפילו לפני זה,זה שאני מניחה שאנחנו מאחרים לחטיבת העצים. האחראים אף פעם לא אוהבים כשאנחנו מאחרים.
שנינו רצים במהירות,עד כמה שאנחנו יכולים.אני מרגישה כאב חד ופתאומי בצ ונושמת נשימה עמוקה.כואב לי.אני לא מבינה למה.
"טיארה," ג'ראד עוצר לידי, "את בסדר?"
"כן,הכל בסדר." אני עונה לו חרישית.
"תנשמי עמוק." הוא אומר ועומד לידי.
"לך," אני אומרת לו, "יכול להיות שעדיין תספיק.אל תסתבך בגללי."
"לא מפקירים חברים בשעת צרה," הוא אומר בעקשנות ורוכן לעברי, "את יכולה לנשום?"
"כן,הנה," אני עונה לו, "זה כבר עובר."
"את בטוחה?" הוא שואל אותי בזמן שאני מתרוממת לעמידה.הכאב,פחות או יותר,כבר עבר.אני עדיין מרגישה אותו דוקר,אבל בצורה הרבה פחות רצינית.
"אל תדאג,אני בסדר." אני אומרת ומתעשתת.אני ממשיכה ללכת הליכה מהירה,כשהוא מסתכל עליי בצורה מודאגת.כעת,אין ספק שאנחנו מאחרים.לא נותר לי אלא לקוות שהעונש לא יהיה חמור מידי.לעזאזל,אני חושבת לעצמי,על מי אני מנסה לעבוד בכלל,הרי ברור שהעונש על האיחור שלנו יהיה חמור ויכלול את הנאום החוזר-על עצמו של ג'ראד האחראי. "המטרה שלכם כאן היא לעבוד קשה ובלה,בלה,בלה…" לבסוף, אנחנו מגיעים לשערים ויוצאים מבעדם.למזלנו,הם עדיין פתוחים.אני יודעת שבקרוב יינעלו.לפחות לא ננעלנו בפנים,אני חושבת לעצמי באירוניה.
אנחנו מתקדמים לכיוון היער.אם לא הייתי מכירה אותו כבר כמעט שנה, אני חושבת לעצמי,הייתי יכולה בקלות ללכת בו לאיבוד.כל העצים נראים דומים אחד לשני.למען האמת,הייתי רוצה לחקור אותו עוד יותר,כי אנחנו מתפרשים רק בחלק קטן מאוד מן היער.כשנברח,אני חושבת לעצמי, יתאפשר לי לעשות זאת.
אנחנו מגיעים לעמדת הגרזנים ומסתכלים האחד על השני במתח בל יתואר.אני מקווה שלא ישימו לב אלינו,מכיוון שאיני רואה שומרים רבים. אולי נצליח לצאת מזה,בסדר,יחסית.פשוט ניקח את הגרזנים שלנו ונימלט לאנשהו.רק שיהיה רחוק מכאן.
בדיוק כשמביאים לנו את הגרזנים ואני כבר מרגישה הקלה,על כך שאולי לא שמו לב אלינו,אני שומעת קול.הקול השנוא עליי בעולם כולו.קולו של ג'ראד האחראי.