העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק י"ד

"מה אתה רוצה להגיד?" אני שואלת אותו בסקרנות,לפי מבט פניו אני מניחה שאין לו דברים טובים להגיד.אולי הוא החליט לשנות את דעתו,אני חושבת לעצמי.
"תקשיבי…אני…" הוא ממלמל, "חשבתי על זה והגעתי למסקנה,שהרי, אנחנו לא מתמצאים כל-כך בשטח ו…" אני נושמת לרווחה ברגע שהוא אומר את זה,כי משמעות הדבר שהוא לא התחרט, "ו…בכל מקרה,אני פניתי למישהו בצריף שלי,בן שלושים וחמש…"
"עשית מה?!" אני מרימה עליו את קולי.איך הוא העז לעשות את זה בלי לשאול או להתייעץ.הרי,כל אחד ואחת פה יכולים בקלות להלשין לשומרים ואז…כנראה שניענש קשות.אני לא רוצה אפילו לחשוב על התוצאות של דבר כזה.
"אל תסתכלי עליי ככה,טיארה," הוא אומר לי, "הוא מתמצא באזור.הוא היה מדריך תיירים בקנדה פעם,ומכיר את כל האזורים שפה.הוא יעזור לנו לנווט ולמצוא את הדרך הנכונה."
"לא אכפת לי אם הוא מדריך תיירים,מבחינתי הוא יכול ללכת לעזאזל," אני אומרת לו בכעס, "חשבת על זה שאולי,רק אולי,הוא יכול לספר על כך למישהו.לא חשבת על כך שנסתבך."
"טיארה,אני מבין למה את מעוצבנת," הוא פונה אליי בנימה פייסנית, "הוא אדם אמין.לא הייתי פונה אליו סתם כך."
"אתה לא מבין?" אני צועקת עליו,לא אכפת לי מכך שכולם ישמעו. אלכסנדרה מנסה להרגיע אותי,ללא הצלחה. "אם כבר לעשות את זה,אז למה לא לפנות אלינו?למה לעשות דברים על דעת עצמך?"
כנראה שצעקתי עד כדי כך עד שאני מרגישה יד מונחת על כתפי ומסבה את מבטי לאחור.אני רואה את אחד האחראים ונשימתי נעתקת.אני שמחה לפחות שזהו לא ג'ראד.
"הכל בסדר?" הוא שואל אותנו בטון כעוס וזועף, "שמעתי מפה צעקות. ואת," הוא פונה אליי, "תרימי את הגרזן שלך.הוא לא צעצוע."
אני מהנהנת ומרימה את הגרזן שלי באיטיות מפני שהוא כבד.אני לא מתבוננת בעיניו של ג'ראד ומשתדלת להסיט את מבטי ממנו.
"בכדי שבפעם הבאה תלמדי לא לבזבז זמן של עבודה," הוא אומר ומתבונן בי בעיניו הקרות כקרח, "וגם בכדי שלא תצעקי כאן כמו מישהי מטורפת לחלוטין,היום את תעבדי במשמרת כפולה.ברור?"
אני מהנהנת ומרגישה כיצד מתחילה להיווצר לחלוחית בעיניי.לעזאזל עם הדמעות האלה,אני חושבת לעצמי.לעזאזל עם המשמרת הכפולה הזו. לעזאזל עם כולם.אני לא יכולה להאמין שזה קורה לי עכשיו,אני חושבת לעצמי בכעס.
ג'ראד מפנה את מבטו ממני ואני כועסת עליו כל-כך.כועסת על כך שהוא פנה לאיש בלי שנתייעץ על כך אפילו.אולי התגובה שלי הייתה מוגזמת, הרי,בסך הכל,מישהו שמתמצא באזור יוכל להועיל לנו.אני פשוט לא רוצה שמשהו ישתבש.אני לא אוהבת לקחת סיכוניים לא הכרחיים.טוב,הבריחה עצמה היא סיכון…אך,למעשה,ההכנות לבריחה יותר מסוכנות מהבריחה עצמה.
"טיארה," ג'ראד ניגש אליי בעת שאני מתחילה לכרות את אחד העצים, בקושי רב, "אני מצטער…באמת…לא רציתי ש…"
"תעזוב אותי עכשיו,בסדר?!" אני פונה אליו ונועצת את הגרזן בחוזקה בעץ, שמתחיל להתנודד מעט.
"טוב…אם זה מה שאת רוצה." הוא משיב לי,מאוכזב והולך לכיוון השני, כנראה בכדי לכרות עץ נוסף.אני לא פונה אליו במשך כל היום,אפילו לא בדברים הקטנים ביותר.אני עסוקה כולי בכריתה,שאני כל-כך שונאת בנפשי.אני מרגישה איך ידיי כואבות.למען האמת,כבר התרגלתי לכאב הזה,אבל כרגע,אני מרגישה שלא אוכל יותר להחזיק מעמד.
כבר חשכה,שעות הצהריים המאוחרות.ככה זה ביוקון,אני חושבת לעצמי, מחשיך מוקדם.כולם כבר הלכו,ורק אני נשארתי לבדי.ממשיכה לכרות את העץ הטיפשי,שמסרב להיכנע.אני מבינה למה.אילו גם אני היתי עץ,הייתי נאבקת עד הטיפה האחרונה בכדי להישאר בחיים.החיים היו נראים הרבה יותר פשוטים אילו הייתי עץ או בעל חיים כלשהו.תמיד אהבתי ארנבות,אני חושבת לעצמי.
אני מתחילה להשתגע,אני חושבת לעצמי או ככה לפחות אני מרגישה.אולי זה מרוב המרחבים האין-סופיים שאני רואה ולא יכולה לרוץ לעברם.בעצם אני יכולה לנסות,אבל אז כנראה שייתפסו אותי.
"את יכולה ללכת," אני שומעת קול מאחוריי ורואה,בקושי רב,יש לציין את ג'ראד האחראי, "אני יכול להבטיח לך,שאילו אני הייתי מגיע במקום השומר השני," הוא מתקרב אליי ואני שומעת את הבל נשימתו, "היית מתחרטת באמת על מה שעשית,זוהמה אנושית שכמותך," הוא אומר וממשיך, "למרות שאני מסופק אם אפשר לקרוא לך בן אדם בכלל." ובמילים אלה דוחף אותי בחוזקה לאדמה.אני לא יכולה לנשום כשאני מרגישה את הקרקע הקפואה מתחת לגופי.אני מתרוממת עד כמה שאני יכולה וכבר לא רואה את ג'ראד האחראי.אני נושמת לרווחה על כך.אני מתעלמת כרגע מהכאב,למרות שהדמעות לא מאחרות להגיע.לא בכיתי כבר כל-כך הרבה זמן,החבאתי את הרגשות שלי.אני מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה יותר.אני חייבת לפרוק את מה שאני מרגישה.אני רצה כעיוורת,לא אכפת לי שאני נתקלת בענפים השורטים את פניי,לא אכפת לי,העיקר לרוץ.אני רצה דרך שערי בית המעצר,לא מסתכלת לאחור מפני שאני יודעת שזה יכאיב לי.אני רואה עוד כמה אנשים חוזרים לבית המעצר.כנראה,הם נראים כמוני בדיוק.מיואשים,עייפים ורעבים.לפחות לא ננעלתי מחוץ לבית המעצר.כלומר,אני שונאת את המקום הזה בכל מאודי, אך,בחוץ,לבדי ביער,קפואה מקור,אני בטוחה שלא אוכל להסתדר.משום מה,אני לא רוצה ללכת לצריף עכשיו.אני מניחה שכבר איחרתי לתפילה ולנאומה המשמים עד מוות של סוהי,אבל אני לא רוצה ללכת,אך,זה לא נתון להחלטתי.אני מרגישה שאני חייבת לשטוף את עצמי מכל מה שקרה לי היום.אולי אוכל ללכת להתקלח למרות שכנראה אין מים חמים היום.
פעם בשבוע,כל צריף מקבל זמן של מים חמים,וביום הזה,בדרך כלל, המקלחות עמוסה עד לעייפה.בשאר הימים,טוב…אפשר ללכת להתקלח גם כן,אבל המים קפואים כקרח,לכן לא הרבה עושים את זה.
אולי אפילו לא אלך להתקלח,אני חושבת לעצמי,אולי רק ארגע מכל מה שקרה לי עכשיו.אני עדיין מרגישה איך גופי רועד.אני לא יכולה לבכות כרגע,אבל במקלחות אוכל לפרוק את כל עוצמת רגשותיי.
למזלי,יש תאורת לילה בבית המעצר,אך אני בקושי ומצליחה לראות משהו.אני מגששת כמעט בעיוורון את דרכי לכיוון המקלחות.אני רואה את הבניין מרחוק וכעבור עשר דקות של הליכה/ריצה אני מגיעה לשם.סוף כל-סוף,אני חושבת לעצמי.סוף כל-סוף אוכל להתפרץ,ולצרוח ולצעוק,אני רק מקווה שאין שם אף אחת.כן,יש מקלחות נפרדות לגברים ולנשים.
אני פותחת את הדלת המובילה למקלחות,היא חלודה וצבע דהוי.מעניין איזה צבע זה היה לפני שהתחיל לדהות.אולי תכלת מעורבבת עם ירוק,עד כמה שזה נשמע לא הגיוני.
הדלת חורקת כמה פעמים,אך לבסוף אני מצליחה לפתוח אותה,אפילו שרגליי וידיי כואבות נורא.אני מדליקה את האור וסוגרת את הדלת מאחוריי.הו,זה כבר יותר טוב,אני חושבת לעצמי,אני כבר רואה יותר טוב את החדר.
אני הולכת לכיוון הספסלים שלידם נמצאות המקלחות.למעשה,זה יהיה עוול לקרוא להן כך.עשרים תאים,צרים וקטנים,שאפילו בת אחת יכולה בקושי להידחק שם.בדרך כלל,כמה בנות מתקלחות בתוך תא בכדי לחסוך זמן.
מבלי משים אני שמה לב לכך שפניי רטובות מהדמעות וכנראה אדומות ונפוחות.טוב,אני חושבת לעצמי,עכשיו אין פה אף אחת,אין לי מה להסתיר. הדמעות ממשיכות לרדת ואני לא מנסה לעצור אותן.אני מרגישה הקלה על כך.למען האמת,האחראים תמיד מתעצבנים אם הם רואים מישהו בוכה.אני יודעת שהם לא אוהבים את זה.אולי זה גורם להם לייסורי מצפון, אם יש להם בכלל דבר כזה שנקרא מצפון.
אני נזכרת בכך שפעם ראיתי איש,שלא ידעתי איך רואים לו,בוכה,בוכה ללא הפסקה והם פשוט הרביצו לא ללא רחמים.אולי גם בגלל זה אני לא אוהבת לבכות מול כולם.
קול הבכי מתגבר והולך,ואני לא מראה סימנים שאני הולכת לעצור בקרוב. אני שמחה שיש לי הזדמנויות לפרוק את רגשותיי,למרות שאני יודעת שברגע שאסיים,אשטוף את פניי ואחזור לצריף כאילו שום דבר אינו קרה. סביר להניח שסוהי תתעצבן על כך שאיחרתי ותטיף לי,כהרגלה.לא אכפת לי.כל מה שאני מרגישה פשוט נשטף בזרם הדמעות היורדות מעיניי.
לפתע,אני שומעת רחש של צעדים מאחוריי ומסובבת את ראשי לאחור, עניין של אינסטינקט ומזהה את אייטה לורנסון,אבל,היא לא נראית כרגיל, כל פניה נפוחות ויש חתך ליד העין שלה.היא פשוט עומדת ובוהה בי וכך גם אני בה.