העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק י"ב

כשרוצים שהזמן יעבור במהירות,כאילו בכדי לעשות דווקא,הוא עובר לאט,כמו צב.זה כל-כך נכון לגבי השבוע הזה,שהתארך והתארך.אני שמחה שהוא נגמר לבסוף,כי כל יום שעובר מקרב אותי לבריחה.
אני לא אודה בזה בפני האחרים,אך,אני מפחדת.מפחדת מהגרוע מכל, שהדבר יתגלה.לא יעברו על זה לסדר היום,אני חושבת בבעתה.
תמיד הייתי פסימית,עוד בתקופה שבה חייתי בניו-יורק,אך,מאז שהגעתי לכאן ובהשפעת החורף והאווירה הקודרת במקום,נראה שנהפכתי לפסימית יותר ויותר.במצב כזה,אני לא יכולה להיות אופטימית.
באחד מהימים של השבוע הבלתי נגמר הזה,אני וג'ראד מצאנו,באחד מן השיטוטים שלנו ביער עץ,ולא סתם עץ,עץ ענקי שנראה בן אלפי שנים.הוא נראה מרשים מאוד ושמחתי על כך שלא נאלץ לכרות אותו.בכל מקרה, גילינו בתוכו מעיין חור.המקום המושלם למחבוא,חשבתי לעצמי כשראיתי אותו.
ובאמת,נשאר פחות מחודש ליום המהפכה וכבר צריך להתכונן.כמו ששרה אמרה, "לא נוכל לשרוד שבוע הליכה ביער ויותר בלא הדברים החיוניים." אני מסכימה איתה.הבעיה היא,איך נוכל לקחת דברים בלי שישימו לב אלינו.אני ואלכסנדרה עובדות בחטיבת עצים,אז,במילא לא נוכל לעזור במשהו בכך.ואילו,שרה ומייבל עובדות בניקיון.בביתנים של האחראים והשומרים במקום.אני בטוחה שיש שם משהו,אבל,אי אפשר לבקש מאנשים להסתכן בצורה שכזו.אי אפשר לבקש מהם להניח את חייהן על מגש.אני לא רוצה שימותו בגללי.
השבוע עבר,כרגיל.עם כל השגרה המייגעת.כפי שכבר אמרתי מקודם, נמאס לי כבר.הדבר היחידי שבשבילו אני עדיין חייה,אמנם זו הגזמה,אך, ככה אני מרגישה,הוא החופש וכמובן,אני לא רוצה למות.
זה לא בגלל הפחד מהלא-נודע או משהו בסגנון הזה,אני פשוט לא רוצה שאחרי מותי יסלפו את נסיבות המוות.ראיתי כבר שעושים זאת.לדוגמא, מישהו מת בעקבות אפיסת כוחות מוחלטת.שולחים מכתב למשפחתו ובו בדרך כלל נכתב:"אנחנו מצטערים להודיע על מותו של ילדכם בעקבות תאונת עבודה." או דברים בסגנון הזה.וכמובן,שולחים את האפר משריפת הגופה.זה לא משתלם להם,מסיבות כלכליות,לשלוח את הגופה בשלמותה.וגם,אפשר כמבן לברר מה היו הסיבות האמיתיות למוות.כי כשאתה רואה גופה כחושה ורזה,מלאה בסימנים כחולים,אתה מבין שהסיבה האמיתית למוות היא לא מדום לב,או כל התירוצים האפשריים.
השבוע עבר,עם העבודה המייגעת,ההשכמה,הנאום המשמים של סוהי.הכל.
למען האמת,היא הודיעה לנו שמחר בבוקר אמורה להתקיים בדיקה רפואית.אני מקווה שהיא לא תהיה פולשנית מדיי,למרות שהפסד,אפילו חלקי מיום עבודה,אכן שווה את זה.
אני שמחה על כך ששרה ומייבל הסכימו לצרף גם את ג'ראד.הן לא מכירות אותו ורק שמעו עליו מפי או מאלכסנדרה.למען האמת,האנשים בצריפים השונים כמעט ולא מתקשרים אחד עם השני.אני מניחה שאני,ג'ראד ואלכסנדרה שונים במובן הזה.אולי גם מייבל ואייטה לורנסון, לפני שהיא הועברה לצריף שלנו.
"טיארה," אני שומעת את קולה של סוהי,הקוטע את מחשבותיי, "את איתנו?"
"כן,בטח," אני עונה לה, "פשוט חשבתי."
"אז אל תחשבי," היא משיבה,מרוגזת, "דיברתי על הבדיקה הרפואית שתיערך מחר,היא חשובה."
אני מהנהת ומעמידה פנים כאילו שאני מקשיבה.זה לא כל-כך משנה לי,כי אני יודעת בלאו הכי שהמצב הרפואי שלי אינו זוהר.אני יותר מידי רזה,אני מודעת לכך.
"כמו שאמרתי מקודם," ממשיכה סוהי בנאומה, "הבדיקה הרפואית תיערך מחר,לאחר ארוחת הבוקר.אל תפחדו.בסך הכל רוצים למדוד את המשקל והגובה שלכן…" היא ממשיכה וממשיכה,ולא אכפת לי.במקום זאת,אני מסתכלת לכיוון אייטה לורנסון.אין לי מושג למה.
היא נראית מסקרנת שכזו וגם,אני לא יודעת איך להגדיר את זה…כלומר, אני יודעת ממייבל שהיא נולדה באחת הערים של קנדה,אבל,היא נראית שונה.אני לא יכולה להכחיש שהיא יפה,אבל היופי שלה שונה,מדיף ניחוחות של חו"ל בכלל וצרפת בפרט.מדוע צרפת,אני לא יודעת.אף פעם לא הייתי שם,אבל ראיתי תמונות.מגדל אייפל שעדיין עומד על תילו כבר 258 שנים,מוזיאון הלובר ועוד אתרים מפורסמים בצרפת.היא נראית כמו מישהי שהייתה יכולה בקלות להיכנס לתוך אחת התמונות האלה ולהיראות כצרפתייה אמיתית.
בכל מקרה,לאחר הנאום המשמים,כרגיל,של סוהי והתפילה וארוחת הערב,אני הולכת לכיוון המיטה.עייפה מכל היום הנורא הזה ומייחלת לכך שייגמר כבר.
"טיארה,את בסדר?" שרה שואלת אותי, "את נראית מותשת,מאוד."
"אני באמת מותשת," אני משיבה לה, "כל היום הזה היה מעצבן."
"אני מבינה," היא אומרת, "אבל,צריך לדבר על…" היא לא ממשיכה את המשפט.אבל,האינטואציה שלי פועלת ואני יודעת שהיא מדברת על התוכנית לבריחה.
"כן?" אני שואלת אותה.
"סיפרת לנו על איזה חור שמצאת בעץ," מצטרפת מייבל לשיחה, "את חושבת שזה מחבוא טוב?"
"אני לא בטוחה," אני עונה לה, "כי,אז,לא היה לנו מספיק זמן לבדוק את עומק החור והיינו צריכים לחזור.לדעתי,יש בעץ חורים נוספים.לא הספקנו לבדוק."
"כל הקטע," אומרת אלכסנדרה, "זה לא המחבוא עצמו.צריך לחשוב לפני כן על דרך להוציא את כל הדברים."
"עשיתי עבודת בדיקה יסודית," אומרת שרה בגאון, "ומצאתי,באחד מן הביתנים קופסאות שימורים.זה טוב,מכיוון שהן לא מתקלקלות במהירות."
"כל הכבוד!" אני אומרת ומחמיאה לשרה.
"הבעיה היא," אומרת שרה בהיסוס, "במידה ואצליח…איך בדיוק להעביר את הקופסאות?"
"אולי נדבר על זה אחר-כך," מציעה מייבל, "כולנו עייפות.אולי עדיף שנדבר על כך מאוחר יותר,גם בכדי שנוכל להגיב יותר טוב וגם בכדי שנהיה מרוכזות מחר."
"את מפחדת מהבדיקה?" שואלת אלכסנדרה את מייבל ואני מזהה נימת לגלוג בדבריה.
"לא," מתרעמת מייבל, "אני מפחדת ממה שיבקשו מאיתנו לעשות."
הדיבורים נמשכים ונמשכים,אך,למען האמת,כבר אין לי כוח לדבר.כבר אין לי כוח לכלום.במקום זאת,אני נשכבת על המיטה ונרדמת במהירות.
הבוקר.אני יודעת שאני חוזרת על כך שוב ושוב,אבל זה הזמן ביממה שאני הכי שונאת.כבר פירטתי מקודם מדוע.
אנחנו הולכות לחדר האוכל אחרי ההשכמה הזוועתית שבה שפכו מים על אלכסנדרה מכיוון שלא הצליחה להתעורר.לצערי,נרדמתי ממש לידה הפעם,כך שגם אני נרטבתי עד לשד עצמותיי.למען האמת,גם אני לא בדיוק הצלחתי להתעורר.אף אחת לא הצליחה להתעורר.איזו דרך טובה להתחיל את הבוקר.
אנחנו אוכלות,מדברות בינינו לבין עצמנו.השמיים קודרים יותר מהרגיל. נראה שכל העולם בוכה עכשיו.
אם הייתי יכולה,הייתי מטיילת…אני לא ממש יודעת איפה,אבל המזרח הרחוק נשמע ממש מלהיב.הלוואי והייתי יכולה לראות במציאות את כל מה שעליו שמעתי וראיתי בתמונות בלבד.חבל שמשאלות לא מתגשמות. אלא אם כן אתה מגשים אותן בעצמך.
נראה שכל האווירה נעשית מתוחה יותר ויותר בגלל הבדיקה הרפואית.אני כמעט ומגחכת בגלל כל העניין,מכיוון שהבדיקה הזו במילא לא תשנה שום דבר.כולנו פה,כמעט,במצב רפואי לא הכי טוב,בשלון המעטה.הדבר היחיד שמשמח אותי בעניין הזה,כמו שכבר אמרתי,שחצי שעה,אני מניחה של פספוס חטיבת עצים-זו חצי שעה מאושרת.
לאחר שאנחנו מסיימות,נשמעת קריאה לגביי כל הבנות מהצריף שלי, שיחכו בכניסה ומשם יובילו אותנו לבדיקה.
אני נצמדת לשרה ומנסה לעודדה,כי נראה שהיא היסטרית במיוחד היום בגלל הבדיקה.אני מנסה להרגיעה,ללא הצלחה מרבית.היא פשוט אוטמת את אוזניה.
אפשר לחשוב,אני חושבת לעצמי,זו בסך הכל בדיקה.גם אני לא ממש רוצה לעבור אותה,אבל לא צריך להילחץ.
אנחנו מחכות כרבע שעה,או כך זה לפחות מרגיש.היעדר הזמן הכמעט מוחלט במקום הזה מלמד אותך כיצד להעריך את הזמן מחדש.אני מבינה שצריך להעריך כל שנייה בחיינו וחבל שהבנתי את זה מאוחר מידי.
לבסוף,לאחר ההמתנה,סוהי מגיעה.מוזר בעיניי לראות אותה ככה,מפני שבדרך כלל אני רואה אותה רק בשעות הערב,בצריף.היא נראית חיוורת יותר. "בנות," היא פונה אלינו בטון רציני, "הבדיקה תתקיים באחד האגפים של המרפאה.ועכשיו,בואו אחרי."
כולן הולכות אחריה,חלק מהר יותר וחלק לאט יותר.מה שכן,אני חושבת שכולן שמחות על כך שהן מפסידות לפחות חצי שעה,אם לא יותר,של עבודה,היכן שלא תהיה.
ואו,אני רוצה לצרוח בקול רם,להתנהג לא כרגיל,להתפרע.לצערי,אני לא יכולה,אז אני פשוט מפיצה חיוכים רחבים וחמים לכל עבר.
ההליכה למרפאה לוקחת זמן רב,לפי דעתי,מכיוון שהיא נמצאת בקצה השני של בית המעצר,קצת אחרי הצריפים ובקבוצה של לפחות תשעים בנות,טוב,זה לא קל.
לאחר כמה זמן,לבסוף,אנחנו מגיעות למרפאה שנראית חשוכה ומדכאת מתמיד.אני שמחה לפחות שלא ניכנס לאגף המרכזי,כלומר החדר הגדול ביותר,לשם מובילים את החולים.זה סתם יגרום לי לסיוטים ויזכיר לי את ג'ני.
אני נושמת בכבדות בעת שאנחנו נכנסות למרפאה.המקום טומן בחובו דברים לא נעימים שאני לא רוצה להיזכר בהם עכשיו.המרפאה,למרות שתפקידה הוא לרפא,מזכירה לי את המוות,מכיוון שהרבה אנשים מתו שם.ישנה אווירה של קדרות ודיכאון.
"אני מפחדת…" ממלמלת שרה לידי, "אני לא מבינה למה."
"את לא צריכה לפחד," אני מנסה לעודד אותה, "זו רק בדיקה.שום דבר רע לא יקרה."
"אני באמת מקווה ש…" אני מסתכלת עליה במבט שואל, "ש…את יודעת, נו." אני מנחשת למה היא התכוונה ובולעת את רוקי.אני מקווה בכל ליבי שזה לא יהיה כך.
"בנות,הקשיבו לי היטב," אומרת סוהי בחוזקה, "יקראו בשמות משפחותיכן לפי סדר הא"ב," ליבי מקפץ בחוזקה למשמע הידיעה מכיוון ששם משפחתי רובפור,והוא בין האחרונים בא"ב,מה שאומר שכנראה אני ארוויח עוד שעה,לפחות,של מנוחה, "עכשיו,תעמדו בבקשה בטור מסודר ואל תרעישו."
כולן מסתדרות לפי ההוראות שלה,אבל קל להגיד וקשה לעשות.למען האמת,הייתי מעדיפה שיהיה שקט כי אני רוצה לחשוב,אבל מסיבה מהותית יותר,החולים המטופלים כאן.בוודאי אנחנו מפריעות להם וזה גורם לי לחוש עצב.
מתחילים להקריא את השמות מתוך החדר הצדדי,שם אמורה הבדיקה להתקיים.החדר נראה כל-כך קטן,עד שאני חשה מחנק בגרוני.אני לא סובלת מקאוסטרופוביה,אבל אני תמיד מרגישה שהקירות סוגרים עליי בזמן שאני נמצאת בחדר קטן,כמו זה שנערכת בו הבדיקה.אני לא שמה לב לזמן שעובר ופשוט חושבת.אני לא שמה לב לכלום.אולי עדיף כך,אני חושבת לעצמי.
"בהצלחה." אני שומעת את שרה לוחשת לי ומבינה שכבר הגיע תורי.איך, אני שואלת את עצמי,איך הזמן עבר כל-כך מהר.אפילו לא שמתי לב שאלכסנדרה ומייבל כבר נכנסו,מפני שהן לפני.
"תודה," אני לוחשת לה, "בהצלחה גם לך,יהיה בסדר." אני אומרת חרישית,לא בטוחה בכך בעצמי בזמן שאני נכנסת לתוך החדר.
אני פותחת את הדלת באיטיות,מנסה לדחות ככל האפשר את הקץ.הכל חולף במוחי.אני יודעת שבוודאי אני מגזימה,אבל הלחץ שהצטבר בבטני,עולה ועולה.
"תוכלי בבקשה להזדרז?" אומר מישהו בתוך החדר ואני מסבה את פניי לכיוון מקור הקול.עומד שם גבר,שנראה בסוף שנות העשרים שלו,בחלוק לבן.הוא נראה דווקא,אני מציינת לעצמי את העובדה הקטנה הזו,נחמד יחסית.
"שלום," הוא אומר לי כאשר אני סוגרת את הדלת, "שמך,בבקשה."
"טיארה רוברפור." אני עונה לו חרישית.
"נעים מאוד,קוראים לי ג'ון," הוא אומר, "אני הרופא שמפקח על הבדיקה, אל תדאגי," הוא אומר כשהוא מבחין שאני מהססת, "את לא צריכה לדאוג.לא יקרה לך שום דבר רע,לפחות לא בהשגחתי.ועכשיו,אם תוכלי בבקשה לחלוץ את נעלייך,זה יהיה טוב מאוד." אני ממהרת לחלוץ את נעליי והוא מוביל אותי לכיוון המיטה.אני לא יודעת מה זה,יותר נוח לי להגדיר את זה כמיטה ומורה לי לשכב עליה בעת שהוא מחייך לכיווני.אני שמחה שהוא מחייך,מפני שזה משפר לי את מצב הרוח.נדמה שהרבה זמן לא ראיתי סתם אדם,עומד ומחייך לו.
"תעלי את חולצתך למעלה בבקשה." הוא אומר ומוציא את הסטטוסקופ. הוא בודק את נשימתי,אחר-כך את אוזניי וגרוני.וכל אותו הזמן מקפיד לחייך לעברי.
אני שומעת אותו ממלמל בשקט,אך,לא מצליחה לשמוע מה הוא אומר.למרות שהרגיע אותי מקודם,גל חרדה גואה בקרבי,מכיוון שאני מפחדת שהוא אומר משהו על מצבי.בטח משהו לא טוב,אני חושבת לעצמי בבעתה.
"טוב," הוא אומר, "הכל בסדר אצלך,טיארה." הוא אומר ואני נושמת לרווחה על שהכל בסדר וגם עבר בשלום.הבדיקה לא הייתה פולשנית כמו שחששתי.אם הייתי יודעת מקודם שזה יהיה כך,לא הייתי נלחצת אפילו מעט, "נראה שאת בת מזל,לא אבחר בך,למרות שהיית יכולה להתאים." אני שומעת אותו ממלמל ולא מבינה למה הוא מתכוון, "היה נעים להכיר,טיארה." הוא אומר ולוחץ את ידי בחמימות.הוא נראה כל-כך אנושי כאן,במקום הלא-אנושי הזה.אני מניחה שלא יוכל להישאר וחבל לי על כך.באמת ובתמים.הוא התייחס אליי כפי שלא התייחסו אליי זמן רב.
"רק," הוא אומר במהירות כשאני הולכת לכיוון היציאה, "תשמרי על עצמך.ותקראי למי שעומדת אחרייך." אני מהנהנת ויוצאת מן החדר בהרגשה טובה.אפילו לא הרגשתי שהקירות סוגרים עליי.
אני ממהרת לכיוון שרה,אך,לא מצליחה להגיע אליה בגלל כל ההמולה שמסביב.מסתבר שאנחנו צריכות לחכות עד שכל הבדיקות יסתיימו,ואז נוכל ללכת.למזלי,אני מאתרת במהירות את שרה ומייבל וממהרת לשבת לידן.כולנו מחליפות "חוויות" מהבדיקה.כולן מציינות את הרופא הנחמד, שחייך אליהן.מייבל אפילו אומרת שחבל שהיא נלחצה כל-כך מהבדיקה.
לבסוף,או שלא כל-כך,כל הבדיקות נגמרות ונראה שאנחנו יכולות כבר ללכת.למען האמת,אני לא להוטה כל-כך ללכת,אני פשוט מרגישה חנוקה ודחוסה בין כל הבנות.זו אותה התחושה גם בצריף.אך,בניגוד לצריף,פה, אני יכולה ללכת.
"שנייה," אומרת סוהי בלחץ,מפני שברור שהיא לא רוצה שנפסיד חלק נכבד מיום העבודה,אחרת יפנו אליה בטענות, "הרופא מבקש לראות כמה בנות,הרשומות אצלי על הדף,בכדי לערוך להן בדיקה נוספת.אני אקריא את הרשימה והשאר יכולות ללכת." היא אומרת חרישית ומתחילה להקריא.לפתע,אני שומעת שהיא מקריאה את שמה של מייבל,שמתחילה להחוויר.
"אני לא מבינה…" היא ממלמלת, "חשבתי שהכל בסדר.הוא אמר לי שהכל בסדר.אני בטח חולה במשהו,איזו מחלה קטלנית שאי אפשר לרפא והוא לא רצה להגיד לי את זה מיד…" היא אומרת במהירות,ללא מעצורים. אני מזהה דמעות,בקצה עיניה.
"מייבל,אל תדאגי," אני מסה להרגיע אותה, "הוא בטח רק רוצה לבדוק משהו.את הרי יודעת שהוא בסדר."
"אני יודעת," היא אומרת חלושות, "טיארה…אני לא רוצה למות,אני מפחדת." כל-כך כואב לי לראות אותה ככה,חסרת אונים לחלוטין.הרי לפני כמה שניות היא חייכה,אני חושבת לעצמי,ועכשיו.
לצערי,אני צריכה ללכת,אחרת הייתי נשארת ומעודדת את מייבל.אני מסמנת לה סימן של ניצחון כשאני יוצאת מהבניין והיא מחייכת לעברי חיוך אסיר תודה.
שאר היום,בחטיבת העצים עובר בעצלתיים.למען האמת,כמעט והשתגעתי מרוב שעמום.לכרות ולכרות עוד עצים ועוד עצים.יש בזה משהו משעמם, שלא נגמר.אני לא חושבת כל-כך על מה שקרה עם מייבל,למען האמת,זה דיי נשכח ממוחי.במקום זאת,אני ואלכסנדרה מדברות על הרופא,שנראה שהותיר בנו רושם עז.אלכסנדרה אפילו מסמיקה מעט כשהיא מדברת עליו,למרות שאני חייבת להודות,הוא באמת יפה.
"טיארה," ג'ראד פונה אליי, "את חושבת שכולם יעברו את אותה הבדיקה?"
"אני לא יודעת," אני משיבה לו, "אם כן,תדע לך שהרופא ממש נחמד.הוא שונה.הוא לא מתייחס אלינו כ…רעים,אלא כאנשים רגילים,שבאו לביקור רופא ונלחצים קצת."
"אני מבין," הוא אומר ומחייך, "נראה שאלכסנדרה ממש נשבתה בקסמו." אני מגחכת כשהוא אומר את זה.
"אתה מכיר את אלכסנדרה." אני מצטרפת אליו.
"חוצפנים," היא מצטרפת לשיחה וכועסת עלינו, "אל תישאו את שמי לשווא." בתגובה להצהרתה,ג'ראד ממהר לזרוק עליה כדור שלג והיא כמובן מתחילה לרדוף אחריו.המראה נראה כל-כך תמים וילדותי,עד שאני חושבת לעצמי שאולי בכל זאת יש לי סיכוי,שלא מתפתח ביניהם שום דבר.
למרבה המזל,גמרנו יותר מוקדם היום.אני לא יודעת למה,אבל זה מעודד.מצד שני,זה אומר שנצטרך לסבול את התפילה של סוהי וזה אחד הדברים הנוראיים ביותר בכל רחבי היקום.אולי אני סתם מגזימה,אבל אני פשוט שונאת את זה כל-כך.
"הו," סוהי אומרת כאשר היא רואה אותנו, "זו הפעם הראשונה מזה כמה שבועות שאני רואה שאתן לא מאחרות."
"וזו כנראה הפעם האחרונה." אלכסנדרה ממלמלת ולמרבה המזל,סוהי לא שומעת אותה.אנחנו לא צריכות עוד צרות גם ככה.
"בואי נמצא את שרה ומייבל," אני מציעה לה, "אני מקווה שמייבל בסדר."
"כן,גם אני," היא משיבה, "אני מניחה שזה שום דבר.אחר-כך עוד נצחק על זה."
עם כל ההמולה בצריף,אנחנו בקושי מצליחות למצוא אותן,אך,לבסוף, מוצאות אותן יושבות בצד.אני שמה לב לכך ששמהו לא נראה כרגיל, כלומר,שכאילו משהו השתבש ואני לא יודעת מה בדיוק.
כשאנחנו מתקרבות,אני שמה לב לכך שמייבל מרכינה את ראשה וששרה יושבת לידה ומנסה לנחם אותה,או משהו בסגנון.אני נזכרת בכך שקראו לה לבדיקה שנייה,ואני מקווה שלא מדובר במשהו רציני,שהיא לא חולה במחלה קשה.אני מתחילה להילחץ ובטני כואבת מרוב פחד.אני כל-כך מקווה שהכל בסדר.כמו שאלכסנדרה אמרה, "עוד נצחק על זה אחר-כך."
"מייבל," אלכסנדרה שואלת ראשונה, "מה קרה?"
היא לא עונה וממשיכה לבכות,לא שמה לב לשאלתה של אלכסנדרה.
"שרה,מה קרה לה?" אלכסנדרה שואלת את שרה,בתקווה שהיא תענה הפעם.
"שנייה," מייבל אומרת בדמעות, "אני אספר לכן," היא אומרת ומנגבת את דמעותיה ואפה, "הוא קרא לי ולעוד כמה בנות להיכנס לחדר.הוא אמר שהוא בא לכאן בשביל הבדיקה הרפואית,אבל,גם בכדי לבחור אנשים שיועברו לבית המעצר שבו הוא סגן המנהל והרופא.הוא אמר שאנחנו מושלמות לתפקיד…"
"ה…המטומטם הזה," אלכסנדרה אומרת בכעס, "חשדתי בו.ידעתי שזה מוזר שהוא כל-כך נחמד אלינו." היא מוסיפה עוד קללה בהמשך.
"בסוף," מייבל ממשיכה, "הוא שאל אותנו אם אנחנו יודעות לרקוד."
"לרקוד?" אני מצטרפת לשיחה, "למה זה קשור?" אני שואלת,לא מבינה.
"אני באמת לא יודעת." מייבל עונה לי וממשיכה לבכות.לעזאזל,אני חושבת לעצמי.היא לא יכולה ללכת,היא פשוט לא יכולה ללכת.היא עזרה לי כל-כך הרבה.היא לא יכולה פשוט ללכת.
בלי להקשיב לאף אחד,עם אש לוהטת בעיניים ובעצם משהו,מעיין כוח שמניע אותי עכשיו,ללכת לכיוונה של סוהי ולהפריע למהלך התקין של הנאום שלה.
"סוהי?" אני פונה אליה בכעס שאינו ניתן לשליטה.
"כן?" היא משיבה לי, "אשמח אם תורידי את הקול."
"להוריד את הקול?" אני צועקת עליה, "את שיקרת.אמרת שזו בדיקה רפואית."
"אני מצטערת,באמת," היא אומרת בכנות,או כך לפחות זה נשמע, "לא עידכנו אותי בכך,אמרו לי שזו בסך הכל בדיקה רפואית.לא הייתי מודעת לכך."
משום מה,אני מאמינה לה.אני יודעת שהיא נמצאת במצב לא פשוט,אבל, אני עדיין כועסת,אני צריכה להוציא את זה על מישהו.הרופא הטיפשי הזה,איך יכולתי לחשוב שהוא נחמד.בוודאי הדרך בה הוא התנהג כלפינו נועדה בכדי להשיג איזו מטרה.עכשיו אני מבינה למה הוא התכוון כשאמר שאני בת מזל.
"ואי אפשר," אני מנסה להעלות הצעה, "שמישהו אחר יילך במקום מייבל?" אני מרגישה אנוכית על השאלה הזו,מכיוון שמכריו של אותו מישהו,בוודאי גם לא ירצו בהיעדרו.מצד שני,אני חייבת להיות אנוכית.אני לא רוצה ש…אני לא משלימה את המשפט מרוב הפחד שזה אכן יתגשם. בעצם,זה כבר מתגשם.
"אני מצטערת," היא אומרת בהזדהות, "אבל,הרשימות כבר הועברו.אי אפשר לשנות את זה."
"בכלל לא?" אני שואלת אותה,נואשת, "אי אפשר לנסות לדבר איתם?"
"אין טעם," היא עונה לי, "מחר בבוקר יעבירו אותם במילא."
"לעזאזל!" אני צורחת בקולי,קולות,לא אכפת לי שכולן מסתכלות עליי כאילו השתגעתי,כבר לא אכפת לי מכלום, "לעזאזל!"
"טיארה,הירגעי." מנסה סוהי להרגיע אותי,ללא הצלחה יתרה.אני לא רוצה להקשיב לה,אני לא רוצה להקשיב לאף אחד כבר.
"תעזבי אותי!" אני צורחת לעברה ורצה,עד כמה שאפשר לרוץ כאן,לכיוון המיטה שלי.היא מתמלאת במהירות בדמעות.אני נזכרת כיצד הכרתי אותה לראשונה.לאחר מותה של ג'ני,נשארתי לבדי במיטה,מכיוון שהילדה השנייה שחלקה איתנו במיטה,הייתה מעצבנת ובקושי הצלחתי לסבול אותה.לכן,העבירו אותי למיטה של שרה,מייבל ואלאנרה,עוד מישהי שהועברה לאחר-מכן,לצריף אחר.בכל מקרה,היא הייתה הראשונה שדיברה איתי,שהכירה אותי.אפילו לפני שרה.ועכשיו,היא הולכת מכאן.כל הדברים שעברנו,אף על פי שזה נשמע נדוש.
"אל תבכי," אני שומעת את קולה של מייבל לידי, "אני כבר הפסקתי לבכות ואני זו שהולכת."
"אני לא אתן לך," אני אומרת חרישית, "את לא יכולה."
"זה כבר נקבע," היא מנסה לעודד אותי, "את לא יכולה לשנות את זה.אף אחד לא יכול."
"בוודאי יש עוד תקווה." אני אומרת,אף על פי שאני לא מאמינה בכך,כי התקווה נעלמה,היא נעלמה מאז שהגעתי לכאן.
"תבטיחי לי," היא אומרת ומסתכלת בעיניי עמוקות, "תבטיחי לי שתברחו. עכשיו,תבטיחי לי." היא מסתכלת עליי במבט נואש.
"אני מבטיחה." אני אומרת לה חרישית, "אני אזכור אותך."
"טוב לדעת." היא אומרת ומגחכת.לאחר מכן,שרה ואלכסנדרה גם מצטרפות.לאף אחת אין מצב רוח וכולן נראות שקועות בתוך עצמן.כנראה בגלל זה כולן הולכות לישון מוקדם,מכיוון שאין להן כוח לדבר.
החלומות שלי עוסקים בחיים שלי.אני רואה תמונות שלי,עוד בהיותי בניו-יורק,עם המשפחה האומנת,לאחר מכן עם תום,המעצר,ההגעה לכאן,כל מה שחוויתי בשבע עשרה וחצי שנותיי.אני מתקשה לישון ומתעוררת בסוף,בסביבות חמש,או כך לפחות אני חושבת.כולן עדיין ישנות.
אני רואה שמקומה של מייבל ריק ומניחה שהיא כבר יצאה ואפילו לא הספיקה להיפרד מאיתנו,מכיוון שהיא לא רצה להעיר אותנו.אני חשה בהיעדר חום גופה על ידי ונושמת עמוק.