העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק ט'

אני מנסה להתרכז בכריתה,אך ללא הצלחה.במקום זאת,אני,ג'ראד ואלכסנדרה עוסקים בזריקת כדורי שלג אחד על השני.פשוט אי אפשר לעבוד במצב כזה,כשאנחנו מאושרים,פחות או יותר.נראה שאני וג'ראד פתחנו חזית אחידה כנגד אלכסנדרה.אני שמחה שאני בברית איתו,אפילו אם היא זמנית.לכמה רגעים,אני מרגישה שאני לא חלק מהעולם הזה, שאני נורמלית.נערה רגילה שזורקת כדורי שלג כמו ילדה בת חמש.נחמד.
אנחנו כל-כך שקועים במשחק כדורי השלג הטיפשי,עד כדי-כך שאנחנו שוכחים לחלוטין מכריתת העצים.
"ג'ראד,תיזהר!" אני צועקת לו, "אלכסנדרה איפשהו מסביב."
"קלטתי." הוא משיב לי בחיוך.אני נמסה כשאני רואה אותו מחייך כך וליבי מפרפר מהתרגשות.
"אפשר לדעת מה אתם עושים?" נשמע קול מעורר אימה מאחורינו,ואנחנו צונחים במהירות מסחררת לעולם המציאות.דמיט,אני חושבת לעצמי.למה הוא חייב תמיד לשים לב אלינו,לא משנה מה אנחנו עושים.
"כן?" אומר ג'ראד האחראי, "אני מחכה לתשובה."
"הכל בסדר." עונה לו ג'ראד.הבעת פניו משתנה באחת.
"זה מה שאתה אומר,שהכל בסדר?!" הוא אומר בכעס שהולך ומתפרץ, "אם כך,תוכל להסביר לי בבקשה מה פשר המהומה הזו."
"נפלנו כמה פעמים," אומר ג'ראד, "בגלל שהשלג חלק במיוחד היום.שום דבר במיוחד." הוא מחייך חיוך מאולץ.
"נפלתם כמה פעמים,אוי,מסכנים שלי,להביא לכם תה?" אומר ג'ראד האחראי בזעם, "אתה יכול להפסיק עם התירוצים,הילז,ראיתי ששיחקתם אחד עם השני בכדורי שלג," הוא מוסיף, "עכשיו, אשמח שתגידו לי של מי היה הרעיון המטופש הזה.כי בדבר אחד אני בטוח,שמישהו יזם את זה."
"אני יזמתי אותו," עונה לו אלכסנדרה,לפני שאנחנו מספיקים לעצור מבעדה,כי למען האמת,זה היה הרעיון של שלושתנו, "פשוט,יש לי יום הולדת היום.רציתי קצת לשבור את השגרה."
"כשלעלמה לודג' יש יום הולדת," ג'ראד מתחיל בנאומו הלעגני, "כל העולם צריך לעצור ולהשתחוות בפניה.כאילו שאין לקוחות המעוניינים ברהיטים איכותיים,כאילו שהיא אינה פושעת מהסוג הנאלח ביותר.ככה זה כשיש לעלמה לודג' יום הולדת," הוא אומר ומוסיף, "אך,לצערנו הרב, העולם לא יכול לעצור מלכת כשיש ימי הולדת,ובייחוד לעלמה לודג',אפילו שאני מניח שהיא רוצה את זה במיוחד," הוא מדגיש כל הברה והברה, "נשאתי את הנאום הזה ואשא אותו שוב,בכדי שתבינו טוב,טוב.כאן,אנחנו לא מתחשבים ברצונות שלכם או בשאיפות שלכם.כאן,התכלית שלכם היא לעבוד.ולעבוד קשה." חוזר ג'ראד על הנאום הרגיל והמשמים שלו.
"אני מצטערת." עונה לו אלכסנדרה.
"לצערך," הוא אומר במבט רצחני, "זה לא מה שיעזור לך.בואי איתי עכשיו," בחוסר ברירה היא מתקדמת לכיוונו ופניה מחווירים. "ובנוגע אליכם,חכו לי כאן.אתם לא תתחמקו מעונש על הזלזול שלכם." הוא מסנן ונעלם מן העין עם אלכסנדרה.אני תוהה איך,היום המאושר ביותר בחייו של אדם,יכול להפוך לסיוט.אני וג'ראד פשוט נועצים מבט אחד בשני, מצפים לגרוע מכל.כעבור כמה זמן,אני חושבת כחצי שעה,ג'ראד האחראי חוזר ועל פניו מרוח חיוך מעורר אימה.אני וג'ראד פשוט מנסים לא להסתכל לכיוונו וממשיכים לכרות את העצים.שכל-כך חבל לי לראות אותם על הרצפה,חסרי חיים.
"אני מקווה שהעונש הזה ירתיע אתכם מלעשות דברים מטומטמים.פה,אם לא הבנתם אותי,לא בית מלון." הוא אומר ומתקרב אלינו ואני כבר מנחשת מה יבוא בהמשך.וכמובן,אני לא טועה בניחושי.הוא מוציא את החגורה מכיסו ומצליף בנו כמה פעמים.כל מכה כואבת יותר מקודמתה.לאחר שהוא מסיים,שנינו מוטלים על הרצפה,בקושי נושמים.אני מרגישה איך הדם קופא בעורקיי.הוא מצליף עוד ועוד משאנחנו לא קמים והחגורה משמיעה את הצליל המתכתי שלה לפני שהיא נוחתת.
"אתם תעבדו עד מאוחר היום,הבנתם אותי?!" הוא צורח בחוזקה, "כדאי שתקומו,העבודה מחכה לכם." ובמילים אלה הוא עוזב את המקום.אני וג'ראד מתרוממים במהירות מאדמת הקרח הקפואה ונועצים מבט אחד בשני.אנחנו לא זזים לכמה דקות,רק בוהים לעבר השמיים הקודרים.אני תוהה איזה חודש עכשיו,כנראה פברואר.איבדתי כבר את תחושת הזמן. איבדתי את עצמי,את האישיות שלי בבית המעצר.משהו שכל-כך ניסיתי להתנגד לו,אך ללא הצלחה.לפעמים,אני תוהה,מה היה קורה אילו לא הייתי נעצרת,מה היה קורה אילו הייתי מסגירה את החבר שלי.לא הייתי מי שאני היום.הייתי חופשייה מהאחראים הסדיסטיים ולא הייתי צריכה לעבוד כל היום עבודות פרך.אך,מצד שני,הייתי מאבדת חלק מעצמי.הייתי מסגירה מישהו שאהבתי.
"טוב," ג'ראד קוטע את השתיקה, "כמו שהוא אמר,העבודה באמת מחכה לנו." הוא אומר בכאבים עזים וממשיך לעבוד.אני מצטרפת אליו.אנחנו עוזרים אחד לשני.הוא מחייך לכיווני בשעה שאני עוזרת לו ומרגישה שליבי נמס.לפחות,אני חושבת לעצמי,אנחנו כבר לא בריב.מצאתי חלק חיובי בג'ראד האחראי,אני חושבת לעצמי ומגחכת.
"טיארה," ג'ראד פונה אליי לפתע, "את שורדת?"
"שורדת וחצי," אני עונה לו, "ומה איתך?"
"מסתדר," הוא משיב, "אני מקווה שאלכסנדרה בסדר."
"כן,גם אני," אני מהנהנת, "אני מקווה שהוא לא…" אני לא מעזה לומר את המילה.המחשבה על כך פשוט מצמררת אותי.
"הרג?" שאל אותי ג'ראד, "קשה לי להאמין.הדבר היחיד שמעודד אותי בכל העניין,שלפחות הם זקוקים לנו,לעבודה."
"אבל תחשוב על זה כך," אני אומרת לו חרישית, "ברגע שכבר לא יהיה ביקוש למוצרים מסויימים,אנחנו חסרי תועלת מבחינתם.אין להם מצפון…"
"תמיד יהיה ביקוש למוצרים מסוימיים,טיארה," הוא קוטע אותי, "העסקים האלה רווחיים במיוחד,גם בגלל שהייצור עצום ולא משלמים לנו אפילו גרוש,על כל מה שאנחנו עושים."
נמאס לי,אני רוצה לצרוח,אך לא מעיזה.הזעקה בתוכי תפחה כבר לממדים ענקיים.הלוואי ובכלל לא היה דבר כזה שנקרא בית מעצר,הלוואי שאזכה לראות את הרגע שבו דבר זה,יהיה נחלת העבר.
"ג'ראד," אני פונה אליו, "מה לדעתך קורה בעולם כרגע?"
"מאיפה אני אמור לדעת?" הוא שואל אותי בגיחוך, "אפילו להאזין לרדיו, אני בקושי מצליח."
"תנחש," אני עונה לו, "לפי הפרשנות שלך."
"לדעתי,הכל כרגיל," הוא עונה לי ומפהק, "אנשים הולכים לעבודה כמו בכל יום,אדישים כרגיל.חושבים אילו בגדים ללבוש,שותים קפה.בטלוויזיה, משודרים משחקי כדורגל וכדורסל.עימותים בכל מיני מקומות.האו"ם כרגיל מדבר ולא עושה שום דבר." הוא נשמע עוקצני במיוחד כשאמר את המשפט האחרון,אך למרבה הצער,הוא נכון.הרי כש"המועצה המאחדת" השתלטה על המדינה והחלה במסעות הטיהורים שלה,האו"ום לא פצה פה,אפילו שדובר אז,על מעצמה שהייתה בין המשפיעות בעולם ובין אלה שנודעו בדמוקרטיה שלהן.ימי התהילה של ארה"ב חלפו זה מכבר ונשארו זכרונות מן העבר.לא מרבים כל-כך לדבר על התקופה שלפני השלטון הנוכחי,שתמיד מרבה לדבר באמצעי התקשורת על כך שזו התקופה הטובה ביותר בכל תולדות המדינה.אבל,אני יודעת שהשלטון בתחילה, התעקש שמושב האו"ם ימשיך להיות בניו-יורק,העיר בה נולדתי.אך,לאחר כמה זמן,הוחלט שמושב האו"ם יועבר למקום אחר,בגלל כל מיני בעיות. ברור למדי שהשלטון לא רצה שהאו"ם ימשיך להיות קרוב כל-כך למקום שבו מתבצעות כל-כך הרבה הפרות של זכויות מינימליות.אם להודות על האמת,אני לא מבינה למה.זה לא שנציגי האו"ם היו עושים משהו נגד זה.
"טיארה," קוטע ג'ראד את הרהוריי, "אני רוצה להגיד לך משהו."
אני לא יודעת מה הוא רוצה להגיד,אבל אני מרגישה איך ליבי הולם במהירות.
"אני…טוב,אני מרגיש שזה טיפשי שרבנו,טיארה," הוא אומר וממשיך, "אז,אני רוצה לבקש סליחה בנוגע למה שקרה לפני שבוע,בערך.לא הייתי צריך לצעוק עלייך ככה.אז,את סולחת לי?" הוא מביט בי בציפייה.
"חשבתי שאנחנו כבר לא בריב," אני עונה לו, "כלומר,היינו בברית נגד אלכסנדרה.בכל מקרה,ברור שאני סולחת לך."
הוא מחבק אותי בחוזקה ואני מרגישה את הלמות ליבו ואת חום גופו כנגדי,מחמם אותי.אם הייתי יכולה,הייתי מקפיאה את הרגע הזה,נשארת לכודה בזרועותיו החסונות של ג'ראד.אני חושבת שאם הייתי מאמינה באלוהים,הייתי פונה אליו בדרישה שיקפיא את הרגע הזה.אך,אני לא מאמינה בו,אף אחד כבר לא מאמין ואלה שמאמינים בוודאי לא יצעקו את זה באמצע הרחוב.כבר עשרים וחמש שנה לא מתקיימת שום פעילות דתית במדינה,לפחות לא גלויה.אם אנשים נתפסים באמצע פעילות שכזו, הם נשלחים לכלא.אין הקלות בעניין הזה.
"אני שמח שאנחנו בסדר עכשיו," אומר ג'ראד חרישית, "זה כבר משפר לי את מצב הרוח מהיום המגעיל הזה."
אני מהנהנת בהסכמה ואנחנו חוזרים לכריתת העצים.כשאני חושבת על זה,נראה שהאביב מתעכב בכוונה,כאילו בכדי לגרום לנו עוד עצב וצער. בעוד כחודש,אני נזכרת,אמור לחול יום המהפכה.אמנם,אני לא בטוחה מהו התאריך היום,אבל אני יודעת מהו החודש,פברואר.ב-20 במרץ חל יום המהפכה.
לצערנו,הזמן עובר לאט מהרגיל וג'ראד האחראי עובר מפעם לפעם, משגיח עלינו.אך,לבסוף,הוא מאשר לנו לחזור לצריפים בשעות הערב.לפי גוון השמיים,אני מניחה שכבר שבע בערב ומניחה שעוד פעם איחרתי לנאום היומי של סוהי.יופי,אני חושבת לעצמי,היא בטח עוד פעם תתעצבן ותעניש אותי.באמת שכבר אין לי כוח.הלוואי והייתי יכולה פשוט להישכב על האדמה ולעצום את עיניי,אך משהו לא נותן לי לעשות את זה.אולי הידיעה שאם אעשה את זה,לא אקום.
"נשמע שאת ממש עייפה." אומר ג'ראד בגיחוך כשאני מפהקת בחוזקה.
"ואתה לא?" אני שואלת אותו.
"כן," הוא עונה לי, "הלוואי והייתי יכול לחזור הביתה." הוא אומר ואני מביטה בו.עיניו השחורות,שאישון לא נראה בהם נראות מלאות עצב.
"היי," אני אומרת לו, "אל תתעצב." אני מנסה לעודדו.
"הייתי רוצה," הוא אומר, "אבל,זה בלתי אפשרי.לפעמים,אני מנסה להתנהג כאילו הכל נורמלי,אבל מי כמוך יודע שזה בלתי אפשרי.לא משנה כמה פעמים אתה מנסה להתעלם מהמציאות ומהזוועות שמסביב,זה פשוט מכה בך בחזרה.אין לי שום תקווה לצאת מהמקום הזה,אף פעם."
"רוצה לשמוע בדיחה?" אני שואלת אותו.מנסה,ככל יכולתי לשפר מעט את האווירה.
"איזו?" הוא שואל ונועץ בי מבט מופתע,ברור שהוא לא ציפה לזה.
"הזו,עם הארנב שרצה עוגת גזר." אני משיבה לו.
"אני מקשיב," הוא אומר בסקרנות, "אף פעם לא שמעתי אותה."
"טוב," אני אומרת ומתחילה לספר, "היו היה ארנב שיום אחד,סגריר,הלך לחנות המאפים של עירו ושאל את המוכר בעצבנות האם יש להם,בחנות, עוגת גזר.המוכר עונה לו שלא.הארנב הולך משם מעוצבן עוד יותר," אני שואפת נשימה עמוקה המאוויר הקפוא,שפתיתי שלג נראים בו, "כעבור יום,חוזר הארנב בשנית ושואל את המוכר האם יש להם עוגת גזר והמוכר משיב בשלילה.ככה,יוצא שכל השבוע,הארנב הולך לחנות וחוזר מאוכזב. ביום שישי הארנב הולך עוד פעם לחנות ושואל את המוכר האם יש להם עוגת גזר והמוכר עונה בחוסר סבלנות,שכן,הפעם,יש להם עוגת גזר.אז הארנב אומר לו:"נכון שהיא מגעילה?"
אני שומעת את צחוקו המצטלצל לצידי ושמחה על כך שהצלחתי לשמח אותו,אפילו קצת.
"תודה רבה לך,רוברפור," אומר ג'ראד בחיקוי מוגזם של האחראי, "ועכשיו,לכי בבקשה ותעבדי.את שומעת אותי?" החיקוי כל-כך משעשע, עד שאני מוצאת את עצמי מתפתלת מצחוק, "מה את צוחקת שם,אה?
לאנשים כמוך אין את הזכות לצחוק,תפסיקי לצחוק.וכן,תביאי לי את הנעליים שלך.החלטתי שאסור לך גם לנעול נעליים.מאוד יפות,דרך אגב. אולי אקח אותן לעצמי,אה?"
שנינו הולכים ככה,צוחקים,נהנים מהרגע עד שאנחנו מגיעים לפתח הצריף שלי.אני חשה אכזבה רבה על כך,כי הייתי רוצה שג'ראד ימשיך עם החיקויים שלו,אבל,אני יודעת שזה חד פעמי מכיוון שבדרך כלל הוא לא עושה דברים כאלה,גם בגלל החשש שג'ראד האחראי ישמע אותו.
אני נושמת נשימה עמוקה,מכניסה מלוא אוויר לריאותיי ופותחת את דלת הצריף,מודה על כך שהוא לא נעול.כרגיל,בהיכנסי,המבטים מופנים אליי ובראשם מבטה של סוהי.
"שלום לך,טיארה," היא מברכת אותי בעוקצנות, "אפשר לדעת למה את מאחרת?"
"עיכבו אותי." אני משיבה לה.
"כרגיל," היא אומרת לי בעוקצנות, "תשבי כאן איפשהו.אני מדברת כרגע על יום המהפכה,חשוב שתשמעי." לפחות היא ויתרה על הנזיפה,אני חושבת לעצמי.
אני מהנהנת וממהרת למצוא מקום פנוי,לא קל בהתחשב בכך שישנן שבעים בנות בצריף.לצערי,אני לא מספיקה לאתר מבין כל הבנות את שרה ומייבל,ולכן אני מתיישבת ברגע הראשון שאני מזהה מקום בין הבנות.
אני חושבת לעצמי,שאני לא מכירה פה כמעט אף אחת.מה שגורם לי לתהות,איך הן מרגישות ברגע זה.כל אחת ואחת פה היא עולם במלואו וכולן תופסות את החיים בבית המעצר בצורה שונה.מצד שני,אני שמחה שאני לא יכולה לקרוא מחשבות,מכיוון שאני לא חושבת שהייתי יכולה להתמודד עם עוצמת הכאב,כי אני יודעת דבר אחד,כולן נושאות פה מטען של כאב שכנראה לא יעבור לעולם.
"אז,כפי שהתחלתי להסביר…" אומרת סוהי ודיבורה נקטע ע"י דפיקה חרישית בדלת.כולן נועצות מבטים מסוקרנים בדלת,חלקן נאנחות ואחרות מגלגלות עיניים.חלק מדברות ביניהן.
סוהי ממהרת לפתוח ואני רואה שאלכסנדרה עומדת בפתח.היא נראית נורא ורועדת מקור.אני תוהה מה קרה לה.ברגע שחלק מהבנות רואות את אלכסנדרה הן מסבות את מבטן.הן לא נראות מזועזעות במיוחד לנוכח מראה,דברים שבשגרה מבחינתן.אני שמחה על כך שלא נתתי לאדישות לנצח אותי.בעולם הנורמלי,או בעצם לא כל-כך,האנשים כל-כך אדישים ולא אכפת להם מכלום.רק עכשיו אני מבינה את זה.הם יכולים לראות אדם נגרר ברחוב לתחנת המשטרה ולהעמיד פנים שזה לא קורה,שזה לא מתרחש מול עיניהם.
"אלכסנדרה," פונה אליה סוהי, "מה פשר העיכוב הזה?"
"אני…מצ…מצטערת," עונה לה אלכסנדרה ונוקשת בשיניה, "אפ…אפשר בבקשה להיכנס?"
"תיכנסי," אומרת לה סוהי, "הכל בסדר?" גוון קולה של סוהי משתנה והיא נשמעת מודאגת.
"כ…כן." עונה לה אלכסנדרה כשהיא קולה רועדת ונכנסת במהירות לתוך הצריף.המבטים הנוקבים פוגעים בעורה כמו חצים בוערים.היא ממהרת להתיישב ומתעלמת מקריאותיי החרישיות אליה.אני מניחה שהיא לא רוצה לדבר עכשיו,אלא פשוט לשבת בשקט ולהתחמם.
"אז,כפי שהתחלתי להסביר מקודם,לפני ההפרעות הקטנות הללו…" ועוד פעם נשמעת דפיקה,אף הפעם היא חזקה במיוחד בדלת והיא שוב קוטעת את נאומה של סוהי.כמה מן הבנות מחניקות גיחוך.
"מה הפעם לעזאזל…" ממלמלת לעצמה סוהי בלחש,אך אני מצליחה לשמוע אותה.אני חושבת שכולן שמעו.לפחות אני שמחה על כך שהנאום המשמים שלה נדחה בינתיים.
סוהי הולכת לכיוון הדלת ופותחת אותה בחוזקה,היא בטח חושבת שזו עוד מישהי שאיחרה ומפריעה לה בהסבריה. "מה?" היא צועקת כאשר היא פותחת את הדלת,אך,כאשר היא מזהה את מי שעומד בפתח,היא משתתקת.זהו ג'ראד האחראי והוא נראה מופתע בעליל לנוכח התפרצותה הפתאומית של סוהי.
"הו,ג'ראד," סוהי אומרת בלחש, "לא שמתי לב שזה אתה,סלח לי."
"זה בסדר," הוא אומר ספק בגיחוך ספק בעצבנות, "אני מקווה שבפעם הבאה תשלטי בעצמך,או שלא תהיה לי ברירה אלא לדווח למנהל." אני שומעת את סוהי משתנקת.אף אחד לא רוצה להסתבך עם המנהל,זהו כרטיס בכיוון אחד.
"אני לא חושבת שיש צורך בכך,ג'ראד," היא אומרת באימה, "קרה משהו שבגללו דפקת בדלת?"
"למען האמת,כן," הוא עונה לה, "בעוד כחצי שעה,אם אינני טועה,כעשרים בנות אמורות להיות מועברות לכאן."
"חשבתי שהן יועברו לכאן מחר," אומרת סוהי בהתגוננות, "כך לפחות הודיעו לי."
"ציפיות לחוד ומציאות לחוד," מסנן ג'ראד, "כדאי שתפנימי את זה."
"ומה אתה עושה כאן,אם כך?" היא שואלת אותו, "אתה אמור להעביר אותן?"
"רק באתי להודיע מראש,כפי שאמרתי למנהל,את לא תהיי מוכנה,כרגיל," אני שומעת את סוהי נאנחת בכעס,סביר להניח שהמשפט האחרון שלו לא מצא חן בעניה כל-כך, "אני אלך עוד מעט,כי אני מניח שאני לא אורח רצוי כאן.אבל סוהי'לה," את המילה האחרונה הוא מדגיש ואומר בלגלוג, "בפעם הבאה,כדאי שתתכונני מראש.ולא,אני אצטרך לדווח למנהל על אי סדרים בעבודה שלך,ואת זה לא הייתי רוצה מאוד לעשות." הוא אומר ובמילים אלה הולך לו,כנראה בכדי ללוות את הבנות החדשות לכאן.
סוהי חוזרת לצריף,היא נראית חיוורת מהרגיל.
"נו,למה אתן מחכות?" היא צועקת עלינו,כנראה איום של ג'ראד השפיע עליה במיוחד, "בנות חדשות אמורות להגיע,אתן רוצות שהן יגיעו ויראו שהצריף נראה כך,כל-כך מבולגן ולא מסודר!"
ההמולה התחילה,כל הבנות התחילו לקום ולסדר.כשסוהי מתעצבנת,אף אחד לא רוצה להרגיז אותה.ישנן כאלה שמסדרות את המיטות וכאלה שמנקות את הרצפה.אני נסחפת בהמולה הזו ומוצאת את עצמי מנקה את האבק במטלית.מרחוק,אני רואה את שרה,מייבל ואלכסנדרה.אני מנסה להתקדם לכיוונן,אך זרם הבנות עוצר מבעדי.במקום זאת,אני מסתכלת עליהן בעידוד,לא נראה שהן שמות לב לכך.אני תוהה אם שרה עדיין מרוגזת עליי בעקבות מה שקרה בבוקר,אך מחליטה לא לחשוב על כך בינתיים.
כעבור כמה זמן של ניקיון,סוהי צועקת עלינו להפסיק ולשבת במקומותינו, כי הבנות החדשות מאחד הצריפים בסביבה אמורות להגיע עכשיו.היא מדגישה במיוחד את המילה אמורות,מכיוון שהיא ציפתה שהן גייעו מחר ושיהיה לנו זמן להתארגן לכך.
בינתיים,היא מנסה להמשיך את הסבריה על יום המהפכה,אך ההמולה והמלמולים החרישיים קוטעים את הסבריה.
"שקט!סתמו את פיותיכן!" היא צועקת עלינו ובהדרגה כולן מתחילות להשתתק.לשמחתי,הצלחתי למצוא מקום פנוי ליד מייבל וכך אני מתיישבת לידן.
"היי." מייבל אומרת לי כשהיא שמה לב אליי.
"היי." אני משיבה לה ורואה את שרה מדברת עם אלכסנדרה שעדיין רועדת.היא מחבקת אותה בחוזקה,אולי בכדי לחמם אותה.
"טיארה,היי," שרה שמה לב לנוכחותי, "לא ראיתי אותך."
"היי," אני משיבה שנית, "לא הספקתי להגיד קודם,אז אני אגיד עכשיו,אני מצטערת על ההתפרצות הקטנה שלי בבוקר.הייתי עצבנית והוצאתי את זה עלייך."
"זה בסדר," היא אומרת, "כבר הספקתי לשכוח מכך."
"אלכסנדרה," אני פונה אליה, "מה קרה?את כולך רועדת."
"כלום," היא משיבה,אך אני רואה לפי הבעת פניה שהיא משקרת. "ג'ראד ה…הוא הכריח אותי לעמוד לפחות שש,שבע שעות בשלג,ללא תנועה. ובנוסף,רק עם גופייה ומכנסיים שלא מחממים.הוא אמר שככה אני אלמד לקח להבא."
"אלכסנדרה,אני כל-כך מצטערת," אני עונה לה,מרגישה כאב אמיתי לנוכח מה שהיא עברה, "את מרגישה חולשה או משהו כזה?"
"זו לא אשמתך," היא עונה לי בחדות, "כרגע,אני רק מצוננת וכל-כך קר לי. אבל חוץ מזה,אני בסדר.הלוואי והסיוט הזה ייגמר כבר." אני שומעת אותה ממלמלת לעצמה ועוצמת עיניים.שיחתנו נקטעת ע"י דפיקה מקפיצת לב בדלת ואני משערת שזה ג'ראד,שבא להביא את הבנות החדשות.
סוהי ממהרת לפתוח את הדלת וכפי שציפיתי,זה אכן הוא ומאחוריו אני רואה כמה פנים.זה נראה מטושטש כל-כך,כאילו זה מתרחש בעולם אחר.
"שלום בפעם השנייה," הוא אומר בלעג, "קדימה,תיכנסו!" את זה הוא אומר בחוזקה,לבנות שמאחוריו.הן נכנסות לאט,לאט והוא נראה מאוד לא מרוצה מכך.
"לואיס,תזרז אותן," הוא אומר למישהו,כנראה לאחראי השני שאני לא יכולה לראות,נשמעות צעקות מסביב.כרגיל,ככה זה תמיד.אני חשה לא נוח שדממת הלילה הופרה כך,הייתי מעדיפה שהיא תישאר.אני אוהבת את הדממה,כי אפשר לחשוב בזכותה,לנסות לברוח לעולם אחר ולהתנתק מכל מה שקורה פה. "כמה זמן לוקח לכן,תיכנסו כבר!" הוא צועק.
לבסוף,כל עשרים הבנות נכנסות לצריף.כולן נועצות בהן מבטים,בוחנות אותן,אחת,אחת.
כמה מהן נראות נחמדות,אני חושבת לעצמי,כאלה שאפשר לדבר איתן.
אני שמה לב לכך שמייבל מחווירה קשות ככל שהיא בוחנת את שורת הבנות,כאילו ראתה שם את מלאך המוות בכבודו ובעצמו.
"מייבל," אני פונה אליה, "מה קרה?למה את כל-כך חיוורת?"
"לא משנה," היא מתחמקת, "עדיף שלא תדעי." התשובה שלה מסקרנת אותי,אך אני מחליטה לא ללחוץ עליה.כשתרצה,תספר.
"אני מקווה מאוד," פונה ג'ראד לבנות, "שלא יהיו כאן בעיות.מי שתתנהג בחוצפה,תיענש בחומרה.אתן כבר יודעות את זה." ובמילים אלה הוא עוזב את הצריף.אני נושמת לרווחה ברגע שהוא הולך,מכיוון שבסביבתו האוויר נהיה מתוח יותר.כאילו משהו נורא עומד להתרחש בכל רגע.
נראה שכל עשרים הבנות שעומדות בשורה מרגישות כמוני ונאנחות ברווחה.הן בוודאי שמחות שהוא הלך סוף כל-סוף.
"שלום," סוהי פונה אליהן, "קוראים לי סוהי,כפי שחלק מכן כבר יודעות ואני אחראית הצריף.תרגישו חופשי לפנות אליי בכל בעיה שצצה אצלכן," היא אומרת ומכחכחת בגרונה, "ועכשיו,שמותיכן?"
כל אחת בתורה אומרת איך קוראים לה.שם אחד נקלט במוחי במיוחד, "אייטה לורנסון." אני באמת לא יודעת למה,אולי מפני שאף פעם לא שמעתי שם כמו זה.שם מיוחד.
מה שכן,מייבל מחווירה עוד יותר כשהיא שומעת את השם נאמר.גם שרה שואלת אותה לגבי זה,אך היא לא מגיבה.במקום זאת,היא הולכת לכיוון המיטה שלנו ומכסה את ראשה בשמיכה.
אני רוצה לשאול אותה מה קרה,אבל מצד שני,לא רוצה להפריע לה.אולי זה משהו אישי ולא ענייני.
בסופו של דבר,אנחנו הולכות לישון וסוהי מצליחה למצוא,בקושי רב,מקום שינה לבנות החדשות.
"מייבל," פונה אליה שרה, "מה קרה איתך?הכל בסדר?"
"הכל בסדר," אומרת מייבל,אך הבעת פניה אומרת אחרת, "בעצם,לא. משהו קרה."
"מה קרה?" אני מתפרצת לשיחה, "זה קשור בבנות החדשות?באייטה לורנסון?"
היא פשוט נועצת בי מבט המום כאשר אני מזכירה את השם.היא שותקת לכמה שניות ולבסוף אומרת:"איך ידעת?זה באמת קשור אליה."
"מי זו?" שואלת אלכסנדרה בסקרנות,הפעם,לשם שינוי,היא ממעטת בדיבור.
"אחת מהבנות שהגיעו," משיבה מייבל, "עזבו,לא משנה.אני לא רוצה לדבר על כך."
"זו החלטה שלך," אומרת שרה, "אבל,אם תהיה בעיה,אני תמיד פה.את יודעת את זה."
מייבל מהנהנת בתגובה ואני מנסה להסיט את נושא השיחה.היום,נראה שלאף אחת אין מצב רוח במיוחד לדיבורים.כולן שקועות בעצמן,אולי מפני שהגיעו בנות חדשות או בגלל מזג האוויר.אני מבינה אותן,מזג האוויר בהחלט מקשה על מצב הרוח הטוב.אבל,דווקא כשאני כן רוצה לדבר, לחלוק עם מישהו מה אני מרגישה,לגבי הרבה דברים,פתאום אף אחד אינו רוצה לדבר.
השאר,אני חושבת,כבר נרדמו או בתהליכי הירדמות.אני גם מפהקת בעייפות,ולפתע,אני שמה לב לכך שצליל נעילת הדלת אינו נשמע, בהתחלה,אני חושבת שדמיוני מתעתע בי ושאולי הרעש הסווה את הקול,אך תמיד שמעתי את הצליל המסויים הזה,הוא תמיד התנשא מעל הקולות האחרים.אבל,הרי לא ייתכן ששכחו לנעול את הדלת,תמיד נועלים אותנו.אולי,רק הפעם,אני נאחזת בשביב התקווה שעוד נותר לי.
אני רוצה כל-כך לבדוק,אך רגליי אינן נענות לקריאה וכך גם שאר גופי. בתחילה,אני שוקלת לדחות את העניין למחר,אך,אני חושבת לעצמי,זו בוודאי הזדמנות חד פעמית,אסור להחמיץ אותה.
בקושי רב ובשקט הרב ביותר שאני יכולה,אני קמה מן המיטה,נזהרת לא להעיר את האחרות.להן בוודאי זה לא היה עושה שום דבר והן היו נשארות לישון.אך,תחושת החופש הפתאומית הזו,שלא הרגשתי כמותה כבר זמן רב,קורצת לי.אני לא יכולה להתעלם ממנה.
אני הולכת על קצות האצבעות לכיוון הדלת,עושה את זה כמה שיותר בשקט.נזהרת אפילו לא לנשום בקול רב מדי.כעבור כחמש דקות,אולי יותר,אני מגיעה לפתח הדלת.
אני נושמת עמווקת,תוהה אם לפתוח או לא.אם אפתח,כבר לא תהיה הזדמנות לחזור אחורה.ואם אתפס,כשאני הולכת בלילה,בוודאי יענישו אותי,וזה איני רוצה שיקרה.
לפעמים,הייתי רוצה להיות יותר שקולה,אבל התחושה המוזרה הזו,פשוט מדגדגת לי בכל בגוף,קוראת לי לצאת החוצה.אני יודעת שאם לא אצא, אולי אהיה בטוחה יותר,אך ארגיש שהפסדתי הזדמנות חד פעמית.אני נושמת נשימה עמוקה ופותחת את הדלת באיטיות.כאילו בכדי להרע לי,היא משמיעה קול חריקה ואני עוצרת את נשמתי.למזלי הרב,אף אחת לא התעוררה מהרעש.אני פותחת באיטיות את הדלת עד שאני יכולה להשתחל דרך הפתח.
האוויר הקפוא מכה בי ברגע שאני יוצאת.אני ממהרת לסגור את הדלת ביציאתי,בכדי שלא ירגישו בכך.
ואו,בית המעצר נראה כל-כך שונה בלילה,אני חושבת לעצמי.יותר רגוע, כולם ישנים.מרחוק,אני שומעת את קול הינשוף ונפעמת.זה מדהים.אני שמחה על כך שהפחד לא שיתק אותי כשיצאתי מהצריף.אני מנסה להנות כמה שיותר מהתחושה הזו,שנמצאת בכל גופי.אני יכולה לגעת בה,זוהי תחושה לא מוגדרת,אבל אני יכולה להגיד שלא חוויתי אותה כבר המון זמן.אולי מאז המעצר.
לפתע,אני שומעת צעדים מסביבי וממהרת להתחבא מאחורי אחד הצריפים.זהו לא המחבוא הכי מוצלח,אבל אין לי מקום אחר.אני שומעת את הצעדים הולכים וקרבים ובפעם השלישית או הרביעית היום,עוצרת את נשימתי.יופי,אני חושבת לעצמי,אני הורגת עוד תאי מוח עכשיו,ממש נהדר.
הצעדים מתגלים כקולות ההליכה של השומרים,שבוודאי מבצעים סיור לילי,אני חושבת לעצמי.למזלי,הם לא שמו לב אליי.פיו,אני נושמת עמוק,זה היה כל-כך קרוב ויכל להיגמר הרבה יותר גרוע.
אני ממשיכה לסייר לאורו של הירח,שלמזלי,היום אינו מאיר במיוחד.למרות שיש מנורות בבית המעצר,אך אני משתדלת להתרחק מהן.אני משתדלת להדחיק ממוחי את המחשבות על מה שיקרה אם אתפס,צועדת,כאן,לאור לילה.
אני לא יודעת למה,אבל בית המעצר נראה פחות אנושי בשעות הלילה,כי חוץ מהשומרים המסיירים,אין זכר לנפש חיה בחוץ.אולי חוץ מבע"ח, אבל, אני חושבת לעצמי,הם נמצאים עמוק במעבה היער.לא שבאור היום המקום אנושי לחלוטין,אבל לפחות לא נראה מאיים.
לפתע,אני תוהה,מה אם מישהו יגיע לכאן ויראה את בית המעצר. כלומר, זה לא שכותבים עליהם בעיתונות,אבל אני מניחה שמישהו בוודאי יודע עליהם.
במקום זאת,אני תוהה.כיף לתהות על החיים באמצע הלילה.אני תוהה מה היה קורה אם ההיסטוריה הייתה משתנה.לדוגמא,מה אם המשבר הכלכלי ועוד כמה אירועים,שאני לא ממש זוכרת לא היו מתרחשים ואז בעקבותיהם, ה"מועצה המאחדת" לא הייתה נבחרת,סביר להניח שלא הייתי פה.הייתי גדלה כמו כל נערה נורמלית,שמתעניינת ומתעסקת בדברים שכל נערה נורמלית מתעסקת בהם.
אני הולכת כעיוורת או יותר נכון,כמו מישהי שיכורה לחלוטין.גם בגלל שקר לי,אבל גם בגלל שתחושת החופש הפתאומית שאני מרגישה,מעוורת אותי.אני תוהה אם כדאי לי לחזור,אך דוחה מחשבה זו מראשי.
רק עוד קצת,אני חושבת לעצמי.עכשיו,לחזור לאווירה החונקת והמדכאת של הצריף,אני רוצה עוד קצת חופש,לפחות עוד קצת.
בלי משים,אני שמה לב לכך שאני צועדת ממש ליד גדר בית המעצר.גדר התיל השנואה הזו.זה כל-כך…אני לא יודעת בדיוק איך להגדיר את זה, תחושה שדוקרת אותי בכל גופי.האירוניה בכך שהחופש האמיתי,העולם השפוי נמצאים ממש בהישג ידי,ממש מעבר לגדר הזו.הגדר היא המכשול העיקרי בדרכי אל החופש.
לפתע,אני מבחינה בכך שהגדר נראית לא אחידה.כלומר,אני רואה את חלקי גדר התיל ואז סוג של רווח כלשהו,ואז היא ממשיכה מעבר לאופק. אני מגזימה בעניין הזה,אך נראה שהיא מתמשכת לנצח.
בהתחלה,כשאני שמה לב לכך,אני חושבת שזהו בוודאי משחק בין אור וצל.כי אם באמת היה חור בגדר,היו שמים לב אליו מייד.
אני תוהה אם כדאי לי ללכת לבדוק את העניין,התעכבתי פה יותר מדי,אך הפיתוי מושך אותי אליו.אני לא יכולה להתנגד.גופי אינו יכול להתנגד.כך, אני ניגשת לכיוון הגדר,מביטה מדי פעם לצדדים או לאחור,כדי לראות אם מישהו מגיע.למזלי,נראה שהשטח פנוי.מייד אחרי שאבדוק את הגדר,אני אומרת לעצמי,אני אחזור לצריף.
אני מתקרבת יותר ויותר לגדר עד שאני במרחק נגיעה ממנה.אני בוחנת את מה שחשבתי בתחילה כמשחק של צל ואור,אך ככל שאני בודקת יותר מתגלה מעיין רווח צר בגדר.חור.
הוא לא בולט במיוחד ורובו מוסתר מאחורי השיח,אך זה בכל זאת חור.אני שמחה שלא הבחינו בו,אחרת בוודאי כבר היו מכסים אותו.
זה הכרטיס שלי לחופש.למקום שאני כל-כך רוצה לחזור אליו.אך,מצד שני, זה יכול להיות מסוכן.אני אהיה לבד,שם,ביער וזה שבוע הליכה עד העיר הקרובה ביותר.אני אוכל לגווע שם ברעב.לא שאני לא גוועת ברעב עכשיו. וכיצד אוכל לנטוש את שרה,מייבל ואלכסנדרה.אני מתארת לעצמי מה הן ירגישו ברגע שיוודע להן שברחתי.
כמה שניות של היסוסים,שמתמשכות והופכות לדקות.הדילמה גדולה מדי, רצינית כל-כך.מעבר לגדר אני רואה את היער החשוך שקורץ לי.בעצם,לא הוא קורץ לי,אלא כפי שכבר אמרתי,החופש קורץ לי.לא הייתי חופשייה מאז שעצרו אותי.אני לא יכולה להגיד שכל חיי הייתי חופשייה,כי כבלים בלתי נראים עוטפים כל אחד ואחד כאן.אי אפשר באמת להביע את דעתך, אלא אם כן היא בעד הממשלה.אבל כשהייתי עם תום,החבר שלי,לא הרגשתי את זה בכלל.היינו פשוט,שנינו,מנותקים מהעולם.
אני מסתכלת מבעד לחור ולא רואה את היער,אלא את החופש.אני משתוקקת אליו כל-כך.לכן,אני כבר מתכוננת,לעבור מבעדו.אני לא רוצה להמשיך להיות כאן.באותם רגעים אני פשוט לא חושבת על כלום.רק על החור ומה שמעבר לו.מה שאני רוצה כל-כך.
אני כבר מתכוננת לנסות לעבור את החור,איכשהו,כשאני שומעת צעקה מאחורי.צעקה קרובה מאי פעם.
"טיארה,תעצרי."