העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק ט"ז

"אנחנו חייבות לצאת מכאן." אני אומרת לאייטה כשהיא מסיימת לחבק אותי והיא מהנהנת.למען האמת,אני מלאת חרדה.כן,אמנם אני מרגישה גם תחושה משחררת של הקלה…אבל,החרדה גוברת עליה בינתיים.אני מניחה שכבר הפסדנו את התפילה ואת נאומה המשמים של סוהי,היא בטח כבר תוהה איפה אנחנו.מצד שני,אני לא יודעת,אבל אם היא הייתה כבר מודאגת,היא הייתה שולחת בנות לחפש אחרינו,לא? או כך לפחות אני חושבת.
אנחנו יוצאות מבעד לפתח המקלחות לאוויר שנראה שמרוב קור קפא גם הוא.אני יודעת שלשלג אין ממש ריח,אבל אני בכל זאת מריחה אותו באוויר.משום מה,לאחר שסיפרתי לה את השתלשלות העניינים שהובילה למעצרי,אני לא רוצה לדבר יותר.אני מעדיפה לשתוק.נראה שאייטה מרגישה בדיוק כמוני ושתינו הולכות,לא מדברות בינינו.מידי פעם מסתכלות האחת על השנייה.
"אייטה," אני פונה אליה למרות שהשתיקה האופפת אותנו,אני לא יודעת…נותנת תחושה של מרגוע,של משמעות. "מה קרה לך…ל..ליד
ה..העין?" אני רועדת מקור והבגדים שלי,לא בדיוק הכי מחממים.
"את באמת רוצה לדעת?" היא שואלת בגיחוך.
"למען האמת," אני עונה ונוקשת בשיניי, "כן."
"את מאוד ישירה," היא אומרת.המבטא הצרפתי שלה נשמע מצחיק כשהיא נוקשת בשיניה, "א…אני ע…עו…עובדת במטבח והפלתי כמה סירים היום.אני מ…מעדיפה לא לדבר על זה."
אני מהנהנת בראשי כאות הבנה של מצבה ושתינו ממשיכות ללכת, במהירות יש לציין,כי הקור חודר לעצמותינו וגם,אני מקווה שלא איחרנו עד כדי-כך,למרות שאני יודעת שכן.
כעבור כעשר דקות הליכה בקור המקפיא,אנחנו מגיעות לפתח הצריף.אני מודה על כך שסופת שלג לא התחילה בינתיים,אחרת היינו נקברות תחת השלג.כמה פעמים שמעתי מבעד לחלון סופה הרועשת.זה נותן לך הרגשה שאתה כלום,אפס מאופס ליד כוחות הטבע האדירים,שלא משנה כמה פעמים ניסה האדם להשתלט עליהם,אינו מצליח.מצד שני,סופות שלג יכולות להויעל דווקא בעת בריחה,כי היא מוחקת את כל העקבות מהאדמה.
על דלתו של הצריף טבוע המספר 3.אני יודעת שהוא שם,למרות שעכשיו אני לא מצליחה לראותו.טוב שהוא שם,אחרת כולם היו מתבלבלים.יש פה לפחות עוד כעשרים צריפים,אם לא יותר וכולם זהים אחד לשני באופן מפליא.
"א…את מו…מוכנה?" אני שואלת את אייטה בלחש,כשאני רועדת כולי.
"א..אני מניחה," היא עונה לי, "ואת?"
"כן," אני משיבה לה, "בואי נספור ביחד."
"שלוש,ארבע ו…" אנחנו אומרות ביחד ופותחות את הדלת במהירות,כדי שלא נתעכב יותר.נראה שקטענו איזה הסבר או משהו,כי כולן מסתכלות עלינו בתדהמה וסוהי במיוחד.למען האמת,היא לא מסתכלת עלינו בתדהמה,יותר בכעס.למרות שאני מודה שהיא נראית מופתעת.
"שלום לכן," פונה אלינו סוהי בעוקצנות, "מה תרצו שיוגש לארוחת הערב? שמפניה?"
"סוהי…" אני מנסה להגיד משהו,אבל היא קוטעת אותי. "בלי סוהי," היא אומרת בכעס, "את מתנהגת כאן כמו אורחת במלון," היא אומרת, "ובנוגע אלייך,אייטה,לא ציפיתי להתנהגות כזאת." היא פונה אליה.
"אנחנו מצטערות," אני פונה אליה, "שחררו אותנו מאוחר."
"תמיד אותו התירוץ," משיבה לי סוהי, "אני לא יכולה להאמין בכך שכל הזמן משחררים אותך מאוחר," היא מסננת, "ואייטה בכלל עובדת בתוך תחומי בית המעצר.ברור שאתן משקרות לי,אני רק לא מבינה למה.אולי הסיבה שלכן לאיחור שכזה מוצדקת ואולי לא.אני מניחה שלא,אבל,לשקר לא יעזור לכן,להפך,הוא רק יפגע באמון שלי עוד יותר," היא אומרת וממשיכה, "אני מקווה שהפנמתן את הלקח,מכיוון שבפעם הבאה לא תהיה לי ברירה אלא לקרוא למנהל,ואת זה לא הייתי רוצה לעשות.ועכשיו לכו ותתיישבו במקומות הפנויים.אני מסבירה בנוגע למשהו חשוב." שתינו מהנהנות וממהרות לשבת.אני מרגישה הקלה בליבי,שעד לפני כמה דקות עצר מלכת מרוב הפחד.הופתעתי מכך שלא קיבלנו עונש,אפילו שלילת ארוחת ערב.אולי זו הייתה אזהרה לפעם הבאה שנאחר,או לייתר דיוק, לפעם הבאה שאאחר.אולי,היא לא רצתה לקרוא למנהל,כי אני בטוחה שגם היו נוזפים בה.אני עדיין זוכרת כיצד ג'ראד איים עליה ובולעת את רוקי.אני מבינה שהיא גם נמצאת בסכנת חיים רצינית,אולי אפילו רצינית יותר מאיתנו,כי הרי היא האחראית על הצריף ואותה מאשימים בכל מה שאנחנו עושות.
"ובכן,כמו שכבר אמרתי," פותחת סוהי בהסבריה, "היום ה-28 בפברואר, ובעוד כמה שבועות יחול יום המהפכה.כידוע לכן,ביום הזה יתקיים טקס לזכר היום בו מפלגת השלטון הקומה," היא אומרת ומכחכחת בגרונה, "אני ואחראי הצריפים האחרים דיברנו בינינו על העלאת קטע קטן בסוף הטקס.מחווה קטנה לממשלה הגדולה שלנו," ממש,אני חושבת לעצמי, "בכל מקרה,מה דעתכן בנוגע לרעיון?זה עדיין לא סופי." אני בכלל לא מבינה מה הטעם לשאול אותנו לגבי זה,כי,בסוף בכל מקרה,יעשו את זה.אני יודעת.
"לדעתי," אחת מהבנות אומרת, "לא צריך לעשות את זה.נשאר פחות מחודש ובמילא לא נספיק."
"אני לא מדברת על הצגה גדולה,אולי על כמה קטעים בודדים," אומרת לה סוהי, "מישהי רוצה להגיד עוד משהו?"
נראה שרוב הבנות מסכימות עם הרעיון,אך,למען האמת,לא אכפת לי כל-כך.הכל אותו הדבר.אותו טקס משעמם עם מילים גדולות.
"יש לכן,אולי,רעיון במה יעסקו הקטעים?" שואלת אותנו סוהי בציפייה, "חשבנו,שזה יהיה יותר טוב אם הרעיונות יבואו מכם,באופן כללי," היא אומרת וממשיכה, "למרות שהעלנו כמה רעיונות אם לא תציעו שום דבר."
"אפשר…לעשות משהו,על החיים כאן…" אני חושבת לעצמי ובלי שאני שמה לב אומרת את זה בקול.
"מה אמרת,טיארה?" סוהי שואלת אותי וכל המבטים נפנים לעברי.
"אמ…למען האמת,התכוונתי לזה באופן כללי," אני אומרת חרישית, "על כאן.כלומר,כל מיני דברים ו…"
"למה שנרצה להציג משהו שקשור לכאן?" שואלת אותי אחת הבנות ולפי נימת קולה אני מניחה שהיא כועסת, "זה אפילו לא קשור ליום.אולי אפשר לעשות משהו…על היום שבו המפלגה נבחרה."
"ברצינות?" אני שואלת אותה, "את צוחקת או משהו כזה?"
"לא," היא עונה לי בזלזול, "אני רצינית מאוד.בניגוד אלייך."
"זה רעיון שלא ניתן ליישום," אני פונה לסוהי.אני לא מאמינה למה שקורה לי,אני מתווכחת על רעיון שנפלט לי בטעות מהפה,רעיון לטקס המשמים של יום המהפכה,מה עובר עליי,אני חושבת לעצמי. "קודם כל,חלק מהם משופמים ומזוקנים.מאיפה את חושבת שנשיג שפמים וזקנים?"
"מה הבעיה?" היא שואלת אותי בכעס, "אפשר להציג את זה גם בלי שפמים וזקנים.חוץ מזה,לא מדובר רק בנו.גם אנשים מצריפים אחרים ישתתפו ואני בטוחה שחלק מהם משופמים ומזוקנים."
"זה יפגע בכל הריאליסטיות של הסיפור," אני משיבה לה בחזרה, "אי אפשר בלי שפמים וזקנים.ושנית,מאיפה נשיג כתבי טלוויזיה שצילמו אותם ביום הזה?"
"אלו פרטים קטנים," היא אומרת לי, "כל העניין הוא להעלות קטע שעוסק בנושא."
"ולא היית רוצה להשקיע בזה?" אני שואלת אותה בכעס, "כלומר,אלו האנשים שאת כל-כך מעריצה," אני מרגישה איך הרוחות מתלהטות וממשיכה, "שנית,רוב חברי המפלגה הם גברים.ואני בטוחה בכמעט מאה אחוזים שאף אחת לא תרצה לשחק את האנה רומבוב." האנה רומבוב הייתה חברת מפלגה שנפטרה לפני כמה שנים בעקבות…לא בדיוק ברור מה,יש הרבה תיאוריות בנושא הזה.בכל מקרה,אני עדיין זוכרת אותה.היא נראתה כמו מישהי שעברה יותר מידי ניתוחים פלסטיים,וגם האופי שלה היה בהתאם לזה.אני בכלל לא מבינה למה מלכתחילה החליטו לצרף אותה.אבל,אולי הם חשבו שככה הם יקבלו יותר קולות.
"טוב,זה עדיף מההצעה מטופשת שלך," היא מחזירה לי בחזרה, "להצעה שלי יש זיקה ליום הזה.תנסי לחשוב קצת יותר בפעם הבאה." פעם, שמעתי אמרה שאם מתחילים להעליב אותך במהלך הוויכוח זה אומר שהצד שלך הוא הצודק,או לגבי רמתו של הצד השני.
"חלק מהקטע הוא שזה יבוא מתוכנו," אני עונה לה ומצטטת את דבריה של סוהי, "וזה לא יבוא מתוכנו אם נציג קטע שעוסק בהקמת הממשלה. ושלא יהיו בו שפמים וזקנים." אין לי מושג מה יש לי משפמים וזקנים היום. כנראה,אני רוצה להכניס קצת הומור לתוך העניין הזה,בכדי להראות עד כמה זה מגוחך.
"את יודעת מה?" היא אומרת לי בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים, "לכי לעזאזל,את והשפמים שלך…"
"מספיק!" קוטעת סוהי את הוויכוח שלנו, "נראה שאתן לא יכולות לפתור את הבעיות שלכן בנחת.אני מציעה שנערוך הצבעה בעד שני הרעיונות והרעיון שיקבל את מספר הקולות הרב ביותר ינצח ועל פיו יוצגו הקטעים,"
כמה אירוני,אני חושבת לעצמי,שהצבעה דמוקרטית מתקיימת במקום שדמוקרטיה והוא הינם הפכים מוחלטים, "טוב,מי בעד הרעיון של טניה?"
מסתבר שככה קוראים לילדה הזו,אני חושבת לעצמי. "בסדר.35 קולות בעד טניה.מי בעד הרעיון של טיארה?" כמה אצבעות מונפות אל-על.למען האמת,אני לא בטוחה בדיוק כמה ולא רואה מאיפה שאני יושבת.אני לא מבינה איך,מרעיון שלא חשבתי עליו ברצינות לרעיון שאני מקווה שיזכה בהצבעה הטיפשית הזו.אולי בכלל זה לא משנה,כי הטקס ויום המהפכה… טוב,אני לא בדיוק בעדם.אבל,אולי זו תהיה דרך להביע את מה שאנחנו חושבים,תחת מעטה כמובן,אבל בכל זאת. "38 קולות בעד הרעיון של טיארה ושבע נמנעו.הרעיון של טיארה הוא הזוכה."
"אבל זה לא הוגן," אומרת טניה בכעס, "היא ניצחה אותי רק בשלושה קולות.וחוץ מזה,הרעיון שלי מתאים לאווירה של היום,כיצד המפלגה הוקמה וניצחה בבחירות.הרעיון שלה בכלל לא קשור.אני דורשת בחירות חוזרות,והפעם,שמי שנמנע יצביע."
"מצטערת," אומרת סוהי, "אבל אין הצבעה נוספת.ואי אפשר להכריח אנשים להצביע כשהם לא רוצים." ואו,אני חושבת לעצמי בגיחוך,נראה שאנשים מתחילים להבין מה זו דמוקרטיה אמיתית,על כל העקרונות שבה.טוב,אני חושבת לעצמי,עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
"אני יכולה,אם זה בסדר," אני שומעת מישהי אומרת, "לכתוב את המערכונים כך שהם יהיו מצחיקים ומשעשעים."
"שיהיה,לוסי." עונה לה סוהי.למען האמת שמעתי שלוסי,אותה מישהי שביקשה לכתוב את הקטעים,ציירה קריקטורות בעברה.
לבסוף,אני מרגישה שהעייפות הורגת אותי.פשוטו כמשמעו ולכן הולכת לכיוון המיטה שלנו,שם אני רואה את אלכסנדרה ושרה שמסתכלות עליי משועשעות.אני מניחה שלאייטה לא מתחשק כל-כך ללכת לישון עכשיו.
"טיארה," שרה פונה אליי, "היי.כל הכבוד על הנציחון בהצבעה."
"היי," אני עונה לה ומחייכת, "ותודה.למרות שזה לא היה ממש ניצחון."
"היי טיארה," אלכנסדרה מצטרפת, "אני לא יודעת למה השפמים והזקנים קשורים,אבל אני מודה,זה היה גאוני.פשוט הראית כמה חשיבות מייחסים לטקס המטומטם הזה.כמו שאומרים,מכה מתחת לחגורה."
"אני שמחה שנהנית." אני עונה לה ומפהקת.למען האמת,הייתי רוצה כבר להתחיל לדבר איתן על ההכנות לבריחה,אך העייפות וכל מה שעברתי היום,משפיעים עליי.אני מתנתקת מהעולם ונרדמת.כנראה שהן שמו לב לכך שאני מאוד עייפה,ולכן לא הפריעו לי.
אני נרדמת עם המון מחשבות שמקננות בראשי,מתכנוני הבריחה עד לג'ראד ומדוע הוא סיפר את זה.