העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק ט"ו

"אייטה…" אני פונה אליה,מבולבלת, "מה את עושה כאן?"
"אני יכולה לשאול אותך את אותו הדבר." היא עונה לי ושתינו משתתקות. כל אחת מסתכלת על האחרת בתהייה ובסקרנות.
"אני מניחה שאת חושבת שאת מכירה אותי,פחות או יותר," היא פונה אליי ומפירה את הדממה, "הרי ישבתי איתכן היום ודיברתי.דיברתי על החיים,על חלק קטן מהם,אמנם,אבל זה משהו שלא עשיתי כבר הרבה זמן," היא אומרת וקולה נשבר, "אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה יותר. את בטח מבינה על מה אני מדברת,כי גם את באת לפה כדי לפרוק רגשות." היא מסיימת ומסתכלת עליי.למען האמת,אני לא יודעת איך להגיב.לא יודעת איך להגיב למה שאמרה לי כרגע.
"את…רוצה לדבר?" אני מציעה לה.אולי זה יקל על שתינו אם נדבר על מה שאנחנו מרגישות,עד כמה שזה נשמע דומה לתוכן שמוצג בתוכניות אירוח טיפשיות.
"לדבר?" היא שואלת אותי בהיסוס, "את יודעת מה,בסדר.על מה את רוצה לדבר?"
שתינו מתיישבות על אחד הספסלים שבפינה,לא מסירות את עינינו אחת מהשנייה.אני מרגישה קצת אי נעימות על כך שהצעתי שנדבר על החיים שלנו,כי אולי היא לא רוצה לחשוף בפניי את מה שהיא מרגישה.גם אני לא. אבל,אם כבר הצעתי את זה.למען האמת,אני בקושי מכירה אותה.אולי זו תהיה הזדמנות…להכיר אותה יותר.
"אז," אני מתחילה, "את מפרובינציית קוויבק?"
"כן," היא עונה,מחוייכת,למרות שנראה שזה כואב לה, "ואת?"
"אני מארה"ב," אני עונה לה, "מניו-יורק."
"ניו-יורק," היא ממלמלת, "שמעתי הרבה עליה.אף פעם לא הייתי שם."
"אני לא יכולה להגיד ששמעתי על קוויבק כל-כך הרבה," אני אומרת, "אבל,אף פעם לא הייתי שם.יפה שם?"
"מדהים," היא עונה, "גרתי בעבר בקוויבק סיטי,עיר הבירה של הפרובינצייה.כל-כך יפה שם.טוב,למען האמת,אני משוחדת,אבל,קוויבק סיטי היא הבית בשבילי." היא אומרת וקולה נשבר.היא מתחילה לבכות שוב ואני טופחת על כתפה בכדי לעודד אותה.
"הו,זה בסדר," אני אומרת בכדי להרגיע אותה, "גם ניו-יורק היא הבית בשבילי.אני לא יודעת אם אוכל לחזור לשם…"
דממה מתוחה משתררת בשנית,וכל אותו הזמן אנחנו ממשיכות להסתכל האחת על השנייה,בלא להפנות מבטים.
"אז…" אני מנסה להחיות את השיחה, "את דוברת צרפתית?"
"כן," היא עונה, "בדרך כלל לא שואלים אותי לגבי זה.שומעים את המבטא ומניחים שאני דוברת צרפתית."
"נחמד," אני אומרת, "למען האמת,הייתי רוצה לדעת לדבר בשפות נוספות מלבד אנגלית.אבל,אני לא חושבת שיהיו לי הזדמנויות נוספות."
"סביר להניח שאת יודעת את זה,אבל אני בכל זאת אגיד לך," היא אומרת "צרפתית ושפות ילידיות נוספות בקנדה הוכרזו כבלתי חוקיות.כרגע, השפה האנגלית היא השפה החוקית היחידה שם…כלומר,פה.אני מתבלבלת הרבה,אני שוכחת שאני עדיין נמצאת בקנדה," היא אומרת ברצינות מהולה בעצב, "דאך אגב,בגלל זה נעצרתי.סיבה טיפשית,לדעתי, להיעצר בגלל דיבור בשפה כלשהי.אבל,זו לא אני שקובעת."
"אם כבר להיעצר," אני אומרת, "אז להיעצר בגלל סיבה הגיונית.למרות, ששום דבר לא הגיוני פה." היא מחייכת ונראה שהיא מרגישה יותר טוב.
"כן,אה?" היא אומרת ומגחכת ועוד פעם השתיקה הזו,שאיני יודעת איך להפר אותה.מצד אחד,היא כבר סיפרה לי יחסית הרבה,אבל עדיין…שתינו מפחדות להיפתח.בכל זאת,אנחנו מכירות רק כמה ימים,בערך.ואולי זה גם מפני שהתרגלתי כל-כך להסתיר את הרגשות שלי בפניי כולם,אז, עכשיו,לספר למישהי שאני לא כל-כך מכירה,מה אני מרגישה וחושבת … טוב,זוהי לא משימה קלה במיוחד.בייחוד בשבילי.
"אז," היא שואלת אותי, "איך את הגעת לכאן?בלא שום כוונה לזלזל,את לא נראית כמו מישהי שמסתבכת בצרות."
"למען האמת," אני אומרת לה, "זה דווקא לא מעליב.אני שמחה שאת חושבת ככה,כי הרבה רואים אותי פה בתור עושת צרות.ובנוגע לאיך שהגעתי לכאן,איזו גרסה את רוצה,הארוכה או הקצרה?"
"טוב," היא עונה לי, "יש לנו עוד זמן.אני בוחרת בארוכה."
"את בטוחה?" אני שואלת אותה בדאגה, "כלומר,אני מניחה שסוהי כבר שמה לב להיעדרנו,סביר להניח שהיא כועסת.אלוי היא אפילו תעניש אותנו. " בתגובה למה שאני אומרת היא פשוט פורצת בנחרת צחוק.
"תעניש אותנו?" היא אומרת,מבודחת, "בשינון התפילה הטיפשית?אני מכירה את כולה בע"פ,אני אוכל לעזור לך."
"יש גם עונשים אחרים,את יודעת." אני אומרת בנימה מודאגת.
"אני יודעת שיש," היא משיבה לי, "לא אכפת לי כרגע.אפשר לתרץ את זה בכך שעיכבו אותנו או משהו כזה."
"היא לא תאמין לכך," אני מתווכחת איתה, "לי,לפחות היא לא תאמין.אני שונאת כשהיא…ככה."
"אז,את מספרת או לא?" היא שואלת אותי בסקרנות.
"טוב,אז בחרת בגרסה הארוכה," אני אומרת לה, "כמו שאמרתי,היא דיי ארוכה.יש לך סבלנות להקשיב?" היא מהנהנת ואני ממשיכה בסיפור, "ובכן,כמו שכבר אמרתי,נולדתי בניו-יורק שבארצות הברית.בגיל חמש הוריי מתו בתאונת דרכים.אני חושבת שמנקודה זו,חיי קיבלו תפנית רעה. עברתי בין כמה משפחות אומנה ושנאתי את כולן.את לא יכולה לתאר לעצמך עד כמה שהרגשתי אומללה," אני אומרת,קשה לי לדבר במיוחד על התקופה הזו,שלא הייתה הטובה ביותר בחיי, "כשהייתי בת שש עשרה ובעוד משפחת אומנה מטומטמת שהתייחסה אלי כמו אל משרתת,פגשתי את תומאס או תום,כפי שנהגו לקרוא לו.הוא היה גדול ממני בשלוש שנים, בן תשע-עשרה לפחות," אני מכחכחת בגרוני והיא מביטה בי, "אחרי כמה פגישות איתו,ידעתי שזהו זה.ידעתי שאני אוהבת אותו עד כלות נשמתי, והוא החזיר לי את אותה האהבה בחזרה.כעבור כחודש או כחודשיים עברתי לגור בבית שלו.אני לא רוצה שתחשבי שזה היה כמו בסרטים הרומנטיים והדביקים האלה.כן,היו לנו וויכוחים ומריבות ושנינו,בתור בני אדם לא היינו חפים מטעויות." אני חושבת לעצמי שאף פעם לא העזתי להיחשף ככה בפני מישהו,אפילו לשרה ואלכסנדרה לא סיפרתי כל מה שאני מספרת לאייטה עכשיו, "בכל מקרה,עברו להם כמה חודשים של שלווה ורוגע.אף פעם לא הרגשתי מאושרת כל-כך ושמחתי שאולי סוף כל-סוף,החיים שלי עומדים להיראות אחרת.המשכתי ללמוד,כי הוא אמר שחשוב שאקבל השכלה מתאימה.בכל מקרה,באחד מסופי השבוע ההם, כשהוא יצא לבלות עם חבירו ואני נשארתי בבית כי הרגשתי כאב ראש. אני…לא נעים לי להתוודות על כך,אבל,חיטטתי קצת במגירות שלו,מרוב סקרנות טיפשית של ילדה בת שש עשרה וחצי,וגיליתי…" קשה לי להגיד את זה, "כל מיני מסמכים שקשורים בתנועה המתנגדת לשלטון.גיליתי,שם בין כל אלפי המסמכים גם את הצהרת זכויות האדם של האו"ם,שעד לאותו הרגע לא ידעתי שהיא קיימת בכלל.כשהוא חזר הביתה,דרשתי הסברים.בהתחלה,הוא כעס על כך שחיטטתי לו בדברים ואני מבינה מדוע.לאחר שהוא נרגע הוא הסביר לי את הכל,ועוד התנצל בפניי שלא סיפר לי את זה קודם לכן,כי זה מעמיד אותי בסיכון רציני." אני חייבת לעצור,לתת לגרוני הפסקה של כמה שניות לפני שאחזור לדבר.אייטה מסתכלת בי במבט רציני,מבט שמבין. "הסכמתי לעזור לו,גם בגלל שהבנתי שכל מה שחשבתי שאני יודעת על העולם פשוט לא נכון,שכל מה שחשבתי על המדינה פשוט לא נכון.כל התפקיד שלי הסתכם בפיזור עלונים נגד המשטר,באחד הרחובות המרכזיים,בשעות הלילה.ובכל זאת,זה היה מסוכן גם ככה.אם הייתי נתפסת,סביר להניח שזה לא היה נגמר בטוב." ועכשיו,אני חושבת לעצמי,מגיע החלק שאני הכי שונאת להיזכר בו,החלק שגורם לי פשוט להתכווץ במקומי, "יום אחד, ואני מודה,זה היה דיי צפוי.המשטרה הגיעה לבית שלנו.אני מתכוונת,זה לא שהם ידעו בוודאות על כך שמתקיימת פעילות נגד השלטון,אלא בגלל חשדות ודיווחים והם התכוונו לרדת לעומק העניין.המשטרה תמיד הייתה קשוחה בעניינים האלו.באותו הרגע המכריע שהם הגיעו ודפקו בדלת, תומאס לא היה בבית.אך,אני הייתי וישנתי שנת ישרים כשהם הגיעו ועוררו אותי.לקחו אותי לתחנת המשטרה ושאלו אותי שאלות בסגנון,'האם ראית או שמת לב לכך שמוחזק חומר אסור בבית?' ודברים כאלה. שיקרתי,אמרתי שאין לי מושג לגבי זה.עכשיו,משאני חושבת על זה,אני…לא יודעת…כלומר,הם אמרו לי שאני עוד יכולה לצאת מהעניין הזה,שאני עוד קטינה ויכולה לבלות את שארית חיי בנעימים ובכל זאת בחרתי לא לשתף איתם פעולה.אולי…הייתי צריכה,אבל,מצד שני,אז הייתי בוגדת בתום, ואהבתי אותו אז ואני עדיין אוהבת אותו," אני שמה לב שפניי עוד פעם מלאות בדמעות,לא קל לי להיזכר בזה.אייטה מסתכלת עליי באהדה. "בכל מקרה,במוקדם או במאוחר,למרות שהמסמכים הוחבאו בצורה טובה למדי הם גילו אותם,את כולם.תום הובא למעצר גם כן,כמה שעות אחרי.אחרי שהם מצאו את המסמכים,אולי…לי נותרה עוד תקווה קלושה,כי יכולתי לטעון שלא ידעתי שהם מוחזקים בבית.אבל,לרוע מזלי,הם עברו על קלטות מצלמות האבטחה,שבהן נראיתי מפזרת את העלונים הללו.כמובן שלא הייתי טיפשה עד כדי-כך וחבשתי מסכה והשתדלתי בכל מאודי לא להשאיר טביעות אצבעות.אבל,הם הצליחו ע"י השוואת נתונים ולקיחת טביעות אצבעות להוכיח שזו אני.כבר לא יכולתי לטעון שאני חפה מפשע כשזה התגלה.
קיבלתי ארבע שנות מאסר ותום קיבל שש.מה שמוזר בכל העניין הזה, שכמה ימים לפני זה חגגתי יום הולדת שבע-עשרה.חשבתי שהכל בסדר. שנינו היינו שאננים.לא חשבנו שניתפס." ובמילים אלה אני מסיימת את הנאום שלי,כשכל פניי אדומות מן הדמעות.אני חשה תחושת שחרור והקלה על כך שסיפרתי.שהוצאתי את כל מה שלחץ על בטני.
"טיארה,הכל יהיה בסדר." אומרת לי אייטה ומחבקת אותי בחוזקה.הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו,עכשיו הוא שאנחנו חייבות לצאת מכאן.