העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק ח'

המחשבות על בריחה חולפות בראשי.אני רוצה לצאת מכאן,אני רוצה לצאת מכאן.השאר לא מתייחסות לכך ברצינות וחושבות שקצת השתגעתי.אלו דברים מעליבים למדי,אבל אני לא אומרת להן כלום.אני מבינה למה הן חושבות ככה,כי בלתי אפשרי להימלט מבית המעצר הזה. ראשית,המרחבים הקפואים שאינם נגמרים.העיר הקרובה ביותר נמצאת במרחק שבוע הליכה ואפילו יותר.שנית,הקור ומגדלי השמירה מקשים מאוד על עבודת הבריחה.
"עוד פעם את חולמת בהקיץ,רוברפור?" שואל אותי האחראי ג'ראד באיום, "פה,את לא יכולה לחלום,כל המטרה שלך פה היא לעבוד,ולעבוד קשה." הוא אומר בשנאה עזה ומלקה אותי בעזרת השוט שהוא מחזיק בידו.אני נאנחת בכאב,אך לא אומרת כלום וחוזרת לכריתת העצים.
"את בסדר?" שואלת אותי אלכסנדרה בדאגה.
"כן,מאה אחוז." אני עונה לה בכאב.
"קחי." אומר לפתע ג'ראד ונכנס לשיחה.הוא מושיט לי בידו בקבוק מים. אני חושבת שהוא עדיין כועס עליי בגלל מה שקרה אחרי ההוצאה להורג, זה נראה כל-כך רחוק עכשיו,אבל עדיין חי ובועט בקרבי.אני חושבת שהוא מתחיל לסלוח לי,הוא מדבר איתי יותר.לא כמו שהיה לפני המריבה,אבל עדיין.
"תודה." אני משיבה לו ושותה מעט מבקבוק המים.הצבע מתחיל לחזור לפניי,אבל עדיין כואב לי.כואב לי,אני רוצה לצרוח אבל לא מעיזה.
בסופו של דבר,יום העבודה נגמר ואני מביטה בייאוש על כפות ידיי מלאות היבלות.השנאה למקום הזה התגברה בי אפילו יותר.אני לא מאמינה שאצטרך לסבול פה לפחות עוד שלוש שנים.
אני הולכת מאחורי אלכסנדרה וג'ראד שמדברים ביניהם.היא מספרת לו בהתרגשות שמחר היא תחגוג יום הולדת שבע-עשרה.הוא כמובן נראה שמח מאוד בשבילה ומבטיח שמחר יביא לה מתנת יום הולדת.
אני חשה מדקרת קנאה בליבי.כבר הרבה זמן שאני מרגישה שאני אוהבת אותו,הלוואי והיה לי האומץ לפנות אליו,אך מצד שני אני מפחדת.אני לא יכולה לספר לו על כך כי הוא בטח ידחה אותי בבוז,חוץ מזה,שמתי לב שהוא ואלכסנדרה התקרבו ויכול להיות שהוא אוהב אותה.
"להתראות," פונה ג'ראד לאלכסנדרה כשאנחנו מתקרבים לצריפים,היא מחייכת בתגובה, "ומזל טוב,ילדת יום הולדת."
"תודה." היא עונה לו.הוא מנופף לעברי ופונה לכיוון הנגדי,אני ואלכסנדרה נשארות לבדנו.
"הוא כל-כך נחמד,נכון?" אלכסנדרה אומרת לי כשאנחנו מתקרבות לצריף שלנו,כרגיל,אנחנו כנראה מאחרות.
"כן." אני עונה לה במרמור.
"מה קרה,טיארה?זה בגלל ג'ראד?" היא שואלת אותי.
"לא רק,אבל גם," אני משיבה לה קצרות, "בואי כבר ניכנס לצריף,אני קופאת מקור." שיניי רועדות.
"נקווה שסוהי כבר סיימה עם התפילה." היא אומרת ושתינו מגחכות ונכנסות מבעד לדלת.הפעם יש התקהלות גדולה מן הרגיל ואני תוהה מה קרה,אולי סוהי מספרת על משהו חשוב.
"טיארה ואלכסנדרה,אפשר לדעת למה אתן תמיד מאחרות?" שואלת אותנו סוהי בכעס.
"מצטערות,התעכבנו." עונה אלכסנדרה בשם שתינו.סוהי נועצת בנו מבטים נוקבים ואני מרגישה מעט לא בנוח.
"ככה,התעכבתן?" היא מסננת בזעם, "נראה לי שלאחרונה אתן מתעכבות יותר מדי.אני אפילו חושדת בכך שזה בכוונה,אולי בכדי להחמיץ את דבריי או את התפילה." שאר הבנות בצריף נועצות בנו מבטים ואני מצליחה לזהות את שרה,שמסמנת לנו בעידוד מבין כל הבנות.
"לא,אנחנו מבטיחות לך שזה לא בכוונה." אומרת שוב אלכסנדרה בשם שתינו עוד פעם.
"אם כך," אומרת סוהי וקולה לא מבשר טובות, "מה דעתכן הפעם להיות אלו שנושאות את התפילה.אם אתן מרשות לעצמכן להעתכב כל פעם אני מניחה שאתן יודעות אותה בעל פה."
לעזאזל,אני חושבת לעצמי,אבל זה לא שיש לנו ברירה אחרת.אז,אנחנו נכנסות ונעמדות במרכז הצריף,היכן שסוהי תמיד עומדת.כנראה בכדי להשלות את עצמנו שאם אנחנו עומדות במקום שלה,אז אולי ניזכר במילות התפילה בדרך פלא.למזלנו הרע,כנראה שזה לא עובד.
"נו?" אומרת סוהי בחוסר סבלנות, "אנחנו מחכות."
"כן,אנחנו כבר מתחילות.שנייה אחת." אני עונה לה ומתלחשת עם אלכסנדרה באימה.אנחנו לא יודעות מה לעשות,מכיוון שאנחנו זוכרות רק חלק קטן מאוד מן התפילה.
"אם לא תתחילו עכשיו," אומרת סוהי באיום, "אני אדאג אישית שתיענשו בידי המנהל."
"הנה,אנחנו מתחילות," אומרת אלכסנדרה לסוהי, "קדימה,טיארה." היא אומרת לי ואנחנו מתחילות למלמל את התפילה, "אנחנו כאין ואפס לעומתך,מנהיגנו הדגול.ממשלתך אשר הקמת היא הקובעת את חיינו…" אנחנו לא זוכרות את ההמשך וכולן מפסיקות ביחד איתנו, מבולבלות, "מנהיגנו היקר והאהוב," לוחשת לנו שרה ואנחנו חוזרות אחריה, "הגן עלינו מכל רע,כפר על חטאינו וסלח לחוטאים…"
"מספיק!" סוהי מפסיקה את מלמולנו, "שרה,אני ביקשתי מאף אחד לא לעזור להן,ברור?"
"כן." שרה מהנהנת.
"תמשיכו בבקשה." היא אומרת.
"כפר על חטאינו וסלח לחוטאים,כפר על חטאינו וסלח לחוטאים…" התפילה כל-כך מסובכת וארוכה שקשה לזכור אותה בע"פ, "אנחנו נשבעות להגן על לחם חוקיך,אנחנו מודות לך על-כך שהקמת את הממשלה ודאגת לכל מחסורינו…"
"כן?" סוהי אומרת בקוצר רוח, "תמשיכו בבקשה."
"מחסורינו…אנחנו מודות על כך שדאגת…מנהיג חכם ונערץ…"
"לעזאזל,אני לא זוכרת את ההמשך,בכלל לא." אני לוחשת לאלכסנדרה בבעתה, "גם אני לא." היא משיבה לי.
"מנהיג חכם ונערץ," ממשיכה סוהי ולוקחת את השליטה לידיה, "ברוך תהיה לעד על שיקום מדינתנו הטובה והפורייה.כפר לנו על חטאי העבר. אמן."
"אמן." חוזרות הבנות אחריה כהד אחד.
"ובנוגע אליכן," סוהי אומרת לנו,מאוכזבת, "בושה וחרפה שלא זכרתן את התפילה בע"פ.אני מצפה מכולן שיזכרו אותה ושילמדו אותה בצורה מתקבלת על הדעת.תתביישו," היא אומרת ונועצת בנו מבטים כועסים, "בפעם הבאה אתן לא תאחרו.תלמדו את התפילה פעם אחר פעם עד שהיא תיכנס לראשיכן.ובתור עונש,היום לא תקבלו ארוחת ערב."
"אבל,סוהי…" אנחנו אומרות בבת אחת והיא קוטעת אותנו.
"בלי אבל,סוהי," היא אומרת לנו, "הייתן צריכות ללמוד אותה.כל אחד קוצר את מה שהוא זורע."
היא מסמנת לנו שאנחנו יכלות ללכת,ואנחנו ממהרות לכיוון מייבל ושרה. "שתלך לעזאזל,הסוהי הזו," מסננת אלכסנדרה בשקט, "לא אכפת לי איזה עונש היא תיתן לי,אני מסרבת ללמוד ובכלל להגיד את התפילה הארורה הזו."
"אני מסכימה איתך," אני מהנהנת, "אני רעבה,מאוד."
"גם אני." היא לוחשת לי,אבל מחייכת לעברי חיוך מעודד.כשהיא לא מתנהגת בהתנשאות,היא דווקא יכולה להיות דיי נחמדה.
"היי אלכסנדרה," אומרת שרה ברגע שהיא רואה אותנו, "היי טיארה."
אנחנו משיבות לה וגם כך מייבל.
"קחו." שתיהן דוחפות לידינו חתיכות מהלחם.
אני בקושי נוגעת בחתיכות הלחם ומסתכלת סביב.הכל נראה כל-כך חסר תכלית.לסבול יום אחר יום את מראה הצריף ואת העובדה שאיני חופשייה. זה יותר מדי ממה שאוכל לשאת.
"טיארה,את בסדר?" מייבל שואלת אותי, "בקושי נגעת בלחם."
"אני בסדר." אני עונה לה חלושות ואוכלת בשקט בכדי שסוהי לא תשמע. אני לא ארצה בכך שהן יענשו בגלל שנתנו לי משהו לאכול.
"ועכשיו," אומרת סוהי,היא כנראה מתכננת לשאת את הנאום שלה גם היום, "בעוד כשבוע תיערך בדיקה רפואית.אני מבקשת מכן,בכל לשון של בקשה להתנהג יפה,ולעקוב אחר כל הוראותיהם של הבודקים.זה חשוב בכדי שנוכל להעריך את מצבכן הרפואי,"
"זה כבר לא נשמע טוב." אומרת אלכסנדרה חרישית וכולנו מהנהנות ביחד איתה, "כמו כן,בעוד כשלושה ימים יצטרפו אליכן בנות חדשות מאחד הצריפים פה.אני מבקשת מכן לקבל את פניהן בצורה יפה."
כולן נאנחות למשמע ההודעה,מכיוון שגם ככה צפוף פה.יש פה לפחות שבעים בנות וגם ככה התנאים פה אינם נוחים.
לאחר כמה זמן,אנחנו פורשות לישון.אני בייחוד עייפה מן היום ורגליי עדיין כואבות מן ההצלפה של ג'ארד.לפתע,אני תוהה,לא יודעת למה,אם לו ולשאר האחראים יש משפחות.אני מניחה שיש להם,אם לא לכלום אז לרובם.אני תוהה איך הם יכולים להנהג אלינו ככה ואז להביט בעצמם במראה ולשחק עם הילדים שלהם.
בסופו של דבר אנחנו פורשות לישון ואני חושבת לנסות לשכנע אותן שבריחה היא הצעד הטוב ביותר במצבנו.
"אני צריכה לדבר איתכן על משהו…" אני אומרת כשכולנו כבר נשכבות על המיטה.
"עוד פעם הרעיון המטומטם שלך על הבריחה," אומרת אלכסנדרה בלעג, "ברצינות,אי אפשר לברוח מכאן."
"באמת תודה שאת מזלזלת בי פעם אחר פעם." אני אומרת לה,פגועה.
"טיארה," אומרת לי שרה בעדינות רבה, "את מדברת על זה כל הזמן במהלך הימים האחרונים.אני לא חושבת שהתוכנית שלך ישימה בכלל.אני מצטערת,אבל זוהי האמת.עדיף כבר להישאר כאן מאשר לנסות ולברוח."
"אתן מוזמנות להישאר כאן," אני אומרת להן,נמאס לי כבר, "אני לא מתכוונת להישאר כאן ולספוג יום אחר יום אחר יום.תיהנו בבית הנופש במשך שלוש שנים נוספות."
אני מסתובבת לצד השני ולא מגיבה כשהן מנסות לדבר איתי,להסביר לי.לא אכפת לי מהן חושבות.אני שומעת את מלמוליהן החרישיים על כך שכנראה אין לי מצב רוח ושזה בוודאי יעבור לי.שיחשבו מה שהן רוצות,אני חושבת לעצמי ונרדמת,כשהדמעות זולגות על פניי.
בוקר.אם הייתי יכולה הייתי עוצרת את הזמן.שתמיד יהיה לילה ואוכל לישון,לישון לתמיד ללא הצורך לפקוח את עיניי.אבל,לצערי אני לא יכולה לעצור אותו ונאלצת להתעורר בחמש וחצי בבוקר מדי יום.השגרה מתחילה להימאס עליי.הלוואי והייתי יכולה לחזור הביתה,אפילו למשפחת האומנה.הבית שלהם נראה כמו גן עדן לעומת פה.
אני תוהה מה עלה בגורלו של תומאס או כפי שכינו אותו-תום.החבר שלי. הוא הרי נשלח לבית המעצר ביחד איתי.הוא נשלח לבית מעצר אחר, כמובן,הרי יש מאות במדינה הזו.מוזר,אבל אני כבר לא כל-כך חושבת עליו.בכל זאת,לא ראיתי אותו במשך כמעט שנה,פרק זמן ארוך.אני פשוט תוהה מה קרה לו.מעניין אם הוא גם חושב עליי עכשיו.
"היפהפייה הנרדמת," קולה של מייבל קוטע את מחשבותיי, "בוקר טוב."
אני פשוט מחייכת חיוך רחב ולעגני.
"ברצינות,טיארה," אומרת שרה, "כמעט ולא נגעת באוכל שלך.קרה משהו?"
"הכל בסדר," אני עונה לה ברוגז, "אולי פשוט תעזבי אותי בשקט?" אני ממש צועקת את המשפט האחרון וכולם מסתכלים עליי בתדהמה.
"בסדר." אומרת לי שרה ומסבה את מבטה ממני.אני מזהה לפי נימת קולה שהיא בוודאי נפגעה ומבינה שכנראה הגזמתי הפעם.אני גם מסבה את מבטי מהן ומנקרת חתיכות מזון קטנות.אני אפילו לא כל-כך רעבה.
בסופו של דבר,זמן האוכל נגמר וכולם יוצאים מחדר האוכל,כל אחד לעבודה שלו.שרה לא אומרת לי כלום בעת היציאה ופשוט הולכת עם מייבל.אני ואלכסנדרה נשארות לבדנו ואני מרגישה את מבטה הנוקב בוחן אותי.
"טיארה," היא אומרת לי לפתע, "אני צריכה להגיד לך משהו."
"מה?" אני שואלת אותה,מתכוננת לכך שהיא תטיף לי.
"תקשיבי," היא אומרת ומובילה אותי אחריה, "אני מבינה למה את רוצה לברוח,אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לחזור הביתה.אבל,את לא צריכה להוציא את העצבים שלך עלינו.ובייחוד לא על שרה,היא מאוד רגישה לדברים כאלה."
"אני לא חושבת שאת באמת מבינה," אני אומרת לה, "וזה שאתן כל הזמן צוחקות עליי בגלל זה,לא משפר לי את מצב הרוח."
"טיארה," היא אומרת לי בהזדהות, "אני מצטערת שצחקתי עלייך. כן,ידעתי שאת מתייחסת לכך ברצינות,אבל אני חושבת שאפילו בשבילי זה נהפך כבר לחסר תקווה.אולי ניסית בסך הכל לעודד אותנו,או לא לתת לנו להיהפך לחסרות תקווה לגמרי,כי אז באמת לא נשרוד כאן."
אני לא יודעת למה,או מאיזו סיבה,סיפרתי לה איך הגעתי לכאן ועל החבר שלי,שאני מתגעגעת אליו ותוהה מה קרה לו.היא מסתכלת עליי בעידוד ומחבקת אותי בחוזקה.לפתע,אני מתחילה לבכות מרוב ההלם והצער וכל מה שאני מרגישה עכשיו.
"גם אני מרגישה בדיוק כמוך," אומרת לי אלכסנדרה ברוך, "את לא צריכה להתבייש לספר על מה שאת מרגישה.אחרת,זה פשוט נאגר בבטן והלחץ גובר יותר ויותר.תודה שסיפרת לי," היא אומרת ומוסיפה, "ולא התכוונתי להעציב אותך."
"בסדר," אני עונה לה, "ואלכסנדרה,מזל טוב." ולפני שהיא מספיקה להגיב,אני זורקת עליה כדור שלג שפוגע בפניה.היא נראית המומה ואז מתחילה לרדוף אחריי כשהיא אוחזת כדור שלג ענקי בידיה.וכך,אנחנו מתנהגות כמו ילדות טיפשות חסרות תקנה,ששום דבר לא מעיב על אושרן,שעדיין לא מכירות את החיים.אנחנו ממשיכות כך עד שאנחנו מגיעות למקום חטיבת העצים.בבת אחת,כל ההרגשה הטובה מתפוגגת.
"היי טיארה," אומר ג'ראד,למזלנו הוא מחזיר במהירות את ההרגשה הטובה, "ושלום לנערת יום ההולדת שלנו." וכשהוא אומר את זה, אלכסנדרה מסמיקה כולה.
"אז מה תרצי לכבוד יום הולדתך?" שואל ג'ראד, "לצערי הרב,המתנות שבאמת הייתי רוצה להעניק לך,אינן בנמצא.ולכן,אעניק לך את זה,אבל זה לא יכול לבטא את עוצמת השמחה שלי על כך שאת בת שבע-עשרה." הוא מדבר בלשון ספרותית במיוחד,אני חושבת לעצמי ומגחכת.
"תעצמי עיניים," הוא אומר לה והיא עוצמת את עיניה, "מזל טוב!" הוא מבקש ממנה לפקוח את עיניה ואז נותן לה נייר פשוט.היא פותחת אותו ורואה ברכה כתובה בכתב יד מבולגן.
"הו,ג'ראד," אלכסנדרה אומרת, "תודה רבה.אתה הידיד הכי טוב שיכולתי לבקש." היא אומרת ומחבקת אותו בחוזקה.
"ועוד משהו קטן." ג'ראד אומר לאלכסנדרה ומושיט לה כעשר חתיכות לחם,לפי מה שאני רואה.היא נראית מופתעת ושמחה במיוחד.
"ג'ראד," אלכסנדרה אומרת," תודה רבה,באמת."
"אין על מה," הוא משיב לה, "את נערת יום ההולדת היום.מגיע לך יום חופשי מכל הזבל מסביב."
אבל,זה לא אומר שהיא יכולה להתחמק מכריתת עצים.כולנו חייבים לבצע את המטלה הנוראית הזו.אני יודעת זה מוזר,אבל כשאני כורתת עץ,אני מרגישה שאני כורתת חלק קטן מעצמי.אני יודעת שהעץ לא חי ולא מרגיש כאב כשאני כורתת אותו,אבל עדיין,אני תמיד מרגישה רע כשאני עושה את זה.אבל,אין לי ברירה אחרת ואם לא,כנראה שיענישו אותי או משהו יותר גרוע.
בקרוב,כך אני מקווה,אוכל לברוח מכל זה.