העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק א'
קר כאן,כל-כך קר שאני לא יכולה להרגיש את הרגליים שלי.
אני רועדת מרוב קור.כפות ידיי כחולות.
אני כבר רוצה לחזור לצריף,למרות שגם שם לא כל-כך חם.דרך אגב, קוראים לי טיארה רוברפור ואני בת שבע עשרה וחצי.צבע שערי הוא חום ועיניי כחולות,גובהי ממוצע.אני לא זוכרת כבר כמה זמן אני פה,בשממה הצפונית הזאת.תחושת הזמן אבדה לי לחלוטין.
"את,קדימה!" צורח עליי אחד מהאחראים, "תמשיכי לחטוב עצים."
כן,אני חוטבת עצים.מן העצים האלה,אחר-כך מכינים רהיטים במפעל.זו העבודה שלי.
אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים,אם אי פעם אראה את עצמי עובדת בתור חוטבת עצים,הייתי מגחכת לכם בפרצוף.
בעצם,אני לא ממש עובדת בזה,אין לי ממש ברירה אלא לעבוד בזה.
אני רעבה,אני שומעת את בטני מקרקרת וכואבת מרוב הרעב.אני מנסה לא לחשוב על זה עכשיו,לנסות להדחיק.
זה לא עוזר,מחשבות על אוכל תמיד מתגנבות למוחי.עוף עם תפוחי אדמה,מרק חם,אני מלקקת את שפתיי בסיפוק.
אבל פה אין דברים כאלה ועדיף שלא אחלום על דברים כאלה בכלל,זה לא יעזור לי בכלום.
"את שומעת אותי?!" צורח האחראי בקול איום וסוטר לי בכוח על פניי.
עוצמת המכה מעוררת אותי,אני משפשת את פניי בעזרת ידי.אני מרגישה שלחיי כואבות וכנראה אדומות מאוד.
"כן." אני אומרת בקול חנוק,מנסה להסתיר את הדמעות שמאיימות לרדת.כבר חשבתי שאני יכולה לשלוט על הדמעות שלי,בשנה שאני נמצאת פה.
אבל לא,תמיד יש את הדמעות שמאיימות לצאת ולשטוף את הכל.
"כן מה?" הוא אומר בקול גבוה.קבוצת אנשים מתחילה להתאסף סביבי,לדלות מידע על מה שקרה.
"כן אדוני." אני אומרת בשנאה כבושה.אם רק יכולתי להראות לו שאני לא מפחדת ממנו,שזה שהוא אחראי לא עושה עליי רושם,אבל זה לא יעבוד.הוא יתנקם בי כפליים אחר-כך.בדיוק כפי שעשה לאנשים רבים כל-כך.
"יופי!" הוא אומר ומוסיף, "ועכשיו,תחזרי לעבודה שלך.אין לנו זמן לבזבז על חלימה בהקיץ."
אני מהנהנת באיטיות ומתרחקת ממנו,הכי רחוק שאני יכולה,נושאת איתי את הגרזן הכבד.
שיט,אני חושבת לעצמי כשאני מגיעה לפינה,חשבתי שאני לגמרי לבד כאן,נער אחר עומד על ידי וכורת עצים.יופי,בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
אני מתחילה לחטוב עצים בכל הכוח שאני יכולה,היידים שלי מתחילות לרעוד ולכאוב מן המאמץ.מצחי מתחיל להתמלא באגלי זיעה.אני מרגישה שהיידים שלי קורסות,שהן אינן יכולות לסחוב עוד את הגרזן הזה.
אני לא יכולה לעמוד במאמץ הזה ופשוט מניחה את הגרזן על האדמה הקפואה.
מה לעזאזל קורה לי,אני חושבת לעצמי.ממתי נעשיתי כזאת רכיכה,אני אמורה כבר להתרגל לזה.אני נמצאת פה קרוב לשנה,בערך.
האמת היא,שכבר לא אכפת לי.אפילו לא אכפת לי מזה שהאחראי הסדיסט הזה ימצא אותי פה,כשאני לא עושה כלום.
מה הוא כבר יעשה לי,אני שואלת את עצמי.התשובה לא מאחרת לבוא,המירוץ.הוא מארגן תחרויות כאלו בשביל הבידור לאחראים האחרים, הוא בוחר כמה אנשים,לא משנה באיזה גיל או מין,מכריח אותם לרוץ בשלג,בבגדים מינימליים,אפילו ללא נעליים.הרבה לא חוזרים מהמירוץ הזה.
איבדתי חברה אחת שלי בדרך הזו,ג'ני ווטרפול.הוא הכריח אותה להשתתף במירוץ הזה וכמובן,אי אפשר להגיד לא,כי העונש יהיה הרבה יותר גרוע.
בכל מקרה,היא השתתפה במירוץ הזה ושרדה,בדרך לא דרך.שבוע לאחר מכן,היא חלתה בדלקת ריאות.אני זוכרת אותה,בצריף,משתעלת ומשתעלת ללא הפסקה.
לאחר מכן,העבירו אותה למרפאה,אבל התנאים הסניטריים שם לא כל-כך טובים,בלשון המעטה.לא היו שם תרופות כמעט וכנראה המצב שם גם לא השתפר.
הנחמה היחידה שהיא מתה מהר,היא לפחות לא סבלה כל-כך לפני מותה.
אני זוכרת שביקרתי אותה במרפאה לפני שהיא מתה.הפנים שלה היו חיוורות והיא השתעלה בצורה נוראית.
דיברנו קצת,כשהיו לה הפסקות בשיעול.אני הרגשתי נורא,גם מעצם השהייה במרפאה,שהייתה מאוכלסת בחולים רבים וגם מעצם המחשבה,שחברה שלי עומדת למות.אני לא יודעת למה,אבל הייתה לי תחושה שהיא לא תשרוד.
ניסיתי להגניב לה אוכל ובעזרת סחר חליפין להשיג תרופות,אך תפסו אותי.האחראים הרביצו לי מכות רצח באותו יום ולקחו את כל מה שהצלחתי להשיג.עדיין נשארו לי צלקות מאותו יום.
ואז,ברגע אחד,כשהפסיקה להשתעל ולפלוט ליחה צהובה אמרה לי שאני חייבת להישאר בחיים כי היא מרגישה שלא תצליח לשרוד.
אמרתי לה שלא תדבר שטויות,שהיא תחלים מהמחלה הזאת ושנצחק על זה חודשיים אחר-כך.היא לא צחקה והכריחה אותי להישבע לה שאזכור אותה.
לאחר מכן,היא עצמה את עיניה באיטיות והשתעלה.הייתה לי הרגשה שהיא לא תתעורר מן השינה הזאת.
בבוקר יום המחרת,28 באפריל 2146 היא מתה.התאבלתי עליה בליבי, אבל לא בכיתי,אני בעצמי לא יודעת למה.
"היי," אומר הנער לידי ומסתכל עליי, "את בסדר?" צבע שיערו הוא שחור וכך גם עיניו.
אני שמה לב לדמעות הזולגות על לחיי ומוחה אותן במהירות,אני לא רוצה שיתייג אותי כחלשה כשאני לא.
"כן,הכל בסדר." אני עונה לו ומנסה לו להישמע רכרוכית מדי.
"מה,זה ג'ראד,האחראי?" הוא שואל אותי,לא מרפה.
אני לא מצליחה להתאפק ועונה, "סוג של."
"עדיין לא התרגלת אליו," הוא מגחך, "כמה זמן את פה?"
לא יכולתי שלא להיעלב,המטומטם הזה.אני מפנה את גבי אליו ולא עונה.אני יודעת שזה טיפשי,אבל עדיין מותר לי להיעלב ובייחוד כשאני לא במצב רוח טוב.
"היי," הוא אומר ומתקרב אליי, "אני מצטער,לא התכוונתי להעליב.אני מניח שפשוט מתרגלים לזה.מה הוא עשה לך?"
אני מתחילה לבכות שוב, "נתן לי סטירה ממש כואבת בפנים."
"אל תדאגי," הוא אומר ומניח את הגרזן שלו על הרצפה, "אני יודע מה לעשות כדי להעביר את הכאב."
הוא חופן בידו גוש שלג ומצמיד אותו לפניי,השלג קפוא וצורב אותן אך משפר במעט את הרגשתי.אני מוחה את דמעותיי.
"נו,אז איך קוראים לך?" הוא שואל בסקרנות.
"טיארה רוברפר," אני עונה לו, "ולך?"
"ג'ראד הילז," הוא עונה לי, "אבל,אל תדאגי,אני לא כמו ג'ראד השני."
הוא מרחיק את גוש השלג מפניי ומתבונן בהם בריכוז.
"הנה," הוא אומר לי, "זה עדיין אדום,אבל כבר נראה יותר טוב."
"תודה." אני אומרת לו בהכרת תודה ומתרחקת ממנו באלגנטיות.
"היי,חכי רגע," הוא אומר בנימה מתחננת, "כמה זמן את כבר נמצאת במעצר?"
"עשרה,אחד-עשר חודשים בערך," אני עונה לו.למה הוא מתעקש תמיד לשאול את השאלות הכואבות ביותר, "ומה איתך?"
"שנה וכמה חודשים," הוא עונה בעגמומיות, "אבל את צודקת,לא משנה כמה זמן נמצאים פה,עדיין אי אפשר להתרגל לאחראים…"
"ולקור," אני ממשיכה את דבריו, "למכות ולרעב."
השתררה שתיקה מביכה,אני לא יודעת על מה לדבר איתו,עם הנער ששנייה לפני כן היה זר לי לחלוטין.
"אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים," אני אומרת ומגחכת, "אם אני יכולה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזאת,הייתי צוחקת להם בפרצוף.כל-כך הרבה דברים השתנו מאז" אני אומרת ספק ממלמלת לעצמי.
"כן," הוא אומר בהזדהות, "אני מכיר את התחושה.את החיים לפני שהגענו לכאן והחיים עכשיו,פה.זה כל-כך שונה."
אני מהנהנת בהזדהות.הנער,ג'ראד מתבונן בי בסקרנות שכמעט מתפרצת מן העיניים השחורות שלו.
"את יודעת," הוא אומר וממשיך, "הגעתי לבית המעצר עם המשפחה שלי, אני לא יודע מה קרה להם.האם שרדו,או שלא."
"אני הגעתי לפה עם החבר שלי." אני אומרת,תוהה אם כדאי לי להמשיך.
"גרת עם החבר שלך?" הוא שואל בסקרנות.
"כן," אני עונה,תוהה אם כדאי לי להמשיך, "אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה,אתה יודע."
"זה בסדר," הוא אומר ברכות ומסתכל עליי בעיניים גדולות,סקרניות, "לפעמים העבר כואב מדי וקשה לדבר עליו."
אני מהנהנת בהבנה.
"כל-כך מוזר שאנחנו מדברים," אני אומרת בלא לחשוב פעמיים, "לפני שעה היינו בכלל זרים אחד לשני."
"למה זה מוזר?" הוא שואל בסקרנות, "אנשים יכולים להיות זרים אחד לשני ביום אחד,ולהכיר ביום השני.דברים כאלה קורים."
"כן,אני יודעת," אני אומרת ומגחכת, "אבל אני בדרך כלל לא מתחברת עם אנשים כל-כך מהר."
"אולי אני האחד של חייך." הוא אומר ומגחך.
"תחלום על זה." אני אומרת בצחקוק וזורקת עליו גוש שלג בהפתעה,אני חושבת לעצמי בצחוק שזה כמעט כמו בחיים הרגילים,אף על פי שאני יודעת שזה לא נכון.
הוא מתחמק באלגנטיות מגוש השלג ואני כבר מתכננת לזרוק עליו גוש שני,אך לרוע המזל גוש השלג הראשון פוגע בפניו של האחראי,ג'ראד שעבר קרוב אלינו.נדרשות לי כמה שניות כדי להבין את ההשלכות של המעשה שעשיתי,אני בצרות צרורות,אני חושבת לעצמי.
האחראי פונה במהירות לכיוון שלנו ואני וג'ראד אוחזים את הגרזנים שלנו במהירות וחוזרים לעבודתנו.הוא נועץ בי מבטים בזמן שהאחראי מתקרב.
"עצרו!" הוא צורח לכיוון שלנו ואנחנו מניחים את הגרזנים שלנו על הרצפה, "נזרק עלי גוש שלג מהכיוון שלכם,בזמן שעברתי באזור.אני מניח שהוא נזרק מהכיוון הזה," הוא אומר ומצביע עלינו,אני וג'ראד נועצים בו מבטים תמימים,לא מבינים את פשר העניין, "אל תסתכלו עליי ככה,אני יודע שהוא נזרק מהכיוון שלכם.וברצוני לגלות מי זרק אותו."
הדיבור המנומס שלו מסווה את האופי האכזר שלו,אני חושבת לעצמי.אני נזכרת בימים הראשונים שלי כאן,כשעוד הייתה לי תקווה להשתחרר, לנשום, להיות חופשייה.הוא הסביר לנו כיצד המקום עובד ומה תפקידנו בעולם זה,שאנחנו בוגדים מסריחים ושתפקידנו הוא לעבוד כדי לכפר על חטאינו נגד המדינה ושטויות כאלה.נערה אחת לא הקשיבה בתשומת לב רבה,אני זוכרת שהיא נראתה עייפה מאוד.האמת היא,שגם אני הייתי עייפה מאוד וכעמט נרדמתי בעמידה,לפחות הוא לא תפס אותי.
האחראי התעצבן עליה מאוד ושאל אותה מה הוא אמר בחצי השעה האחרונה, היא לא ידעה לענות על כך.הוא היכה אותה בעזרת חגורה שהייתה מונחת בכף ידו,היא ייללה מכאבים,כמה אנשים הסיטו את מבטם.היו כאלה שכבר הגיעו מבתי מעצר אחרים והתרגלו לכך.הוא אמר שזאת דוגמא למה שיקרה אם לא נציית ונעשה את העבודה כמו שצריך.
כבר אז ידעתי שהוא סדיסט,חולה ופסיכופת.אבל אין סיכוי שאגיד זאת בפניו.
"נו,אני מחכה!" הוא צועק בחוזקה וקוטע את מחשבותיי.
"אנחנו באמת לא יודעים," אומר ג'ארד בשתיקה, "לא עשינו את זה."
"אתה משקר,אני רואה את זה בעיניים המגעילות שלך." הוא אומר בגסות לג'ארד.
"איך יכולנו לעשות את זה?!" אני שואלת בחוזקה ומסתכנת בהלקאה מצדו, "אם עבדנו." אני מראה לו את הערימה שלי ושל ג'ראד,נראה שמדובר בהרבה עצים,אך מדובר בתכסיס שנועד להטעות.
אני יודעת שג'ארד האחראי אינו טיפש,אך אני מקווה בכל ליבי שזה יעבוד. בהתחלה,הוא בוחן את הערימה בספקנות ואני מפחדת שכבר הבין שמדובר בהטעיה,והוא פשוט נהנה למתוח אותנו,כמו עכבר וחתול.
הוא מהנהן בסיפוק כשהוא מסיים לבחון את הערימה ואני מקווה שהוא האמין לזה.אני מזיעה מרוב לחץ.
"עבודה יפה," הוא אומר ומהנהן, "תמשיכו לעבוד.תיזהרו,אני פוקח עליכם עין." הוא אומר ומסתכל עליי ישירות,אני לא נרתעת בתגובה,להראות לו שאני לא מפחדת ממנו.
הוא עוזב אותנו וממשיך לצעוד,מחפש את מי שזרק עליו את גוש השלג,הוא לא ימצא אותו.
מייד אחרי שהוא יוצא מטווח שמיעה,אני מתחילה לצחוק.אני לא מאמינה שזה באמת עבד ואני נושמת נשימה עמוקה.
"משוגעת אחת," אומר ג'ראד בכעס, "זה היה יכול לא לעבוד,ואז מה היה קורה,יש לך מזל." הוא מתחיל לצחוק ואומר, "אני לא מאמין שהוא באמת קנה את זה."
אנחנו מתחילים לצחוק עד שכואבת לנו הבטן,עד הערב.למרות שהכרתי את ג'ראד לפני שעות מעטות,אני מרגישה שאנחנו מכירים דיי הרבה זמן.
תגובות (1)
אהבתי… :))