העמק של אוונגולין

אוונגולין לא הייתה ככל הילדים, עיניה הנבונות יכלו לערוב לכך. אבל לא רק בכך הסתכמה שנותה, בזמן שילדות בנות גילה חבקו בובות ולקטו פרחים אוונגולין היתה מתגנבת לעמק הפראי ששכן מאחורי ביתה בכל זמן שיכלה. העמק היה בליל של עצים ירוקי עד, שיחים-שעליהם היו גדולים כגודל כף אדם ופרחי בר בכל צורה וצבע. היא אהבה להימלט לשם, להזדחל בין הצמחים ולחפש יצורים שבעיניה נדמו כנפלאים. בכל פעם שמצאה חיפושית סגולת כנף או ארנבת ירוקת עניים, אוונגולין אהבה לעקוב אחריהם ולפעמים אף ללטפם, אם נתנו לה. היא אף פעם לא פגעה בחיות או ניסתה לנכסן לעצמה, כמנהגם של ילדים אחרים בגילה.
יום אחד כשהיא משוטטת בין העצים נתקלה אוונגולין במחילה. אוונגולין כלל לא היתה מבחינה בחור הקטנטן לולא חיפשה באותו זמן אחר שיחי פטל להשביע את רעבונה, שהלך והתעצם עם התרבות זמן טיולה. היא רכנה קדימה בסקרנות והציצה מבעד לפתח שגובהו לא עלה על עשרה סנטימטרים, אפלה שחורה ואביכה. באכזבת מה התרוממה והחלה פונה לדרכה כשחשה בלחות חלקלקה סביב כפות רגליה. אוונגולין הרימה את ידיה כדי לסלק את הדבר המעצבן- יהיה אשר יהיה. היא קפאה כמעט בשליש הדרך בתמיהה שהפכה בשנייה לאימה קרה: על רגליה התפתל חבל כהה וכבד שקצהו האחד עדיין במחילה וקצהו השני רובץ על הסרט הורדרד של נעלה. המפלצת השחורה,אף יותר מהחור שממנו בקעה, הזדחלה והקיפה את רגליה של אוונגולין שכאלו הכו שורשים באדמה הטרשית מרוב פחדה. קשקשים דקרו בעורה ופתאום כאילו משום מקום הופיעו צמד עניים צרות ונוראיות, אדומות כדם, והם הביטו הישר עליה. אוונגולין צרחה. אימה וכאב נמזגו בצרחתה-שלא פסקה לרגע, היא הרגישה את ראותיה מתפוצצת-כמעט, ועיגולים הופיעו מול עניה. בנתיים המשיכה המפלצת בטיפוסה, ולשון רטובה ליחחה את ברכיה של אוונגולין. היא עצמה את עיניה בחוזקה ודמיינה את אמא במטבח-מכינה תבשיל חם לארוחת צוהריים, את אביה על הספה- קורא בעתון הבוקר, ואותה- מסדרת את השולחן עם המפה המשובצת. ממרחק רב חדר, לפתע, רעש של משהוא נמתח, ששוחרר זה עתה והתנגשות מעוממת באה ישר לאחריו. אוונגולין כבר לא היתה שם. אימה ואביה הקיפו אותה בבועה מוגנת, חיוכיהם חמימים והאוכל העלה כבר אדים על השולחן. ואז כלום. העיגולים בעיניה התרחבו לשדה שחור והיא חשה ברגליה קורסות.

אוונגולין פקחה את עיניה וראתה ירוק. פניה היו מופנים אל העשב הרטוב וריח של לחות עדינה חדר אל אפה. היא התרוממה רועדת ומפוחדת והסתכלה. וזיהתה את המקום. תחת עץ האלון הזקן מול שיחי הפטל, בטנה פלטה גניחת רעב לא מכוונת. ״את רעבה לא?״ קול קטנטן נשמע על ידה. אוונגולין הזדקפה בבהלה וסקרה את טבעת הירוק שסבבה אותה. כלום. דממה. ״כאן למטה!״ הוסיף הקול הקטנטן לדבר ובתנועה כמעט לא רצונית ראשה רכן מטה. בין שורשי העץ לפרחי החרציות הצהובים עמד לו יצור קטנטן. "גמד!״ קראה אוונגולין בפליאה והיצור הקטנטן העווה את פניו בזעף לעומתה. ״לא. לא גמד! אישון! אישון!- זה מה שאני״ הוא צווח בקולו הצפצפני ונופף באגרופיו בצורה שגרמה לאוונגולין לחייך. גובהו של האישון לא עלה על חמישה סנטימטריבגוזן כשהוסיפו גם את עקבי מגפיו הירוקים לחישוב, שערו הכתום הזדקר לכל עבר כשלהבות אש מרקדות ובאותו רגע פני הירח שלו עם העניים הירוקות כעצי העמק לבשו הבעת כעס. ״מה זה אישון?״ שאלה אוונגולין ובהתה בו מרותקת. הוא נראה לפתע נבוך, זווית פיו רעדה והוא החל מגמגם. ״את יודעת…אני״ ענה חלושות ופסע כמה צעדים לאחור, ״אני צריך ללכת״ הוא הסתובב במהירות כמעט בלתי אפשרית והתרחק. ״לא חכה״ קראה אוונגולין בדחיפות ״מה קרה מקודם? איך הגעתי לכאן? ו-״ קולה נשבר והיא פרצה בבכי, היא היתה יכולה לא לראות את הוריה לעולמי עולמים!. למשמע בכייה חזר האישון בהיסוס ״היי תפסיקי לבכות״ הוא הניח יד זעירה על ברכה. אוונגולין ניסתה אבל זרם הדמעות רק התגבר וקולות השתנקות בקעו מגרונה ללא הפסקה. ״היי דיי כבר! אני טובע!״ האישון צעק לבסוף, ואכן הוא ניצב במרכזה של שלולית שהגיעה עד מותניו, אוונגולין לא יכלה להמשיך בבכייה נוכח המראה זה, וצחוק מתנחשל בקע בגלים מגרונה. האישון הרטוב נראה תמה ופגוע מעט בהתחלה, אבל לאחר שהעיף מבט בבגדיו הסחוטים צחוקו הצייצני התווסף לצחוקה. ״אני מצטערת״ אמרה אוונגולין אחרי שנרגעה ״לא התכוונתי…״ ובעדינות חילצה את האישון מהמים המלוחים, הוא ניער את בגדיו והשפריץ רטיבות לכל עבר. ״אני בסדר״ אמר בחצי חיוך. ״את באמת לא זוכרת מה קרה?״ הוסיף בהיסוס מה,פוחד מעוד גשם דמעות שאולי עלול לבוא. ״או אני זוכרת!״ אוונגולין ענתה ברעד קל ״הייצור השחור הזה! ואיך הוא נעלם פיתאו-?״ היא עצרה באמצע דבריה והזדקפה ״לא אתה!!!-אבל איך? קראה בתהדמה. ״אני ורק אני!״ אמר האישון והעמיד פני נעלב ״מה אני לא ניראה לך חזק מספיק? או, אני חזק!״  הוא הדגיש את המילים האחרונות והבליט את חזהו הפיצפון, ״כמובן שזה אני! מי אם לא אני?!״ חזר והרים פיסת עץ כגודל קיסם מהאדמה  בעודו מנפנף בה בגאווה ״אני הראתי לבן כלאיים הזה מזה!״, ואוונגולין ראתה שחתיכת העץ היא בעצם מקלעת אבנים זערורית ודקיקה. ״ברור״ אמרה אוונגולין וניסתה לעטות הבעה רצינית על פניה ״תודה רבה לך!״. האישון קד קידה עמוקה כל כך עד שקודקודו נגע באדמה ״לעונג לי עלמתי״
״קוראים לי אוונגולין אישון טיפשון!״ גערה בו בחיוך מלא עונג. 
וזה היה זה. מאותו רגע כמעט הם היו הבילתי הנפרדים. בכל זמן שרק יכלה ברחה אוונגולין אל העמק לשחק ולדבר עם האישון. הם היו נשכבים על הדשא ומשתזפים תחת קרני השמש, הם היו מטפסים על עצים וקוטפים ערמונים מתוקים וכשגמרו לאכלם היו זורקים את הקליפות זה על זה ( : עשר נקודות למי שפוגע באף וחמש למי ששפוגע בראש). היו אלו ימים קסומים שנמתחו לכדי חלום בהקיץ אחד גדול- מלא בצבעים וריחות. 

בסוף זה הפסיק, כמו כל דבר בחיים. קיץ אחד אוונגולין החלה גובהת ואת צמותיה הבהירות החליף זנב סוס ארוך. היא נעדרה לעיתים קרובות, ועם בא החורף האפרפר אל העמק כמעט שלא היה ניתן למצואה עוד -מתבוססת, תחת הצמחייה, בביצות הרדודות שיצרו הגשמים. בחורף לאחר מכן, היא לא חזרה כלל. שערה עוצב כפקעת בתסרוקת מהודקת על ראשה ושימלותיה הפרחוניות הוחלפו בשמלות תפוחות מרשימות וזכרו של העמק הירוק החל מתעמם בראושה. כעבור כמה שנים כשעלתה על הרכבת האפורה, נוטפת העשן, אל העיר הגדולה זכרון העמק היה מכוסה בערפל סמיך, כמעט בילתי חדיר. 

לאוונגולין קרה אז את הדבר הנורא ביותר. היא פשוט גדלה.