העיניים שלי דמעו היום
צפירה,
והעיניים שלי מתחילות לדמוע,
ככה סתם משום מקום.
הן מתחילות לדמוע, ולא מקשיבות גם כשביקשתי די.
למה? שאלתי את עצמי, ושום תשובה.
הסתכלתי סביבי,
על האנשים,
הרבה מאוד אנשים, בכל מיני צבעים, מכל מיני מגזרים.
ולכולם- אותו הסיפור,
על אחד שהלך ולא חזר.
הצפירה נגמרה.
ראיתי אב עם עיניים כחולות כמו השמיים,
עיניים כאלה,
שכואב להסתכל לתוכן, כי הן כבויות.
חשבתי לעצמי שפעם,
הן בוודאי גם ידעו לצחוק.
ראיתי גבר עם שני ילדים קטנים.
בוודאי אח שכול,
מלא גאוה,
הוא סיפר לילדים הקטנים שתכף, יירו מטחי כבוד לזכר החללים.
הקטנים,
הביטו לשמיים, וחיכו ליריות הכבוד.
הם קראו בהתפעלות עם כל יריית כבוד שנשמעה.
ופתאום,
מחשבה מוזרה חלפה בראשי,
על אותם ילדים קטנים,
שיום אחד יגדלו ויהיו גם הם חיילים.
העיניים שלי דמעו היום.
על אלה שאינם,
על אלה שלא יהיו,
על חוסר הצדק,
ועל חוסר ההיגיון,
כי באיזה עולם ילדים מתים גיבורים?
והלב שלי,
הוא בעיקר כאב.
הוא כאב גם הרבה אחרי,
הרבה אחרי שהכל נגמר.
ואני,
נשארתי עם המחשבות,
והזיכרונות.
תגובות (2)
וואווו! הקטע הזה מעולה פשוט. הכתיבה מעולה והמסר כל כך נכון וחשוב. אני אישית מאוד התחברתי למשפט "כי באיזה עולם ילדים מתים גיבורים?" תמשיכי לכתוב.
היי :)
תודה רבה על התגובה שלך!
שמחה לשמוע שהצלחתי לגרום לך להתחבר לזה.