העט כבר לא מחכה לי, זאת אני שמחכה לו.

העט בידי, נח על עורי שמחבר בין האצבע לבין האגודל,
הוא מחכה לי, שאט אט אקרב אותו אל הדף החלק, וכתוב משהו, שאולי, רק אולי, יהפוך ליצירה מופלאה שאתגאה בה.
ואני בכלל לא בטוחה שאני ראויה ליצור משהו,
ואני בכלל לא בטוחה שאני ראויה לרגש מישהו,
אבל אני בכל זאת עושה את זה. בכל זאת כותבת.
מילה, ועוד מילה, ואז מוחקת וכותבת מחדש. ולאט לאט מתקדמת, וממלאת שורה, ועוד אחת אחריה. ופתאום יש לי קטע, שחושף אותי בצורה כמעט מבחילה, ואני יודעת שמי שיקרא אותי ישפוט אותי, וירתע ממני, ואולי גם ישנא אותי על שכתבתי קובץ של מילים על רגעים קשים.
ואני יודעת שתבוא דעה של אנשים על הקטע הזה, הם אולי יקראו לזה בשם כדי לגרום לזה להיראות קל יותר ממה שזה, אז הם יגידו ׳ביקורת׳,
כאשר מה שהם עושים באמת זה מנתחים אותי עד לפרטים הכי קטנים, מנתחים את המיגרעות שלי, את השריטות שלי, את הרגעים בהם איבדתי את הרצון לחיות. ואומרים את דעתם.
העט בידי, נח על עורי שמחבר בין האצבע לבין האגודל,
הוא כבר לא מחכה לי, אלא זאת אני שמחכה לו.
שיעורר בי השראה.
שיגרום למן גפרור לא מוסבר להצית את גופי ולעורר בי תשוקה אדירה לקרב אותו במהירות הבזק אל הדף הלבן ולהתחיל כבר.
להתחיל לכתוב.