העורבים

אנחנו מנסים להביט מבעד לרשת סורגים. כולנו, קבוצת זוגות עיניים מגששות באפלה שמשתחררת כמו חול מהכיפה העליונה לתחתונה בשעון חול אל האור המלטף את ריסינו כגגון המסנן את החמימות, שלרגע נדמה שלעולם לא תכלה.
אנחנו צבועי גווני כחול; נעים בסקלה של עומקים– גדולים מעיגול זהוב, קטנים מכדי להביט ישירות אל ליבתו. הוא מתלקח ומבקש לשטוף אותנו לרחף חסרי כבידה בחלל.

נדמה שמגיעות דפיקות מן החדר. כנפיים מנסות להדוף את חלון הערפל שמפריד בין קול הצווחות שיוצאות מבין המקור המחודד שלהן לבין הדממה שהם משרים על עצמם.
הם מנהלים דו שיח במזג אוויר קר, קר, קר. עוצרים לחשוב מי מהם יתגלה לעיננו. מי מהם יעמוד בקדמת החשכה. מנסים להתדפק על חלון שמאחוריו עיניים כותבות צימאון למים קרים.

זהו מותו של עורב שמשאיר אחריו שובל של אור לחשוף כיצד פינות חשוכות משתלבות באגמי ההזדמנויות שלפני סופו של יום; צניחתה של השמש לפנות את מקומה לירח להאיר על השינה השלווה של החמניות בדיוק כמו הכובע חסר התחתית שאנחנו משלמים שכירות לשהות בו; חצי רדומים, רופסים.

זהו המשורר שחייב למות על מנת לאפשר לשאר לחיות בתפר בין שינה לערות. להביט לחיים בפנים, לתת להם להשתקף בחורים השחורים לנפש בעיניים, לבלוע את האור שבהם ואז להניח להם לשהות שם; זכורים כפי שהם, נאהבים. רק אז– לשחרר אותם להתעופף כמו פרח שן הארי ברוח ולהפיח בעיניים אחרות מעט ערך לחיות.