העולם הסודי שלי

לא מעניין אותי מה אומרים בכיתה.
כל מה שאני עושה זה לצייר.
לצייר את העולם שלי.
לצייר את העולם בו איש לא גבוה מהאחר, בו הדאגות הן הבעיה של המחר, העולם שבו לכולם יש את הרגע שלהם.
העולם שבו איש לא שולט.
העולם בו הכל ידוע, ואף אחד לא מפחד עוד מהחושך.
העולם בו כל אחד רואה את העולם שלי כפי שרוצה, כפי שהוא רואה את עולמו.
השעות שם עוברות מהר כמו הרכבות בעולמי.
מהירות כל כך, שרק אתה תוכל לעלות עליהן.
בעולם הזה, הדשא ירוק כמו הדשא של השכן.
בעולם שלי, גם לך יש מקום.
בעולם שלי, החושך שומר בלילות, והאור מאיר את הדרך לאלו שלא ישנים.
״למה אתה כל הזמן מצייר?״ שאל קול נשי מצדי הימני, ומיהרתי לסגור את המחברת, נבוך מיצר דמיוני.
״למה סגרת את המחברת?״ שאלה הילדה.
״כי…״ התחלתי להגיד, חושב על מישפט שלא יביך אותי מולה.
זאתי חטפה את מחברת העור ועיניה בה, כל סודתיי נחשפו…
״מה זה?״ היא שאלה, ומבטה הודיע לי שאינה מבינה מה ציירתי.
״זה העולם שלי.״ לחשתי.
״העולם שלך? הוא מאוד משונה!״ היא צחקה חרשית.
״לא, לא עד כדי כך.״ לחשתי, סוגר את המחברת.
״איך?״ היא שאלה ועינה נצצו בסקרנות.
״אני אראה לך. אבל את חייבת להקשיב להבין.״ אמרתי בבושה מסויימת.
״אתה תראה לי את העולם שלך?״ שאלה אותי.
״בדיוק. את תראי אותו.״ אמרתי, ופתחתי את ציוריי, את ציוריי העולם שלי.