העולם במה,ואנחנו השחקנים.

"כשאתם על הבמה,אתם שחקנים. הרגע שאתם עולים לכאן,אתם נעלמים ונשארים שחקנים. אתם תהיו מי שאתם ברגע שתצאו מהאולם. אני אלמד אתכם מחוץ לבמה,כדי לדעת מה התפקיד הכי מתאים לכם בתוך הבמה."
אתם,אתם,אתם.
בלה בלה בלה.
"חופר",מלמלתי לעצמי,כנראה שלא מספיק בשקט.
"מי אמרה זאת?",מוזר יהיה להגיד שמבין 30 תלמידים,שממלאים לפחות 2 שורות באולם של הבית ספר,מיותר להגידח
שעיניו נחתו עליי.
אני לא יודעת אם הסמקתי,אם הייתי רואה את עצמי מהצד זה היה בטח מחזה צבעים של כל צבעי הקשת.
"אני",אמרתי שוב במלמול יותר מידי רועש.
"בואי לפה".
זה היה מצחיק (מצד כל התמיד שישבו שם) אם זה לא היה כל כך עצוב בשבילי.
"בואי כבר",זה יותר פקודה מהאשר בקשה.
קמתי בחוסר חשק כמו שלא הרגשתי מימיי. הצחקוקים היו מאוד שקטים (כן בטח). נזכרתי בעצב במילים של המחנכת שלי,"הוא בן אדם….מיוחד",אמרה בהסתייגות,והמשיכה,"מיוחד מאוד. יהיה קשה להתרגל אליו,אבל הכל ישתלם בסופו של דבר."
בסופו של דבר.
הגעתי לבמה,הוא ישב על כיסא עץ ללא משענת,ולי חיכה עוד כיסא דומה כמה מטרים (למזלי) טובים ממנו.
הוא היה די נאה.
איכס.
היה לו משקפים גיקיות שחורות גדולות,עם טי שירט בצבע תכלת,ג'ינס וסניקס. המראה שלו נע בין היפסטר מרושל,לבין בחור בשנות העשרים לחייו שנתקע בשנות העשרה.
"שמך הוא?",הסתכל עליי ישר בעיניים. (האפורות שלו,תודה ששאלתם)
"לינה",אמרתי בניסיון להתחמק ממבטו.
"לינה,בחורה מקסימה בהחלט,טענה שאני חופר! מה דעתכם?",קם מכיסאו ושב לפוזה לפני הרגע המר של החוסר האחראיות שלי. למנגינת הצחקוקים.
הבטתי ברצפה,רציתי למות\להיעלם\לא להיות.
לא היו תשובות,והוא השתיק אותם.
"תודה לכולכם. כמו שאת רואה לינה,הם לא מסכימים איתך",הסתובב והביט בי.
שמתי לב.
הכל בסופו של דבר ישתלם,הכל בסופו של דבר ישתלם….
"לינה,תסתובבי לקהל",בלי לשים לב הוא היה לימיני.
נתתי בו מבט מתחנן,ישר בעיניו האפורוות. המבט שהוא נתן לי היה חסר רחמים.
"קדימה תעודדו אותה",ותוך שניה נשמעו כפיים,שריקות,וכול מיני קריאות 'עידוד' לא מעודדות.
הסתובבתי,ונתתי מבט ליחידה שנחשבה חברה שלי מכל השלושים האנשים האילו,היא נתנה לי מבט 'אוהבת אותך והכל,אבל את הפאדיחות שלך תאכלי לבד.'
הרגע שהוא שם את ידיו על כתפיי צמררו אותי.
"כמו שאמרתי,או שחפרתי,טוב לא משנה. בבמה שלי,את שחקנית לינה, הרגע שעלית לפה,את כבר לא לינה הרגילה",אני לינה שהולכת לאכול כאפות עד סוף התיכון.
בלי להרגיש הוא התנתק ממני,וירד בדילוגים מהבמה,והתיישב בשורה הראשונה במושב השני לפני הסוף.
"אני נותן לך משפט פתיחה,את ממשיכה אותו. אלתור,רצף של מילים. אנחנו לא נהיה פה,זו רק את מול עצמך",היו קריאות הלם מעניינות.
לא הצלחתי להתרכז,הבטתי רק בעיניו,בטח מהצד זה לא נראה טוב.
"מוכנה?",שמעתי הד.
לא אני לא מוכנה,מי אתה חושב שאתה,כו**',אבל המילים לא יצאו.
"יופי. המשפט שלך הוא כזה: אני לינה ואני ילדה בודדה מאוד,בהצלחה!",אמר בחיוך אכזרי.
נגעתי בעורף,הרגשתי משותקת. עיניי נדדו רק לצווארו,ומוחי חזה תוכניות איך לחנוק אותו,'היפסטר' מניאק.'
"נו כבר",הגיעה קריאה מהקהל.
"תנו לה זמן,זה לא קל",השטן ניסה לכפר על העוונות.
"מישהו הביא כריות?",נשמע עוד קול והם צחקו.
הוא חייך,משום מה זה נתן לי ביטחון.
"אני לינה ואני ילדה בודדה מאוד. אני בטוחה שרובכם ידעתם את הפרט הראשון,למרות שחלקיכם אני גם המכוערת' או 'מפלצת'",השתעלתי.
"בנוגע לפרט השני,לפי דעתי ניחשתם שהוא גם נכון. לילות רבים בכיתי וחשבתי,האם אני באמת מפלצת? חשבתי מה בכלל מפלצת בעיניי,והגעתי למסקנה שאני לא תואמת את רוב הקריטריונים. כנראה השקפת העולם שלי ושלכם שונה לחלוטין.
אחרי שיצרתי פצעים,וחיטטתי בתוכם,הבנתי שאני יפה. אולי לא יפה שבשבילכם,הוא בשביל כל העולם הזה. אני יפה כי אני בן אדם,אני נוצרתי,ואני כאן לא סתם. הבנתי שגם אני בודדה,יש לי חברים יש לי משפחה,אני איך שהוא אסתדר איתם."
חייכתי.
"תודה על ההקשבה,אני הייתי לינה."

"וואו לינה,נקמת היורמים,זה היה מרגש",תפסה אותי שיר (זאת שנחשבה לחברה שלי) כשיצאנו מהאולם
"תודה יא משוחדת",אמרתי לה.
"הכל היה אמיתי?",שמעתי מאחורי אותו.
הסתובבתי ושוב פגשתי את עיניו האפורות.
"העולם במה ואנחנו השחקנים,לא ככה המורה?"