הספה האדומה

ביום בו חזרה הביתה ישבה על הספה האדומה כל היום והביטה בחלון. החלון הלך והחשיך, והספרים שבספריה הפינתית, משמאל לחלון, הלכו והיטשטשו.
היא הכירה כל ספר וקראה את רובם יותר מפעם אחת, חוץ מ"לשתות מהים של עזה" שאותו אולי לא קראה מעולם, ו"הטווס ועיקרון הכובד" שאותו בטוח לא קראה. אבל היא לא יכלה לומר מהם הספרים שהיא רואה. אולי כי לא הסתכלה עליהם, רק ראתה אותם מזווית העין, ואולי כי לא פגשה בם זמן מה.
היא ניסתה להיזכר אם לפני שנסעה כן ידעה לזהות אותם. המחשבה פרפרה רגע בפינה הימנית העליונה של מוחה ונשכחה.
צריך לנקות, חשבה. לנקות את הספרים. לנקות את הפינות. לנקות את השיש. לנקות את האשמה. כל כך הרבה יש לנקות. אבל היא נשארה יושבת על הספה האדומה בלי לזוז. החלון צייר לה שמים, פינה של בניין על שלל מרפסותיו, כמה חלקים עליונים של גופי תאורה, ציפורים מדי פעם. בדיוק במרכז החלון, מלמטה עד לנקודה האמצעית שלו התענפה לה צמרתו של עץ גדול. הצמרת לא הפסיקה לנוע ולאווש. רכות. רכות היא מאוושת, חשבה.
הצמרת החשיכה יחד עם האוויר סביבה אך תמיד נשארה כהה יותר. מזל שישבתי פה וראיתי אותה מחשיכה, חשבה, אחרת לא בטוח שהייתי מזהה אותה. עבדתי עלייך צמרת! צחקה לעצמה, כאילו באמת ניצחה באיזה משחק או מהלך שבאמת נורא חשוב למישהו. מי יודע חשבה. אולי זה באמת חשוב למישהו. אולי יש באיזה מקום ישות שהתפללה שאשב כל היום מול החלון ואצפה בצמרת מחשיכה כי העובדה שאני עכשיו רואה אותה עוזרת לו להוכיח למישהו משהו שחייו ממש תלויים בו? אולי הצלתי חיים? ואולי הפוך – נורא עזרתי למישהו לעשות משהו רע בזכות זה שאני מזהה את הצמרת? אבל כמה צמרת יכולה כבר לעשות משהו רע? לא נראה לי שמישהו רע ייעזר בצמרת. בעצם הכל יכול להיות, גם הנאצים אהבו חיות.
בסוף זה תמיד מגיע לנאצים.
אבל החיים שלה היו רחוקים מהנאצים. ישראל של תחילת האלף השלישי לא נראתה כמו משהו שהנאצים קשורים אליו. והיא בסך הכל ישבה והסתכלה על הצמרת שחוץ ממנה אף אחד לא היה רואה. וגם אף אחד לא רואה, אמרה לעצמה. הרי אני כאן לבד. כבר הרבה שעות כאן לבד. אולי עם איזו ישות או שתיים שהתערבו ביניהן אם אוכל לראות את הצמרת בחושך.
ניסתה להבין אם קר לה. הערב ירד והקיץ בדיוק התחיל להיגמר. אולי קר לי אבל זה נעים. גם אבא היה יושב על הספה הזו הרבה שעות. וכשהיה לו קר בהתחלה היה קם ללבוש משהו חם יותר. אחר כך היה מבקש מאמא. בסוף אמא היתה עוטפת אותו בשמיכה. והיא לא הבינה איך הוא מסכים להיות במצב הזה, שמישהו צריך לעטוף לו את הרגליים או הכתפיים בשמיכה והוא לא יכול בעצמו. כאילו שמונים ומשהו שנות עצמאות הספיקו לו ועכשיו זה בסדר לא להיות עצמאי יותר. סימנתי וי. הייתי מספיק זמן עצמאי עכשיו מותר לי שמישהו יפרוש לי שמיכה על הרגליים. אולי זה בכלל לא הפריע לו? ואולי הוא פשוט התרגל כי זה קרה לאט לאט. ואולי הוא פשוט העדיף כל דבר על פרידה מאמא, או שהוא ידע כמה זה יהיה לה קשה אז הוא לא נתן לעצמו? בכל מיקרה זה מה שהיה. אפילו תקופה בבית חולים היתה. שזה תמיד נראה היה לה שהוא נהנה יותר אפילו מלתת לאמא לטפל בו. ככה כולם מגיעים, מדברים עליו ומעליו. אמא טיפלה בו כל כך צמוד שאנשים יכלו להעלם בלי לפחד שהוא יישאר לבד.
אבל הוא לא ישב כמוה, רגליה מקופלות ומוטות ימינה בסגנון בת הים הקטנה, ידה השמאלית נשענת על המסעד ופניה מביטים הצידה, אל החלון. אולי כדאי להתיישב מול החלון ממש, סתם יכאב לי הצוואר אחר כך. אבל לא זזה. הוא היה יושב עם הרגליים על הרצפה הגב שעון ישר על המשענת והידיים על המסעדים. כמו שהתכוון מי שהמציא את הספה. בהתחלה היה קם מדי פעם והולך לאט אל שולחן האוכל או לחדר. מתיישב בזהירות על כיסא או על המיטה. אחר כך עבר לבית החולים לזמן שבכל מיקרה היה ארוך מדי.
אחר כך אמא לא יכלה לשבת על הספה הזאת. בתנועות תזזיתיות היתה עוברת בבית ויושבת בקצה הכיסאות או הכורסאות. מקצה של כיסא לקצה של כורסא וחוזר חלילה. ואז עברה לגור בקיבוץ. דפנה מצאה לה דירונת קטנה עם מטבח מטר על מטר, בדיוק מספיק למה שאמא אוכלת, ממש קרוב אליה, והיא יכלה לטפל בנכדים ולעשות הליכות בוקר וערב על כביש המערכת שמקיף את הרפת והלולים וההרחבה ומדיף ריח של בוגנוויליה.
אז היא הבינה שאין צורך לטפל באמא ונסעה לוונצואלה. לשחר. והוא חיכה לה על החוף עם חמש נמשים קטנים ואחד גדול ועם גלשן בסגנון מקומי, מן גלשן כזה שמשתמשים בו אלו שהם לא גולשים טיפוסיים אלא שמחוברים לטבע ושומרים על האוזון ולא רוצים להיחשב "גולשים". והם גלשו יחד (זה גלשן ידידותי לסביבה) וטיילו ואכלו ושכבו ודיברו. היא עבדה קצת בקפה המקומי על החוף. הוא לימד קצת בבית הספר הישראלי בתוך כיתות הבמבוק עם השרפרפים והשטיחים מבמבוק. והיה אפשר לחיות עם זה לא רע. ואפשר גם היה לחיות איתו לא רע. ואז הם רצו ילד. שניהם רצו. שחר דיבר עליו בעיניים בורקות – איך ירוץ בחול ויגלוש על גלשן קטן מקומי ידידותי לסביבה. והיא צמצמה עיניים מול הים וראתה את אמא שלה שמטפלת בילדים של דפנה והולכת על כביש המערכת כל בוקר וכל ערב ומכינה ביצייה וסלט במטבח מטר על מטר.
העיניים שלו היו ירוקות ובורקות ואי אפשר היה להביא את החיוך שלו לישראל. היא הפסיקה לקחת גלולות ולא סיפרה לו. וכשאיחר לה המחזור אמרה לו שהיא לא יכולה להישאר פור גוד, יש לה אמא שהולכת סביב המערכת וספה אדומה שאף אחד לא יושב עליה. היא ליטפה את הפנים השזופות שלו, נישקה חמש נמשים קטנים ואחד גדול, הזילה כמה דמעות על החזה שלו, גמרה פעמיים רצוף ונסעה.
היא ידעה שאם תזיז את העיניים מהצמרת היא תעלם. מחר אנקה, חשבה. אולי דפנה ואמא יבואו לעזור. עוד לא סיפרה להם שחזרה. בסוף נרדמה מול החלון וחלמה על ספה אדומה שצפה בים, עולה ויורדת על הגלים. היא הסתכלה על הספה מהחוף ואמרה לעצמה שבעוד רגע היא תיספג במים ותשקע. אבל זה לא קרה.