הספד עצמי

השמש יקדה מעל ראשיהן של ציפורים אבלות אשר באו לנחם והתמקמו מעל הסככה. מתחת לסככה ישבו כל מיני אנשים אשר ביטאו את עצבותם כל אחד בדרך שונה: הנשים נטו למרר בבכי ואילו הגברים ניסו לשמור על חזות מאופקת יותר. חגית לא מיררה בבכי, חגית ישבה מתחת לסככה ורצתה לברוח. היא הרגישה שהכיסא עומד לקרוס תחתיה, היא רצתה ללכת לפני שהכיסא יקרוס והיא תיפול, היא רצתה ללכת לפני שיגיע תורה לשאת דברים. מאוחר מדי.
אמה של לולה התיישבה במקומה מתחת לסככה וחגית הלכה ברגליים רועדות אל מחוץ לסככה לשאת דברים.
"לולה הייתה נערה מיוחדת…" התחילה בדבריה, "היא הייתה מלאת חמלה כלפי אנשים אחרים," אמרה ועצמה את עיניה בגלל השמש שסינוורה אותה.
"היינו חברות מאז כיתה א', נראנו די אבודות לעומת ילדים אחרים… פחדנו להסתכל לאנשים אחרים בעיניים," אמרה והביטה לאנשים בעיניים, רובם השפילו מבט.
"בכל מקרה, העזנו להביט אחת לשניה בעיניים, באותו הרגע, בעצם לא… עכשיו, כשאני נזכרת בכך, הייתה לה שם בעיניים חמלה, הבנה, היא הבינה שאני דומה לה, אך האמת שאני לא דומה בכלל. אני התרחקתי ממנה בשנה האחרונה, לא ראיתי איך היא מתפרקת…" אמרה ועצמה את עיניה חזק, כשפתחה אותן ראתה שגם הציפורים שמעל הסככה קשובות לה.
"ראיתי ניצוצות וברחתי. לא הייתה בתוכי החמלה שהייתה לה, פחדתי שאתפרק יחד איתה. בנינו גשר מליבה של האחת אל ליבה של השניה, והגשר בצד שלה התחיל להתפורר ופחדתי… פחדתי ליפול יחד איתה. סלחו לי. סלחי לי לולה על כך שלא הושטתי יד כשהתחלת ליפול," היא סיימה את דבריה והציפורים התעופפו מעל הסככה, התעופפו כמשוגעות. כשיישרה מבט לעבר האנשים הם לא ישבו עוד מתחת לסככה. לולה – שם יותר מדי מופרך.