הסוף?

זה מרגיש כמו הסוף, אתה יודע שבתוכך כבר החלטת. כבר מזמן ידעת שיגיע הרגע שתחליט. זה לא רגע דרמטי מדי, התפאורה יום־יומית ורגילה. היום הזה גם לא שונה מאוד משאר הימים שעד כה הכרת, ויהיה לך קשה מאוד להסביר למה דווקא היום הזה.

אלפי קולות מהדהדים בך, מתחלקים למחנות, נאבקים אחד בשני, אבל בסוף אתה נמצא לבד עם השקט הכואב של עצמך, משותק, מרוסק.

אני הקול השני שבך, או אולי הראשון, זה לא באמת משנה. אני יודע שהפעם הזאת אתה לא תקשיב לי, וזה בסדר, אני לא כועס עליך.

הרפה.

אל תנסה לשכוח, אל תנסה להיזכר, אל תנסה לברוח, אל תנסה להישאר.
אני יודע, קשה לך כבר עם כל המילים, המחשבות הרצות בראש, זכוכיות שבורות שהותרת, חלומות קטנים שכבר לא באמת מעניינים אותך.

המילים חוזרות לישון, פורחות לארץ החלומות, אתה נשאר כאן, לבד. המילים נטשו אותך, הזכרונות שברו אותך, זה בסדר, הנח להם.

אתה בסדר, הנח לך.

הנח את הרובה, הנח את המחסנית.

תן את התרופות שלך למישהו אחר בינתיים, כמו שנתת לו את האמון שלך אז. הוא ישמור עליהן לעת עתה.

תן לו לקחת ממך את החפצים החדים, את כל מה שמסוכן לך, אולי הוא יצליח לקחת גם את הסכינים ואת הסכנות שנמצאים אצלך בלב. גם אם לא, הוא ישמור עליך לעת עתה.

תן לאהובתך את הרובה שלך, תן לה את הפנטניל שבתוכך, תן לה להחזיק בך חזק ולרפא את הפצעים.

כן, היום אתה הרוס, גם מחר ועוד שבועיים, אבל יש לאלוקים סבלנות, והוא יחכה בשבילך עוד נצח או שניים. חכה קצת גם אתה.

וותר, היכנע, כולם נכנעים בסוף מול אלוקים.

השיר של החיים ימשיך להתנגן, להסתבך, המילים יחזרו אליו וכך גם התווים, בקצב של פעימות לבך.

אתה לא יודע כעת אם בשיר הזה אתה הפרוטגוניסט או האנטגוניסט, דמות ראשית קלאסית או אנטי־גיבור מחוספס, אתה גם בטח לא שואל את עצמך שאלות כאלו עכשיו. אולי יום יבוא ותוכל לומר מי אתה, להסתכל במראה ולדעת, ואולי לא, ותבחר לנפץ אותה לאלף רסיסים, כי נמאס לך מעצמך.

אל תרגיש רע עם זה. אנחנו לא שופטים כאן.

כלא את הגוף, שחרר את הנשמה.
היא לא תדאה מיד, הכנפיים שלה עוד שבורות. אל תצפה ממנה שום דבר.
תן לה את החופש שנגזל ממנה, והיא תישא אותך אל מחוץ לכלא של לבך.