הנער שהכרתי – הקדמה עם פרק 1

תקציר: ג'ואי הוא נער בוגר בנו של ראש העיר. הוא נער מפונק, שלומד בבית ספר למחוננים, עם הרבה מבחנים ובגרויות. הוא מנגן בגיטרה קלאסית, פסנתר כנף, צ'מבלו וחצוצרה. ולומד קראטה. ההורים שלו גרושים, והוא גר עם אביו. הכל מתחיל שבאמצע השנה אביו של ג'ואי מתחיל לבטל את שיעור הנגינה החשובה שלו, בגלל רמת המבחנים שיש לו. ג'ואי מתעצבן ומנסה לקבל את מה שאביו אומר.
רוי נער מתבגר, גר עם ההורים שלו שמעשנים סמים. הוא לא הסתדר בשום בית ספר עד שעזב, ונישאר בלי מסגרת. הוא מתחיל לעשן ולשתות בסתר ולקחת כדורים נגד דיכאון בלי שאף אחד ידע. הכדורים גורמים לו לרעוד ברגעים מסויימים. ההורים שלו עוזבים את הבית בשעות הלילה, וחוזרים בבוקר, לפעמים לא מגיעים כמה ימים. רוי מתחיל להסתובב ברחובות ולהיתנהג בצורה לא הולמת.
ניקול נער מתבגר, נחשב לילד הכי טוב בבית ובבית ספר שלו. הוא מתחיל להיות צייר מוכשר, ומתחיל לנגן באורגן. היחסים שלו עם ההורים מצוין, רק הוא רוצה להתקדם בנגינה ולמצוא חברת אנשים אחרת.
לארי נער מתבגר הוא ילד מוכה. הוא גר עם האמא שלו. האבא שלו מת בתאונה כשהיה בן 3. כשסבתא שלו מתה כשהיה בן 4 האמא שלו השתגעה והתחילה לתת לו מכות רצח ולאיים עליו. כשהיה בן 14 עבר הטרדה מינית. במשך כל יום הוא עובר התעללות קשה מצד אימו. לארי נעשה בודד ומפוחד למוות מאמא שלו ומאנשים אחרים. הוא נמצא בחרדות דיכאונות ופחדים. הוא מנסה למצוא עזרה.

מה יהיה בהמשך החיים של הנערים האלה ?
ומה יהיה שהם יכירו ?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
(הרגע של ג'ואי)
זה היה בצהרים בשעה 13:25 כשחזרתי מבית הספר. הייתי עצבני כל כך, זרקתי את תיק הגב שלי על המיטה הגדולה הוצאתי את המכנס והנעליים ויצאתי אל המסדרון. הלכתי מהר אל כיוון חדר העבודה של אבא שלי. הפעם לא דפקתי על הדלת ישר פתחתי אותה והופעתי מולו שהפנים שלי כועסות. אבא ישב על הכיסא השחור הגדול שלו, שהוא עם רגל על רגל והטלפון על האוזן שלו. הוא הביט בי וניתק את השפופרת מהר, וקם על רגליו
"מה קורה ג'ואי ?" אמר לי, שהקול שלו לא מרוצה על הופעתי, ושם את שתי ידיו על השולחן הגדול שלו. שילבתי את ידי והסתכלתי לתוך עיניו
"לא הכניסו אותי לשיעור הפסנתר שלי" אמרתי בקול רגוע, והרמתי את הגבות שלי. אבא צחק מעט
"כן מותק אני יודע" אמר
"אני ביקשתי, שלא יכניסו אותך. ואני יכול להבין למה אתה מסתובב בבית עם ג'קט ספורט ותחתון ?" שאל. הרמתי גבה אחת, והזזתי רגל אחת לצד
"כי חם לי" עניתי לו בפנים מזלזלות
"חם לך, תעשה אמבטיה" אמר לי אבא, וחזר לשבת בכיסא
"למה עשית את זה ?" שאלתי אותו וכייווצתי את הגבות והעיניים שלי
"כי הלימודים שלך יותר חשובים, עכשיו תשים מכנס" אמר לי והרים את הטלפון. לא הגבתי לו המשכתי לעמוד מולו משלב ידיים ומביט בו
"אם לא ג'ואי, אתה לא תבוא איתי ללונדון" אמר לי והתחיל לחייג
"אתה לא מבטל את הטיסה בסוף ?" שאלתי שאני מתלהב
"יכול להיות שכן ולא, בגלל הסידורים שיש לי" אמר
"ואתה לא יכול לבוא איתי, כי יש לך לימודים" המשיך, ולקח את הדף שהיה על השולחן והסתכל בו
"אוף.." אמרתי ועיקמתי את האף שלי
"עכשיו ג'ואי, אתה יודע מה אתה צריך לעשות ?" שאל אותי. הרמתי את ראשי עליו בכוח
"מה ?" שאלתי
"לשים מכנס" אמר לי ברצינות והסתובב עם הכיסא אל החלון, והתחיל לדבר בטלפון. עשיתי פרצוף חמוץ ויצאתי מהחדר.
*****
(הרגע של ניקול)
בשעה 14:30 הייתי בבית הספר בשיעור אומנות. שמתי עוד כמה צבעים על המגש וחזרתי לעמוד מול מעמד הציור. התחלתי לצבוע את הציור האומנותי שלי, כמו כולם. זה היה כמה דקות לפני סיום השיעור. המורה עברה ליד כל אחד ובחנה את הציורים, אם הציור לא היה נראה לה טוב היא הייתה מצביעה על החלק והתלמיד היה יודע מה לתקן. אם הציור היה נראה לה טוב היא הייתה מחייכת וחוזרת לשבת במקומה. אני והידיד הטוב שלי מהכיתה היינו הכי חרוצים בשיעור הזה, והמורה הייתה מחמיאה. תוך כדי שכולם עסוקים בציור שלהם, ניכנס ריח של שרוף דרך החלון. הידיד מהכיתה שלי הסתכל סביב והביט עלי
"פס" לחש לי. הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מסמן עם היד שלו, שיש משהו לא בסדר. משכתי בכתפיים והמשכתי לצייר. אחרי 2 דקות ארוכות המורה שמה לב גם היא ויצאה מהכיתה. רגעים של שקט עברו והמורה חזרה ועמדה מול כולם ומחאה כף
"תלמידים להפסיק לצייר" אמרה. כולם עזבו את המכחולים, והוציאו את הסינרים המלוכלכים
"מסיימים היום מוקדם, בגלל מה שקרה במגרש. אני מצטערת נמשיך בשבוע הבא" אמרה. כולם הסתכלו על אחד השני בתדהמה ויצאו מהכיתה. אני והידיד הטוב שלי רוב לקחנו את התיקים שלנו יצאנו מהכיתה והלכנו במסדרון. רוב היה נראה מאוכזב יותר ממני
"חבל רציתי לסיים את הציור הזה ואת השני" אמר לי שהוא מוריד את ראשו
"גם אני" אמרתי לו. והלכתי עם ראש למעלה, וראיתי שכמה מהתלמידים נראים לחוצים
"מה קורה כאן ?" אמרתי לו שאני מסתכל על קבוצת הילדים שעומדים ליד דלת המגרש. רוב הרים את ראשו והביט בהם. התקרבנו לשם ודחפנו כמה ילדים שעמדו מולנו וחסמו את הדלת הם הסתכלו על המגרש. רוב ואני הצלחנו לפתוח את הדלת ויצאנו אל המגרש הגדול, ראינו את המנהל ואת המזכירה ועוד כמה אנשים מהבית הספר, ותלמידים אחרים מכיתות שונות עומדות בצד. ראיתי את חברי הטוב עומד עם כמה מהחברים שלו, הלכתי אליו קצת מפוחד
"דיימון מה קורה פה ?" שאלתי, ורוב היה נראה לחוץ כמוני. דיימון הסתכל על שינינו במבט עצוב
"היה כאן ילד שעמד מעבר לגדר, הוא זרק לכאן גפרור דולק וזרק אותו לכאן. מזל שכיבו את האש מהר" אמר דיימון. הסתכלתי על הרצפה שקרובה לגדר וראיתי שהיא שרופה
"איך לא אמרו לנו את זה ?" שאלתי אותו. דיימון עיקם את השפתיים שלו ומשך בכתפיו
"אני לא יודע, גם אני לא הייתי כאן" ענה
"אם הייתי רואה את הילד הזה, הייתי מחטיף לו" אמר רוב שהוא עסוק להסתכל על המנהל שמדבר עם האנשים, וכיווץ את הגבות שלו
"טוב, מזל שלא קרה כלום" אמרתי בחיוך מזוייף
"נפגש מחר" אמרתי להם, והלכתי אל היציאה מבית הספר.
****
(הרגע של לארי)
השמש לא הופיעה למעלה בשמיים, היה רק צבע צהוב כתום שאומר שעומד מעט הירח תופיע. ישבתי בכיסא העץ הלא נוח, שאמא שלי עומדת לידי עם סכין ובצל. הידיים שלה היו קרובות אל הפנים שלי והתחילה לקלף את הבצל ליד העיניים שלי. אסור היה לי לזוז. בכל סוף יום אני צריך לשבת בכיסא העץ ולספר לה על מה שהיה כל היום, ואחרי הסיפור היא הייתה מרביצה לי. ישבתי על הכיסא שאני מביט על הקיר הקלוף והמקושקש. מנסה לא להביט בבצל שהיא מקרבת אל העיניים שלי
"תספר לי, מה שעשית כל היום" אמרה לי בקולה השטני השקט, שהיא מעבירה את הסכין על הבצל
"אני מצטער אמא.." אמרתי לה, ועברתי את הלשון על השפתיים היבשות שלי
"היום.." אמרתי ועצרתי את עצמי. היא הפסיקה להזיז את הסכין והסתכלה עלי
"היום ?" שאלה
"היום, הסתובבתי ליד בית הספר, אנשים ראו אותי ואמרו לי להיכנס. ניכנסתי.." אמרתי לה בקול רועד שאני לא מביט בה, ועיניים שלי מתחילות להישרף מהבצל. אמא המשיכה לקלף את הבצל לאט ואמרה בקול שטני שקט, את מה שהיא תמיד אומרת
"אתה מקבל, חגורה, סטירה, קשירה לכיסא, וסריטה" אמרה, ושתקה שניות ארוכות. עד שהתחילה לצעוק ולקלף את הבצל מהר
"אני יהרוג אותך, יבוא יום ותוציא אותי מדעתי !" צעקה בקול צרחני כבד
"אמרתי לך, שלא תלך לבצפר. אבל הלכת לשם בכוונה בשביל תשומת לב !" העיניים שלי התחילו להיות אדומות, התאמצתי לא להזיז את הידיים שלי. היא המשיכה לקרב את הבצל קרוב אלי
"יבוא יום ואני אדרוס אותך, כמו שדרסו את אבא שלך שהייתה בן 3 !" אמרה באיום וזרקה בחוזקה את הבצל והסכין על השולחן
"אני אדקור אותך !" צעקה ועמדה מולי. העיניים שלי התחילו להוריד דמעות. נשכתי את השפתיים שלי מכאב
"אני מבקשת ממך דבר, ואתה עושה רק מה שבראש שלך !"
"אם לא תקשיב למה שאני אומרת, אני הוציא לך את הקורקבן מהבטן, לא כדי לך לחמם אותי !" צעקה עלי ונתנה מכות חזקות על השולחן
"עכשיו אתה עף לי מעיניים, ויוצא לבחוץ תתפלל שמחר אני אכניס אותך לכאן" אמרה עם מבט השטן שלה. קמתי מהר מהכיסא שאני מתחיל להתפרץ בבכי ויצאתי בריצה מהבית.
****
(הרגע של רוי)
ישבתי ליד עמוד חשמל, שהאור שלו מאיר לי את המקום שבו אני יושב. לקחתי את הסיגריה שהייתה על המדרכה, היא הייתה קטנה משומשת של מישהו. הכנסתי אותה לפה והדלקתי אותה
"לעז&@" אמרתי לעצמי. שאני מביט על הרצפה ולא יודע מה לעשות עכשיו. ההורים שלי לא בבית 3 ימים הם לא חזרו. כל היום הם עסוקים בלהכניס את עשן הסמים על הריאות, הם לא מסתכלים עלי לא מדברים איתי, עוזבים אותי כאילו שאני אחד החברים שלהם. כמה אני יכול ללכת אל תחנות האוטובוסים ולבקש סיגריות. הדלקתי גפרור וזרקתי אל בית ספר רק בשביל לקבל 2 סיגריות מאיזה ילד עזוב. גם היום אני לא יחזור הביתה, אני יהיה על הספסל עד הבוקר. אולי מישהו יבוא ויתן לי כמה שקלים. אחרי כמה רגעים של חשיבה מה לעשות ראיתי ילד עם אופניים, קמתי על הרגליים וסימנתי לו עם היד שיעצור. הוא עצר ישר והביט בי מפוחד
"יש לך סיגריה ?" שאלתי אותו, שהסיגריה שאני מחזיק עומדת לגעת לי בעור ולשרוף אותו
"לא" אמר לי. הורדתי את הראש וזרקתי אותה. הילד הסתכל עלי במבט רחמן
"מה קרה, למה אתה מעשן בגיל כזה ?" שאל אותי בקול עדין. הסתכלתי עליו וכמעט בכיתי
"תאמין לי שאני מצטער על זה.." אמרתי וישר ברחתי ממנו שלא אראה אותי בוכה. הוא נישאר עם פה פעור מאחורי, והיה נראה שהוא מבין את הסיפור שלי.
…