הנסיעה הבייתה

נפגשנו לגמרי במקרה, בלי כוונה ואולי עם הכוונה, שני אנשים זרים שחולקים מציאות אחת פשוטה.
שנינו חיכינו לקו האוטובוס 301, ביום גשום מאד כהגדרת החזאים, ידיעה שהחורף סוף סוף פוקד גם את דרום הארץ.
הוא עמד בתוך התחנה, גופו עטוף במעיל כחול כהה, רועד מקור, ומדי פעם הוציא את ראשו על מנת לראות האם האוטבוס מתקרב.
בעוונתי הרבים, אהבתי את הגשם, ועמדתי מחוץ מבנה עשוי מתכת ולוחות זכוכית, בין חלוקת הקשב שלי, שהתחלקה למבט לשמיים בתקווה לעוד ועוד גשם, מבט צפונה לכיוון הצומת על מנת לראות אוטובוס קרב, והגנבת מבטים לתחנה לראות את אותו איש חבר, שחלק בנטל של ציפייה לשיפור השירות בתחום התחבורה, מצאתי את עצמי שואל מה שמו, במה הוא עובד,
ולמה לא לבש מעיל עבה יותר כאשר יצא מהבית בבוקר.
האוטובוס הזדחל לאיטו, ונכנס למפרץ התחנה. כאשר עלינו עליו, התברר שהוא די ריק, בצורה מוזרה בשעה כזאת. הבנתי שיש לי ארבעים דקות של נסיעה לפניי, ושקלתי לנמנם על המושב שאמצא.
לאחר מספר שניות דחיתי את המחשבה הזאת, מפחד שאשאר לישון, ורק צעקותיו של הנהג
"שהגענו לתחנה הסופית", בעדו מביט בי דרך המראה, יגרמו לי להתעורר.
תפסתי את המקום במושב הראשון מכיוון הדלת האחורית של האוטובוס. לאור הפליאה הוא התיישב במושב מאחוריי.
במצב זה, מתוך סקנות טהורה, התלבטתי כיצד אתחיל את השיחה ולאן היא תוביל, ומהי השאלה הראשונה שגורמת לבן אדם זר לחלוטין להיפתח בפניי. החלטתי שהמשפט הראשון יהיה: "איזה קור, אה?" ( כמי שגר במדינה טרופית ורגיל לקור שהוא נוסע פעם בשנה
לסקי באלפים).
הבטתי בין המושבים, מחכה להזדמנות ולזמן הנכון ואמרתי: "איזה קור אה?", והוא במבט מתכוון זרק תשובה "לא נורמלי מה שהולך פה היום".
התחלנו לדבר כמו שני אנשים זרים– שמו היה יואב, בן שלושים ואחת, גר במזכרת בתיה, עובד במוסך באיזור תעשייה, רווק שנכנע לחתונה בקרוב, וסך הכל החיים יפים.
ששאלתי אותו באיזה חלק הוא הכי אוהב לתקן, אמר שאת המנוע, כי הוא לב האוטו, דבר שאי אפשר להגיע ממקום למשנהו בלעדיו. כך זה גם בחיים.
הגענו באותה דקה לכמה מסקנות משותפות: לב המנוע הכי טוב שמקביל ללב בן אדם הוא של מכונית ספורט איטלקית, טונה לא הולכת עם פסטה, הכדורגל בארץ לא שווה צפייה,
וספרדית צריכה להיות שפת האם של שנינו בגלגול הבא.
שיתפנו דעות כגברים לגבי פולטיקה,דת, וחמש הנשים היפות בעולם, שאיתן רצינו
להתנות אהבים. בנושא האחרון גיליתי שדעותינו חלוקות במידה רבה.
הזמן כאילו האט ואפילו נעצר, כל הזמן המשותף של נסיעה הביתה ביום גשום, אותו גשם שישטוף את כל השגרה היום יומית, וגרם לי לשכוח את הדברים הרעים ,להכיר את הבן אדם הטוב הזה,חבר אמיתי לדרך.
יואב שיתף אותי, ואני אותו בדברים שלא העזתי לספר לנפש אחרת, כאילו הכרנו מכיתה א',
ולא לפני עשר דקות, בתחנת אוטובוס בדרך חזרה מיום עבודה.
הוא הזמין אותי להיות אורח כבוד בחתונתו, ואמר שימצא לי מקום בשולחן בין האנשים מהעבודה לבין הכבשה השחורה של המשפחה של אשתו לעתיד.
הגיע העת לרדת בתחנה שלי. נפרדנו לשלום, בתקווה שהרגעים והזכורונות שצברתי במהלך הנסיעה יגרמו לקשר חברי להימשך במלוא עוצמתו עד קץ הימים.
במבט לאחור על האוטובוס המתרחק, ידעתי שלא כך הדבר.
לא רק הרע נגמר, לפעמים גם הטוב מסתיים מוקדם מהצפוי.