הנוף מהפסגה
אני מתחילה שוב ללכת,
אומרים שהפסגה היא רק התחתית של ההר הבא,
כנראה שזה נכון.
כנראה שזה טיפוס כזה אינסופי,
בין לבין יש תחנות לעצור בהן,
לנשום,
להתרענן
לזכור,
ואחרי שנחים,
אחרי שמזדככים ונזכרים למה,
יוצאים שוב לדרך
וזה מרגיש קצת כאילו הכל מההתחלה,
אבל אם נסתכל רגע לעומק
נגלה ששום דבר לא באמת נשאר כמו שהיה
הכל השתנה
מבפנים בעיקר.
כי אם המשכת ללכת
סימן שהנפש שלך גדלה
משהו בך רעב לעוד
וכל עוד יש רעב
יש עוד מה להשיג
ויש עוד נופים רבים לראות.
כאלה שאפילו לא חלמת לפגוש.
אז תנוח,
תנוח כמה שצריך
רק אל תשכח לחזור לטפס,
כי הטיפוס קשה,
וכואב,
ולפעמים אפילו נראה חסר תקווה-
אבל כשעומדים שם על הפסגה,
ונושמים את האוויר הצח,
ורואים את התחתיות שעברת
הכל נראה אחרת,
פתאום אתה מבין
שזה היה שווה את הכל,
את הדמעות, ואת השריטות, ואת הפציעות.
זה הכל היה שווה את זה.
ואתה יודע בתוכך,
שלא היית מוותר על אף רגע,
אף לא רגע אחד.
תגובות (0)