הנהג

לעמוס רנטל היו שני ילדים – קובי וכרמית. את כרמית לא הכרתי, נשואה עם ילדים משלה שהגיעה לבקר את אביה לעתים רחוקות מאוד. את קובי הכרתי די טוב, בעיקר את אצבעותיו הרזות והעצמוניות, שהיו רודפות אחריי במדרגות של הבניין, לופתות את צווארי בכוח, מאיימות לשלוח את נשמתי לשמיים. ואני הייתי מתפתל, ומנסה להשתחרר, ובסוף מצליח, כי קובי היה מבוגר ממני בשנתיים אבל כל כך רזה, 1.80מ' על 49 קילו.

קובי ידע מה יעשה כשיהיה גדול – נהג אוטובוס, כמו אבא שלו. בחופשים הוא היה עולה איתו על האוטובוס, עומד לידו כל הדרך, אחראי על המכשיר של הכסף הקטן, לוחץ על המתגים הכסופים להוציא עודף, מסדר את הכסף שהנוסעים נותנים לאבא בתוך גלילי המתכת, לוחץ על הכפתור שעושה פססססס ופותח את הדלתות, כל הדרך לבת ים ובחזרה. ולפעמים, אם היתה חניה ברחוב, היה עמוס מחנה את האוטובוס ליד הבית, וקובי היה יוצא ממנו במין גאווה טווסית שכזו, יורד לאט במדרגות הכניסה הקדמית, שולח את ידו הארוכה אל מתחת לאוטובוס, איפשהו מאחורי הפנס הימני, ולוחץ על הכפתור שסוגר את הדלת.

לא רציתי להיות כמו אבא, לשבת כל היום במשרד, לעשן בשרשרת, לדבר בטלפון ולאכול סנדוויצ'ים עם סלמי וקטשופ. ואמא ניהלה חנות לבגדי נשים, אז מה לי ולזה. רציתי להיות נהג אוטובוס, להסתובב כל היום בעיר עם האוטובוס הגדול, לאסוף כסף מהנוסעים, לתת להם עודף, לפתוח ולסגור את הדלתות. רציתי תיק גדול וחום עם רצועה שתולים על הכתף, ששמים בתוכו את המכשיר של העודף ואת חבילות הכרטיסים כשיורדים מהאוטובוס וחוזרים הביתה, ושכולם יידעו שאני נהג קו 87 של אגד, כי כולם נוסעים בקו 87 של אגד.

נסעתי באוטובוס מתי שרק אפשר. ארבע תחנות, שלוש תחנות, שתיים. ואם עמוס היה ליד ההגה אז נסעתי בחינם. לפעמים המתנתי שעה בתחנה, לפעמים אפילו יותר, אולי האוטובוס הבא יהיה של עמוס, אולי אחסוך דמי נסיעה מהמעט שיש בכיס לילד בבית ספר יסודי ב-1978. נסעתי המון לסבתא, לבקר אותה, כי רק ככה יכולתי לקבל כסף לנסיעה. ותמיד ישבתי בשורה הראשונה, ממש מאחורי הנהג, והבטתי בו בהערצה עת קיבל כסף מהנוסעים, עת הטביע את בהונו בכרית הלחה לפני שקרע כרטיס אוטובוס ומסר לפלוני, עת העביר הילוכים, עת שלח את ידיו אל עבר ההגה הענק, מסובב אותו שמאלה וימינה, מטה את חלק הגוף העליון כדי לתמוך בסיבוב, עת עצר בתחנות, פותח וסוגר דלתות.

*

ביום כיפור רכבתי על האופניים לבת ים, לגמרי לבד. איפשהו ליד המצבה איבדתי כיוון, לא זכרתי איך חוזרים הביתה. הסתובבתי עם האופניים, התביישתי לשאול אנשים ברחוב, תהיהי מתי יתחילו אבא ואמא לדאוג לי, ואיך בכלל ימצאו אותי ביום כיפור. ילד קטן עמד ליד חנות פלאפל סגורה ובכה, ואני נזכרתי בקובי המניאק, שגם היום בבוקר נטפל אליי בלי סיבה, ורק האמא המוזרה שלו, שתמיד עוטפת את הפנים עם מטפחת, שבדיוק יצאה מהבית, עצרה בעדו והצילה אותי מעוד לפיתת מוות.

קובי…

עמוס…

אוטובוס…

קו 87….

עליתי על האופניים והתחלתי לחפש תחנות אוטובוס. הנה אחת… לא, זה קו 88. הנה עוד אחת… גם לא, זו בכלל תחנה של דן. בסוף מצאתי תחנה של קו 87, ואחר כך עוד תחנה, ועוד אחת, ולאט לאט התחלתי להתרקב אל הגבול, להתקרב לחולון. ועצרתי בכל תחנה, ודמיינתי את עצמי יושב על ההגה הגדול, עוצר בתחנה, מעלה ומוריד נוסעים, דואג שכולם ייכנסו לפני שסוגר את הדלתות ומפעיל את הווינקר השמאלי. בסוף הגעתי הביתה, שטוף זיעה ושיכור נצחון מהטקטיקה שהובילה אותי חזרה לשכונה, שהבהירה לי מי אני – נהג אוטובוס, קו 87.

*

ביום ראשון אחד, באמצע החופש הגדול, עליתי לאוטובוס עם אמא ונסענו לסבתא. עמוס ישב ליד ההגה, מחייך אליי, מחייך יותר אל אמא, שואל לשלומה. נוסעים לסבתא, אמרתי לו, חבל שלא לבת ים. רוצה לבוא לבת ים, הוא שאל אותי והביט באמא. בבקשה, אמא, התחננתי בפניה, תני לי לנסוע עם עמוס. עכשיו נוסעים לסבתא, אולי ביום אחר, פסקה. ואני התעצבנתי כמו שילד מתעצבן כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה באותו הרגע, ולא דיברתי איתה כל הדרך לסבתא, ובסוף היא הבהירה לי שטוב לא ייצא לי מזה, אז הפסקתי עם הברוגז ותכננתי את הצעדים הבאים.

ועבר שבוע, ושוב נסעתי לסבתא, פחות כי רציתי, יותר כי ראיתי את כל מה שאפשר לראות בטלויזיה, והחום והשעמום המיסו לי את המוח. והאוטובוס הראשון הגיע לתחנה, וממנו הציץ שפמו הסדאם חוסייני של עמוס. והוא חייך, כמו תמיד, וקרא בשמי. ואני עליתי לאוטובוס, נתתי לו כסף כמו שאני תמיד עושה, והוא נתן לי סטירה קטנה על הלחי כמו שהוא תמיד עושה, ואמר לי "עזוב, לא צריך". והוא הרשה לי לעמוד לידו, ללחוץ על הכפתור שפותח את הדלתות, לתת עודף לנוסעים, להכניס את הכסף הקטן לתוך גלילי המתכת, להיות הכי קרוב שאפשר לנהג אוטובוס.

שכחתי מסבתא, שכחתי מאמא, שכחתי מהכל. עמדתי לידו כל הדרך לבת ים, והוא לא אמר מילה, רק חייך מדי פעם. ובתחנה הסופית הוא ירד מהאוטובוס, הושיט את היד אל עבר הכפתור שמתחת לפנס הימני, סגר את הדלת ונכנס לבודקה של הנהגים. ועמדתי שם, בקצה מגרש חניה ענק באזור שלא הכרתי, באמצע החולות שליד הים, ולא הבנתי למה אני לבד כאן, ולמה עמוס נטש אותי כאן בחוץ, כבר לא כל כך נחמד אליי, אפילו שלום לא אמר כשהלך. עמדתי שם בשמש הקופחת, כמעט חצי שעה, עד שמישהו במכנסיים קצרים ובטן ענקית יצא משם, ניגש לאוטובוס שעמד ליד זה של עמוס, התניע ויצא לדרך. רצתי מולו, עצרתי אותו בתנועות ידיים, והוא כעס עליי, ושאל מה עושה כאן ילד קטן, ואמרתי לו בדמעות שאני לא יודע, שאני רוצה לחזור הביתה.

אמא התקשרה לסבתא, וסבתא אמרה שעדיין לא הגעתי, ושגם היא דואגת, ויצאה לרחובות לחפש אותי. ואמא התקשרה לכל החברים שלהורים שלהם היה קו טלפון בבית, ולא הייתי בשום מקום. וכשחזרתי הביתה שמחה אמא לראות שהכל בסדר, ואחר כך רתחה מזעם, ועוד יותר בדרך למטה, לדירה של עמוס. והוא דיבר אליה לא יפה, ואמר לה שהיא זו שאחראית על הבן שלה ולא הוא, ושיותר לא תתקרב לאוטובוס שלו, ושלא תעז לנסות לחנך אותו, כי אני נהג של אגד, ומי את בכלל. אחר כך הגיע אבא הביתה, ואשתו של עמוס פתחה לו את הדלת, ועמוס דחף אותה הצדה, צעק עליה שלא תפתח יותר את הדלת וטרק אותה בכוח.

*

אחרי שנה החליטה אשתו של עמוס לשים סוף לסאגה של חייה, שלחה את קובי לאחותה שגרה בקיבוץ, הסירה את המטפחת מהפנים והתלוננה במשטרה על המכות שספגה ממנו בשנות נישואיה. והם לקחו אותה לבית החולים, ואת עמוס למעצר, ואחר כך שחררו אותו בתנאי שייעלם מחייה. והוא עזב את הבית, עבר לדירה קטנה בקרית שרת, ממש בקצה של העיר, ליד החולות. ואבא שלה היה חבר בכיר באגד, והוא זרק את עמוס מהקואופרטיב. ואחרי כמה שנים דיווחו לנו מודעות אבל בשכונה שעמוס מת מסרטן.

אשתו החלה לצאת מהבית, לאפות עוגות קרם ענוגות ולמכור אותן בשכונה, ובכל ערב שבת עלתה אלינו, חלת שבת תוצרת בית בידה, הניחה על השולחן, אמרה "שבת שלום" בחיוך שחזר לפניה, שפעם לא ידעתי שבכלל קיים.

ותמיד עמד קובי מאחורי גבה, מבוייש כמו ילד קטן, נועץ מבטו בשטיחון שבכניסה לבית, מסרק אותו בנעליו, מיישר כל שערה סינטטית סוררת. וכשפגשתי אותו בחדר המדרגות הוא היה חולף על פני במהירות, בלי לקלל ובלי לחנוק, רק פולט "שלום" מהיר ונעלם כמו רוח רפאים. ואחרי שנה הוא דפק בדלת, ושאל את אמא אם אפשר לבוא אליי, והוא נכנס לחדר שלי ולא כל כך ידע מה לעשות. הכל בסדר, אמרתי לו, תראה מה קיבלתי מתנה ליומולדת, מערכת תופים. אמא משתגעת מהרעש, אבל היא יודעת שכשאהיה גדול אני רוצה להיות מתופף, ואני כבר מכיר את כל השירים של צביקה פיק, ומתופף חופשי את 'המראה', 'מעלה מעלה', 'אהבה בסוף הקיץ'.

*

פעם רציתי להיות נהג אוטובוס, סיפר לי קובי בסוף הקיץ.

ומה אתה רוצה להיות היום?

לא יודע.

אולי מתופף.