המשך…

"סילביה,מתוקה שלי…" שמעה סילביה בראשה את קולו של אביה,זה היה זיכרון טוב,לפני כל מה שקרה.
היא לא ראתה את משפחתה כמעט עשרה חודשים,וליבה נקרע מרוב געגועים לאביה,לאמא ולאחיה.
קול ירייה החזיר אותה למציאות,היא שנאה את הקול הזה,למרות שכבר התרגלה אליו.
"כולכם,בואו לכאן!" הרעים קולו של השומר.
סילביה הלכה באיטיות לעבר השומר,בדרך היא הסתכלה על פניהם של האנשים מסביבה,הם נראו כמו הפנים שלה,רזים וכחושים,לא מצפים לשום דבר טוב.
כולם התאספו במעגל,באמצע הייתה מונחת גופה ירוייה ומגואלת בדם, "זה מה שקורה למי שמנסה לברוח," אמר השומר בקול מאיים, "תסתכלו על זה טוב,טוב,שלא יעלה בדעתכם לעשות משהו טיפשי."
סילביה הייתה מזועזעת,אך,כמעט תמיד זה קרה,בייחוד במסעות כאלו. היא עדיין לא ראתה מי בן האדם שנורה,היא קיוותה שזה לא מישהו שהיא מכירה.
"קדימה,ממשיכים!" צעק השומר בקול מאיים.סילביה ניצלה את הרגע שלא הסתכל והתקרבה אל הגופה בצעדים קטנים.המראה שנגלה לעיניה היה נורא,היא ראתה את פני הגופה,ודמעות החלו זולגות על לחייה. זה היה קולי,מי שהכי תמך בה בכל התקופה הקשה הזו.
פניו היו יפות,והוא נראה כישן,כאילו עוד מעט יתעורר.אבל היא ידעה שלא.
היא התקרבה אל גופתו עוד יותר ואמרה משהו בלחש,היא רצתה לחלוק לו כבוד אחרון.
סילביה הרגישה דחיפה חזקה אל האדמה,היא הרגישה כאב חזק ברגליה. מעליה גהר השומר המאסף, "היי,את,רוצה לגמור כמוהו?" צעק והוסיף, "אם לא,כדאי שתמשיכי ללכת."
היא קמה במהירות וניערה את האבק מבגדיה,אם אפשר לקרוא להם בגדים.היא התעלמה מן הכאב.
השומר הסתכל עליה בסלידה ודחף אותה בגבה בקת אקדחו,היא מעדה ונפלה.השומר פשוט הסתכל עליה בלגלוג.
סילביה קמה פעם נוספת,הרגליים שלה בקושי החזיקו אותה.היא המשיכה ללכת תוך איומים רבים מצד השומר.

סוף כל-סוף הם נעצרו,לארוחת ערב ואז ללינה.סילביה ידעה שכנראה ארוחת הערב שלהם תהיה מרק דליל ונוזלי.השומרים היו אוכלים נקניקים, תפוחי אדמה,לעיתים גם היו שותים יין.להם לא היה כלום. היא עמדה בתור לקבלת המרק,כאילו שהייתה לה ברירה אחרת.המרק צף בתוך הקדרה השחורה והגדולה,ומאחוריה עמד מישהו שחילק לאנשים את המרק הדל.
דקות לפני שהגיע תורה לקבלת המרק,נדחף מישהו לפניה,הוא היה גבוה ונראה כבן שמונה עשרה,לערך.
"אני הייתי פה לפניך,לך לסוף התור!" צעקה סילביה בכל כוחה.
"הייתי מאחורי האיש הזה,הלכתי לשנייה בשביל להתפנות." אמר הנער.
"לא אכפת לי,אני כאן." אמרה סילביה,יכול להיות שהיה צדק בדבריו,אך וויתור נחשב כסימן לחולשה,והיא לא התכוונה להיראות כזו.
הם החלו לריב יותר ויותר בקולניות,האנשים התאספו סביבם בעניין.הריב התפתח במהירות לתגרה,עף על פי שהייתה בת,היא הרביצה בחוזקה. הם התקרבו יותר ויותר לקדרת המרק,הם לא שמו לב בלהט הריב שקדרת המרק התנדנדה יותר ויותר,ולבסוף בסחרור גורלי,נפלה ותוכנה נשפך לכל עבר.
האנשים התפזרו לכל עבר,מפחדים להיקשר למעשה.סילביה והנער הסתכלו מסביב וראו מה קרה.
"לעזאזל,תראה מה עשית." אמרה סילביה בכעס,לאט,לאט החלו לחלחל לתודעתה ההשלכות של אירוע זה.
"אני עשיתי?" צעק הנער בתמיהה, "את עשית."
"לא,לא נכון…" אמרה סילביה,היא שמה לב שהאחראי על חלוקת האוכל חוזר ביחד עם שומר זועף,שכרסו התנודדה מצד לצד.
השומר התקרב אל קדרת המרק בצעדים גדולים והרים אותה, "מי עשה את זה!" צעק בחימה.
"הם," אמר האחראי והצביע על סילביה והנער, "הם עשו את זה."
השומר הסתכל עליהם בכעס רב, "ככה," הוא אמר בקול מאיים, "ככה."
הוא התקרב אליהם בצעדי ענק מהירים,הוריד במצחו פעם, "סילביה הילז וגאי תומפסון," הוא הסתכל על התגים שלהם,שהיו כתובים בו כל פרטיהם המזהים, "אתם חתיכת צרה צרורה." הוא החל להרביץ להם בידיו.
"תסתכלו עליהם טוב,טוב,בגללם אתם לא תאכלו היום," פנה אל האנשים מסביבם, "בנוגע אליכם,אתם לא תאכלו שלושה ימים.ועכשיו,לכו ותקימו את האוהלים שלנו.אתה תשגיח עליהם." פנה אל אחראי האוכל.
"בואו!" צעק עליהם אחראי האוכל,הוא היה מקורב לשומרים,תמורת הלשנות ועסקים מפוקפקים.
הם הלכו לפניו וספגו מטחי קללות ממנו.סילביה לא העזה להסתכל על גאי תומפסון,היא הייתה מעוצבנת כהוגן.הכל באשמתו,חשבה לעצמה.
כעבור כעשרים דקות הליכה הגיעו אל מקום הלינה של השומרים,הם ישבו מסביב למדורה ושרו שירים גסים,מסביב היו מונחים האוהלים.
סילביה קינאה בהם,באוהל אחד כזה היו יכולים לישון כמה וכמה אנשים אבל במסעות האלה,הם תמיד ישנו על הקרקע.
"שלום לך,רונאלד," אמר אחד השומרים אל אחראי האוכל, "מה שני אלה עושים פה?"
"הולכים להרכיב את האוהלים," אמר אחראי האוכל, "מה נשמע,ליאון?"
"שני הציפלונים האלה?" גיחך השומר.
"לא כל-כך ציפלונים," אמר אחראי האוכל בלגלוג, "הם הפילו את קדרת המרק."
"הפילו את קדרת המרק,ברצינות?" אמר השומר כלא מאמין.
"כן,מובן שהם נענשו על כך." אמר אחראי האוכל,בקול מלא סיפוק עצמי.
"אתם," פנה השומר אל סילביה וגאי, "תתקרבו לכאן שנייה."
סילביה וגאי החליפו ביניהם מבטים מהירים והתקרבו אל השומר,ליאון.
הוא הסתכל על התגים שהיו מוצמדים לדש בגדיהם, "סילביה הילז וגאי תומפסון,מעניין."
"אין צורך להכביד עליהם בדיבורים,ליאון," אמר אחראי האוכל, "תן להם להרכיב את האוהלים."
"כן,כמובן,רונאלד," אמר השומר, "רוצה משהו לשתות?"
הם המשיכו לדבר ביניהם,וסילביה וגאי ניגשו לכיוון ערימת האוהלים. סילביה תמיד הייתה גרועה בהרכבת אוהלים,כשהייתה בת עשר הלכה עם משפחתה לטיול מחנאות,וכשהגיע הזמן להרכיב את האוהלים לא הצליחה בכך בכלל,לא עזרו כל עצותיו של אביה.בסופו של דבר,הוא הרכיב את האוהל בשבילה.
הזיכרון העלה בה געוגע,לחיים הקודמים שלה.
היא התחילה להרכיב את האוהל, "איפה אני נועצת את היתדות המטופשות האלה." מילמלה לעצמה בכעס.
"את צריכה עזרה?" שאל גאי תומפסון,סילביה לא אהבה את נימת דיבורו. היא כעסה עליו,בכל ליבה.
"לא,אני לא צריכה עזרה," אמרה סילביה בכעס, "אני מסתדרת בעצמי."
היא המשיכה להרכיב את האוהל בקושי רב,מקללת חרישית.כאשר סיימה סוף כל-סוף להרכיב את האוהל,שלא יצא דומה לאוהל כלל.שמה לב שגאי תומפסון מסתכל עליה בגיחוך רב.
"תפסיק להסתכל עליי ככה." אמרה בשנאה כבושה.
"זה משפר את מצב הרוח,לראות אותך מנסה להרכיב אוהל." אמר בגיחוך.
סילביה קימצה את ידיה לאגרופים,היא התאפקה לא להרביץ לו בחוזקה, כאילו שחסרות לה עוד צרות.
"סוף כל סוף סיימתם," אמר אחראי האוכל ברוגז, "בפעם הבאה,כדאי שתרכיבו אותם יותר מהר."
"אל תאשים אותי," אמר גאי תומפסון, "היא זו שהרכיבה את האוהלים בקצב של צב."
אחראי האוכל הסתכל עליה בלגלוג,שמח שהיא נהפכה לבדיחתה של השיחה הזו.סילביה שנאה אותם,את שניהם.
השומרים נראו שתויים לגמרי,וסילביה שיערה שמחר יהיו שרויים בחמרמורת ובמצב רוח רע.
אחראי האוכל נראה גם הוא שתוי למדי,וכשליווה אותם למקום הלינה של האחרים,מעד כמה פעמים.היא התאפקה לא לצחוק,אך ידעה שאם ישים לב לכך,ירביץ לה.
הם הגיעו למקום הלינה שלהם,רובם כבר נרדמו וישנו על האדמה הסלעית.
אחראי האוכל עזב אותם והלך בצעדים מדודים לכיוון מקום הלינה שלו, הוא ישן על מזרן והייתה לו שמיכה,זה היה הרבה יחסית אליהם.
סילביה ניסתה למצוא מקום לישון בו,שלא יהיו בו הרבה אבנים ושהצפיפות לא תהיה מרובה.
"רגע,סילביה,חכי." אמר גאי תומפסון.
"מה אתה רוצה ממני," אמרה סילביה חרישית, "עזוב אותי בשקט." היא הלכה במהירות,לפני שהספיק להגיב לדבריה.
למזלה,היא מצאה יחסית מהר מקום שבו תוכל לישון.החיסרון היחיד היה הקור,היה לה כל-כך קר והיא הייתה רעבה.
כשקולי עדיין היה בחיים,במסעות כאלו,בלילות,הוא תמיד היה מחבק אותה בחוזקה,לא נותן לה לקפוא,נזכרה סילביה,היא לא הבינה מה דחף אותו לעשות מעשה מטופש כזה וחסר סיכוי כל-כך.
היא התגעגעה אליו,הוא היה לה כתף תומכת,מישהו לדבר ולצחוק ברגעים חסרי התקווה ביותר.היא החלה לבכות מעוצמת הכאב. וכשמחשבות אלו מתרוצצות במוחה,נרדמה סילביה,השינה שלה הייתה חסרת מנוח.