המשיח

הוא אומר 'אני דואג' (וזה כמו לומר כל דבר אחר)
'למה אתה מחכה?' הוא ממשיך
'למשיח' אתה אומר, עם חצי חיוך מוצלל. הוא צוחק. אבל אתה רציני למוות. למוות. למוות.
זוכר את התקופה הליבוביצ'ית שלך? הרמבניסטית? אחר כך הגיעו בודהה והאסכולה האלאטית.
בסוף איינשטיין והזמן.
הזמן תמיד חירפן אותך ( וכפות ידיים גם, למה?)
'אתה יודע' אתה אומר לו 'פעם קראתי על משיחים'
'כן?' הוא מחייך, בטוח שזו התחלה של בדיחה.
אבל אתה רציני למוות. למוות. למוות.
'רוב הסיכויים' אתה אומר 'שכשיגיע משיח. המשיח. לא נשים לב אליו בכלל'
אתה חושב על העבר: על בר כוכבא, ישו, אברהם עבולאפיה, שלמה פרנק, שבתאי צבי.
אתה נאנח. חושב על עוד. עוד רבים.
'אתה רציני?' הוא מביט לך עמוק לתוך העיניים, לבדוק אם הן ממוקדות. הקטע ששלו בכלל לא, הוא ירד על משהו חזק.
אתה צוחק, רציני למוות.
פעם היית מחפש באוטובוסים, מסתכל על מבוגרים וילדים וחושב: אולי הוא המשיח, אולי הוא המשיח. אולי הוא המשיח.
היית מנסה לראות להם בעיניים (מה? ניצוצות?)
אתה נאנח שוב, מסתכל עליו- מחוק כמעט לגמרי – אולי הוא בכלל המשיח?.
אבל זה מטריד אותך רק טיפ-טיפה, ואתה צוחק צוחק צוחק צוחק. בזמן האחרון התחלת לחשוב שאתה המשיח.
ואתה רציני. למוות