המשחק – פרק א'

הכל התחיל ביום שמש קיצי אחד. תמיד אהבתי לשבת בקרחת היער הקטנה שלי, בעיקר בימים חמים כמו זה. אהבתי כל כך את מגע הדשא המעקצץ את רגליי החשופות, את הרוח המלטפת את פניי ברוך ברגע אחד, וברגע השני משתוללת בפראות ומעיפה את שערי לאחור בנשיפה אחת.
כמובן שלא הייתי מגיעה לשם לבד. תמיד הייתי לוקחת איתי את "יומני היקר" שלי. זה לא היה סתם יומן רגיל. היומן היה המקום היחידי בו יכולתי לכתוב כל פרט ופרט על חיי בלי לפסוח על דבר. יכולתי לכתוב על זיכרונות רחוקים, וידעתי שהם יישארו שם לעד. כתבתי שם הכל, אפילו דברים די טיפשיים, שגם אותם די אהבתי לכתוב, אבל הדבר שהכי אהבתי לכתוב עליו היה…. הוא. אני לא מהאנשים שמאמינים ברוחות או בגורל, אבל ברגע שראיתי אותו הייתי בטוחה בדבר אחד.. מלאכים אכן קיימים. אני זוכרת את הרגע הזה שהבנתי שמלאך אחד עמד ממש מולי. זו הייתה ממש תחושה עילאית. הרגשתי כאילו עברתי ליקום מקביל, יקום שמכיל את כל היופי שבעולם. פגשתי אותו בקרחת היער, ביום קריר במקצת. השמיים נראו אפלוליים, מסתוריים. היינו שם רק שנינו, ביחד, לבד. אני מניחה שכל בן אדם אחר במקומי היה מרגיש פחד, אבל אני? להפך. אני הרגשתי מוגנת. הרגשתי שאני נמצאת במקום בטוח. מקום ששייך לי. מקום שאני שייכת אליו. הוא התקרב אליי באיטיות ואני התקרבתי בחזרה. הרגשתי אליו משיכה עזה, אבל חיכיתי לראות את הצעד הבא שלו. בזמן הזה התבוננתי בעיניו בפעם הראשונה. עיניים כה עמוקות, עיניים שנראו כממתיקות סוד. בשמיים הכוכבים החלו לצוץ בזה אחר זה ויכולתי לראות אותם משתקפים בעיניו. הם שיוו לו מראה כה מיוחד. כנראה שבהיתי לו בעיניים די הרבה זמן, יותר מדי זמן. לפתע הבחנתי בחיוך עולה על שפתיו, ואוטומטית הזזתי את מבטי הצידה, מחפשת מקום מפלט. משהו צד את עיניי. משהו נוצץ למחצה, זרוק על הדשא. הסתקרנתי. התחלתי ללכת לכיוון הנצנוץ, אך במהירות בלתי מוסברת אותו המלאך הגיע לשם לפניי ועמד מולי. שוב. זה הרגע בו התחלתי להרגיש קצת לא בנוח. אין ספור שאלות עלו במוחי, אך לא הצלחתי להוציא קול מגרוני. מה זה? מין סוג של משחק? עוד תנועה מהירה שלו. הוא התכופף והרים את החפץ המנצנץ. הוא הושיט אותו אליי. טבעת יפהפייה נחה על ידו, אך לא יכולתי לראות את יופי הטבעת בשלמותו משום שהיא הייתה מלוכלכת. אחרי כמה רגעים הבנתי שזה לא סתם לכלוך. הטבעת הייתה מגואלת בדם. הרמתי את פניי אליו בשאלה, מבוהלת ממראה הטבעת. אני לא אשכח לעולם את המשפט הראשון והאחרון שהוא אמר לי. "את יודעת את התשובה".