המשאלה שבתוכי
יצאתי החוצה הבוקר,
פגשתי ציפור.
היא סיפרה לי על מדינות רחוקות,
נופים עתיקים
ואנשים בודדים.
הקטנה, אמרה שאני כזה.
"האור בעיניים, חלש.
כמו אצלם."
עמדתי שותק,
מנסה להדליק שוב אור.
היא פרשה כנפיים,
התכוננה לעוף.
חגה מעליי עד שנעלמה, באופק.
תהיתי,
מתי תחזור שוב,
והאם היא לקחה איתה את המשאלה שבתוכי.
תגובות (4)
קטע קצר ונוגע ללב.
שמח לראות אותך כאן שוב. חבל שהחורף כל-כך קצר באזור שלנו.
היי גיד,
שמחה שהצלחתי לרגש :)
טוב לראות אותך פה בחזרה! ולגמרי מסכימה- הלוואי שהחורף היה ארוך יותר.
תודה על התגובה!
אני עדיין מאמינה שבעלי חיים מקשיבים לנו ומבינים אותנו ברמה מסוימת. אולי כשהיא תחזור היא תוכל לקחת איתה משאלה חדשה.
קטע קצר ומקסים, אהבתי את הכתיבה.
היי ספיר,
אני נוטה להסכים, אני גם חושבת שלבעלי חיים יש מידה מסוימת של הבנה.
תודה רבה! שמחה שאהבת :)