המראה

אני עומדת מול המראה, עיני דומעות. אני מסתכלת על עצמי,
כל כך שבירה, כל כך רכה, בשנייה אחת אני אעלם,
ואז כבר לא אהיה כאן.
העיניים שלה משתקפות דרך האור שנכנס מהחלון הקטן,
אני מנסה להגיע אליה. לא מצליחה.
"אמא.." לוחשת לה, אין מענה, לאן היא הלכה? לאן היא נעלמה?
אמא תחזרי בבקשה, כי אין לי כלום בלעדייך.
לא חשבת עליי כשהלכת, לא חשבת על אף אחד, אמא, את אישה נוראית,
אבל היית האמא הכי טובה בעולם..
אני מתמלאת עצבים, חופנת את ידי לאגרוף ומרביצה למראה,
קול ניפוץ נשמע ורסיסי זכוכית עוקצים את היד שלי.
עכשיו גם המראה סדוקה ושבורה כמוני, אולי עכשיו אמא מבינה
את כל מה שהיה.

אני עומדת מול המראה, סדוקה ושבורה,
הכאב שורף מבפנים וההשתקפות התפוגגה כלא הייתה..