הממלכה

אני המלכה אשר סגורה בחומות מבוצרות. רק השמיים נשקפים לעיניי, כמה כוכבים וירח.
בחוץ יש ממלכה שלמה, ככה אמרו לי, נופלת כמו קוביות משחק רבות. יהיה לי את המגדל הכי גבוה או הכי נמוך.הכרזתי למישהו. מסביבי שקט. יש סביבי ממלכה, נכון? ככה אמרו לי. מישהו פעם, קול קטן, מעומעם. העמידו אותי במרכז והכריזו שאני המלכה.
העם גוסס, אני לא מכירה אותם. לי יש את הבעיות שלי, למלכה לא חסר.
הממלכה נופלת, מה עם מיגדלי, הוא יציב? ואני? בקושי עומדת על שתי רגליים.
הארמון דומם, אני מתחילה לחשוב שמעולם הייתי מלכה ולא נסיכה, אלא מבודדת, ילדה נשכחת.
העם מחכה לי? האם ישנו טעם לתת פקודה? ציווי? מילה. לחש. מישהו ישמע?
אני המלכה אשר סגורה ומבוצרת בעצמה. אני המלכה שלבני מגדלה חרבו עליה, עוד לפני שהבינה שחיה בארמון מפואר. והעם בשלו, מבודד מבחוץ, חי חיים שמעולם לא הכרתי, אולי גם לא אכיר. מסיפורי פנטזיות עד העולם המודרני. מה אלו חיים שכאלו בכלל?
מעולם לא היה לי אדם לסמוך עליו, אדם אחר לאהוב. רק את הממלכה שבדימיוני, כרגע היא נמוגה את מול עיני ואני איתה, נקברת מתחת לאור הלבנה והרקיע, מתחת לחומות שמעולם לא הגנו עלי.