המלאך הלבן שלי
היא הועפה ארצה בחבטה.
לרגע היטשטשה ראייתה, ורגליה כשלו. היא מצאה את עצמה שרועה על הקרקע.
לקח לה כמה שניות לעכל את מה שאירע.
הרגע הזה בו נמחקות לך שניות זיכרון מהמוח.
השקט שנדמה כמו נצח, רגע לפני ההמולה.
"תרימו אותה" מישהו צעק, והיו עוד רעשים וצעקות "אוי ואבוי", "מסכנה", "את בסדר?"
היא לא ידעה מה יותר מביך, העובדה שעפה כרגע ומצאה את עצמה על הריצפה,העובדה שאינה יכולה לקום? או העובדה כי פתאום כל תשומת הלב ההמונית הופנתה אליה?
היא ניסתה להזיז את רגלה, אך היא אינה נשמעה לה.
כאב חד פילח אותה. באיחור קל היא הבינה כי קיבלה מכה לעצם. השוק שלה נחבטה בחוזקה באבן המדרכה, והיא הרגישה בדם הזולג על עורה.
אך יותר מכל, הייתה זו הרגשה כאילו חבטו בריאותיה וכל האוויר יצא מהן.
אזרחים טובים באו לעזור.
הם החזיקו בשתי ידיה, תמכו בה, ועזרו לה לקום.
היא לא הייתה מסוגלת לעשות זאת בעצמה והרגישה כל כך חסרת אונים.
אוי! איזו הרגשה נוראית.
כרטיס הרב קו שלה עף, ביחד עם הפלאפון, כשהחזיקה אותם בידה.
אנשים טובים אספו אותם בעבורה.
בסך הכל רצתה לעלות על האוטובוס, ונדחפה על ידי מישהי אלמונית שאפילו לא עצרה לראות מה קרה, והאם היא בסדר…
כל מה שעניין את אותה אלמונית היה להגיע למחוז חפצה, ובדרך לא אכפת לה את מי היא רמסה.
עיניה צרבו. מהמבוכה, מההשפלה, מהכאב, מחוסר האונים.
היא מלמלה תודה חפוזה לכל עבר.
ניערה את עצמה מהידיים הזרות שאחזו בה,
דידתה באיטיות לעבר האוטובוס.
זיכרונה היה מטושטש, נראה לה ששמעה צעקה "חכו", או "תעזרו לה".
פתאום היה נדמה לה שנהג האוטובוס התקרב למדרכה במיוחד בשבילה, או חיכה לה שתעלה.
הכאב היה נוראי. כמו קרש שנתקע בברכה. בקושי היא הצליחה לקפל את רגלה. אך אם הייתה נשארת שם, הכאב לא היה חולף. היא רצתה רק להגיע הביתה. כמה הרגישה עכשיו את כאבם של הנכים, את הצורך בהזדקקות למישהו אחר, לעזרתו. את הצורך להיות תלוי במישהו.
המלאך הלבן שהושיט לה את חפציה, עלה יחד איתה, והיא התיישבה במקום היחיד הפנוי- ממולו. נבוכה מהאירוע, הסיטה את מבטה. לאחר שירד היא אזרה אומץ להרים את הגרביון ולהסתכל על הנזק הכל-כך כואב שנגרם לה.
העור התקלף, נקרע, ודם זלג ממנו. רגלה השתפשפה ונשרטה לכל אורכה.
מזלה היה שלבשה גרביון ביום סגרירי כזה, לפחות עוביו עזר קצת במניעת פצע יותר גדול.
תגובות (11)
נהדר! אין לך מושג עד כמה משמח אותי לראות חיבורים בנושא כזה! הסיפור נפלא, וזה באמת אדיר שאת חולקת את האירוע ומעבירה כזה מסר. כל הכבוד!
רואים שזה משהו אמיתי, אפשר להרגיש את זה דרך השינוי בכתיבה שלך.. זה באמת מעודד לראות שיש אנשים כאלה, אני חושבת שאני הייתי מתה מהבושה או בוכה באמצע הרחוב… ><
ממש התגעגעתי אליך! אני כל כך שמחה לקרוא שוב משהו שלך..
יפה מאוד! אהבתי את התיאורים וממש נשאבתי
וואו, זה ממש יפה וכתוב נהדר. זה מזכיר לי פעם אחת שהחלקתי על המדרכה כי ירד גשם, ואישה אחת עזרה לי לקום ואפילו הלכה איתי לאיזה מקום שיוכלו לחטא לי את הפצעים… ממש בזבזה עלי חצי שעה אם לא יותר. כן, יש אנשים טובים, בהחלט. אני מאחלת לכולנו להיות כאלה, שלא חושבים רק על עצמם.
וואו, העברת את זה ממש יפה.
וממש אהבתי את הסוויץ' בסוף כל הגרביון.
מדהים:)
מדרגת 5
אהבתי, רפואה שלמה שתהיה לך, גם הכתיבה יפה ולא רק הרעיון .
תודה רבה לכולכם! שימחתם אותי מאוד :-)
קלואי!! ♥
זוהי אכן חוויה לא נעימה כלל… אבל מה לעשות שבסוף זה קורה לכולנו בדרך כזו או אחרת -_-
זה נקרא בנשימה עצורה נכנסים לתוך החוויה ממש כמו לקפוץ למים.
זה טוב – אני חושב שהסיפור מבטא את עצמו נכון.
היי קלואי :)
זאת מיטל. זוכרת אותי?
עברתי על הסיפורים הישנים שלי ונזכרתי בך ובאתר הזה. קפצתי לבדוק מה נשמע, ושמחתי לראות שפרסמת לאחרונה. טוב, אולי 2016 זה לא לאחרונה, רק מרגיש ככה.
מצחיק לחשוב על התקופה ההיא… וגם מביך, כי אני זוכרת במעומם שכתבתי לך נאום מתרעם וילדותי על השינויים באתר, ועל למה מחקתי את הסיפורים… אני מאשימה את גילי הצעיר!
אהבתי את מה שכתבת, לפי הכתיבה הבנתי מיד שזה אירוע שחווית על בשרך, נשמע כואב.
אז איך החיים? עדיין כותבת?
אני עובדת על ספר קצר בזמני הפנוי, שאין הרבה ממנו (תואר שני וצרות אחרות…), ובגלל זה פרץ הנוסטלגיה.
אולי עדיף היה לשלוח לך הודעה פרטית, אבל אני מתארת לעצמי שממילא אף אחד חוץ ממך לא יראה את זה.
מאחלת כל טוב,
מיטל
נ.ב. איזו פדיחה אם את לא זוכרת מי אני… אולי 'חרב האינדר' יצלצל מוכר?
OMG!
מיטל!!!
אני לא מאמינה!
כאילו, לא איבדתי תקווה, אבל חשבתי שממש שכחת כבר מהאתר. הייתה לי תקווה שיום אחד תחזרי לפה.
כל כך שמחה לשמוע ממך. מפרסמת גם פה וגם שולחת לך מייל, כדי לוודא שתראי את ההודעה שלי.
בטח זוכרת אותך! איך אפשר לשכוח?! חרב האינדר ואת היו הסיבה שנרשמתי לאתר מלכתחילה. הסיפור שלך היה הראשון שקראתי. וזה היה בטעות בכלל כשהגעתי לאתר הזה דרך אחותי.
מה שלומך?
אם תשימי לב כתבתי שם בתיאור שלי מגילה בערך- ואת מוזכרת שם :)
אני גם בלימודי תואר ראשון. מאוד מתיש ומעייף. מידי פעם הייתי נכנסת לאתר בתדירות של איזה פעם בחודש- חודשיים כי רוב הבנות הוותיקות שהיו כותבות כל כך טוב נעלמו, התבגרו והמשיכו הלאה מן הסתם, רק חבל לי שאף אחת לא המשיכה לכתוב ולפרסם כי באמת הכתיבה שלך ושלהן הייתה מצויינת. בקיצור, ממש שמחה לשמוע ממך! אני לצערי כבר לא כותבת, כי אני עמוסה כל כך, אבל כן אשמח לקרוא משהו שלך!
וכמובן לשמוע ממך עוד. מניחה שיש לך את המייל שלי, אז נשתמע! יש לי פשוט מבחן גדול וחייבת ללכת ללמוד.
את לא מבינה כמה ריגשת אותי, באמת!
חשבתי שאני היחידה שזוכרת כבר את האתר ומתעניינת. קצרה היריעה מלהכיל (זה מגביל אותי בתווים בהודעה ששלחתי לך, אז אקצר- כשאת רואה את ההודעה שלי, גם אם אין לך זמן להגיב, אשמח לדעת שקיבלת אותה:) בהערכה ענקית, קלואי.