המכתב שלי

היי אמא. אני יודעת שבחיים לא תקראי את המכתב הזה, כי את גם ככה לא נוגעת במחברת שלי, שאני לא בטוחה שאת זוכרת שהיא בכלל קיימת. את בכל מקרה כמעט אף פעם לא נכנסת לחדר שלי או מחטטת לי בדברים.
רגע, איפה הייתי? אה, כן.
אני כרגע במטוס, מקווה שבפעם האחרונה היום, או ליתר דיוק מחר. עד שננחת בטח יעבור כבר יום שלם. אני מביטה בחלון ושומעת את השיר האהוב עליי. טוב, לא ליתר דיוק 'האהוב עליי', אין לי ממש שיר אהוב, אבל את זה שרציתי לשמוע כרגע, ומביטה מחוץ לחלון. טוב, לא שיש לי משהו טוב יותר להסתכל עליו כרגע.
את מכירה כבר אותי ואת מצב האוזניות שלי. גם בלי הטיסה המשעממת הזאת אני תמיד מביטה בחלון או במשהו שיראה קצת יותר.. פתוח. זה בדרך כלל עזר לי להפסיק להקשיב או לשמוע את האחים שלי, הם יכולים להוציא אותי מדעתי, אבל עכשיו.. טוב, סתם רציתי להירגע. לא שהם יכולים להפריע לי כרגע.
האמת שאני קצת מתחילה להתגעגע אליהם, שזה מפתיע, כי רוב הזמן שאנחנו ביחד זה סיוט בשבילי. אבל עכשיו אני.. כל כך לבד. אני כבר רוצה שהם יחזרו להציק לי, אבל אני בטח אתחרט על זה ברגע שאראה אותם. אולי.
מחוץ לחלון המלבני שאני מביטה בו רואים את כנף המטוס. בקצה שלו יש פנס קטן, לפחות לי הוא נראה קטן, יש סיכוי גדול שהוא פשוט ענקי אבל אני פשוט לא רואה את זה, והוא מאיר באורות צהובים ואדומים בכל כמה שניות. כנראה זה היה מלחיץ אותי אם לא הייתי כותבת את המכתב הזה.
נמאס לי שהכל משתבש בטיסות. אני רוצה כבר לחזור הביתה.
יש לי כל כך הרבה לספר לך. מהיום הראשון ועד לרגע הזה. רוב הסיפורים שלי בטח יתמקדו בהיום, אבל, וברפרוף ממושך ומייגע בתמונות שאת בטוח תכריחי אותי להראות.
אבל זה בסדר, אני מניחה.
מבחוץ העננים נראים כמו אדמה לבנה וקטיפתית, בערך כמו איך שיורד שלג, אבל כאן לא רואים בניין אחד, לא רואים משהו שיפריע ליופי הזה ואין לו סוף. מידי פעם רוחות מעיפות ומזיזות את העננים, והם חולפים ממש מהר. את האמת שזה מזכיר לי סופת חול.
אחרי שכבת העננים הגבוהה יש שכבה דקה בצבע צהוב-ירקרק שנהפך בהדרגה לגווני כחול עד שנעשה כמעט שחור לגמרי. זה מזכיר לי את הזוהר הצפוני, משום מה. למרות שבחיים לא ראיתי אחד כזה ואולי אני בכלל לא יודעת על מה אני מדברת.
אחרי כל היום הארוך הזה, ש.. את האמת? לא עשיתי בו הרבה – אני רק רוצה להיות בבית. רוב היום פשוט חיכיתי שהוא כבר ייגמר. חוץ מתחילתו, שבו לפחות היה לי שותף לשרוף אתו את הזמן, אבל הוא כבר הלך מלפני שעות, ואני כבר מאוד מתגעגעת אליו וגם מקנאה בו. הוא כבר אמור להיות בארץ ואני.. אני תקועה פה.
העננים נעשים שחורים ואפלים פתאום בקצב מהיר. זה דיי מאכזב. ציפיתי לשעות של בהייה בעננים אבל עכשיו אני כבר בקושי רואה משהו, רק את הפנס המהבהב, מה שנותן לי מידי פעם להצליח לראות חלק מהכנס בצורה טובה יותר.
כנראה זה אומר שכדאי ללכת לישון, אולי זה יעביר את הזמן מהר יותר. אני כבר לא יכולה לחכות. הטיסה הזאת מרגישה לי כמו נצח.
אני מקווה שננחת עוד זמן קצר. להתראות בקרוב.