המוות (בקעקועים)

זה כמו להסתכל על הקעקועים שלו, שחורים כמו נחשים, פרחים, גולגלות ומילים. על היידים והצוואר, עושים אותו יפה. כמו ציור,
אבל זה גם לחשוב שעוד עשרים שנה זה יהיה אחרת. מכוער. כמו עיתון בגשם. כמו זקנה.
זה זקנה.
להשפיל מבט כי אסור לחשוב ככה. הוא נחמד וחזק עכשיו, הוא יודע לכסח ראשים אם צריך, הוא שותה וודקה שלם בלי להרגיש. הוא מדבר ישר.
הוא ביטחון,
אבל גם לא. כי יהיו קמטים וכדורים ושתן. צפצוף של מוניטר, או אפילו לא זה. רק חולשה באגרופים, אי זיכרון של מילים. או חיתול.
החיים: הוא תינוק ואז ילד ואז מתבגר ואז גבר ואז זקן ואז תינוק (מרייר) ואז מת.
זה המוות. המוות מביט ליופי בעניים.
גורם לי למצמץ כי בטחון ניראה כמו חידלון, ניראה כמו הסוף של כוס הקפה; כמו התחתית שאפשר לקרוא בה עתיד ביצתי ושחור.
המוות מפחיד אותי למוות (כשהוא לא שלי)