המדריכה שלי

הכרתי אותה כשהיינו בצבא…
אני הייתי גר בצפון והיא בדרום המדינה.
יום אחד היא הגיע למקום בו אני משרת, עדינה כל כך ויפייפה, אבל לא הכי התעמקתי בה.
אחרי שהיא עזבה, אחרי שהוחלפו בנינו בסך הכל כמה מילים של שלום ותודה…
היא יצרה איתי קשר, האמת אין לי מושג למה.
בחורה כל כך יפה כמוהה לא אמורה ליצור קשר עם בחור כמוני.
התחלנו לדבר, שנינו הפכים גמורים, היא כהה ואני בהיר.
כמעט כמו מים ושמן שלא מתערבבים.
אבל זה היה שונה, יותר ממה שציפיתי… לא הייתי בטוח שנמצא על מה לדבר.
אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי ממלא את היום שלה כמו שהיא מלאה את שלי.
שיחות שנמשכו לאורך היום ולא הפסיקו גם לתוך הלילה.
וכשהיינו מסיימים לדבר הייתי מחכה כמו משוגע שיגיע הבוקר , רק בשביל לדבר איתה.
ולבסוף… המרחק בנינו היכה בנו כמו מחלה.
הצבא, המרחק והשעות לא שעות שלא הצליחו להסתדר לנו.
יום אחד היא פשוט נעלמה…
לא ידעתי למה היא עשתה זאת וזה פשוט כאב אפילו יותר מפצע.
כי פשוט התאהבתי בה בשקט, בלי לשים לב למה שהיה.
לא הצלחתי להשיג אותה בחזרה, והשעות לא שעות שחיבלו בנו מנעו ממני לעצור הכל וללכת עד אליה.
ואז הזמן עבר, בלי ששמתי לב… הכאב פחת מיום ליום.
קברתי את עצמי בעבודה, מגיע בשמונה בבוקר ולא יוצא מהמשרד גם בחשיכה.
לא שמעתי עוד עליה או ממנה…
ואז כמו רעם ביום בהיר היא הכתה בי.
הופיעה שוב במקום בו אני שירתתי.
פותחת את אותה הפציעה הישנה.
הייתי בטוח שאני מדמיין כשהיא הופיעה בתור המדריכה בקורס אותו אני עובר.
מחייכת ומדברת על הנושא הנלמד, מלאת תשוקה.
וכשעייננו נפגשו היא פשוט גמגמה.
מהר מאוד השיעור נגמר והיא שיחררה להפסקה.
המוני החיילים והחיילות שנכחו נהרו החוצה מהכיתה וגם היא מתערבבת בניהם… אבל זה לא עזר לה, זיהיתי אותה תוך פחות משנייה ומשכתי אותה אל תוך ארון התחזוקה.
״היי?״ אני מביט עליה מבולבל, אור קלוש הסתנן מבעד לחריצים הקבועים בדלת, מאיר את פנייה באור רך ועדין.
״היי״ היא מחייכת אלי בחזרה חיוך קטן מעורבב באנחה ופשוט אין לי שמץ אם הוא טוב או רע…