המאמץ והתוצאה

זה קרה. הבדיקה הייתה חיובית. אני זוכר את מבט האושר שלה, את הדמעות שבאו אחר-כך. הולך להיות לנו ילד- או ילדה. התחלנו לחפש שמות באינטנרט, אבל לא מצאנו אף שם שיתאר את השמחה שלנו.
חודשיים לאחר-מכן, בערך, הודיעו לנו שיש לנו בן. ״קטן וחמוד״, הוסיף הרופא. הוא באמת נראה כך. הוא נתן לנו תמונה שיצאה ממכונת האולטרא-סאונד, ושידך אותו על דף כחול שעליו כתוב ״תמונתי הראשונה״. למזכרת. בערב ההוא היו עוד דמעות. ישבנו עד אחת בבוקר וצפינו בכל הקומדיות הרומנטיות בערוץ הסרטים עד שרצינו להקיא. כשהלכנו לישון, הנחתי את ידי על בטנה. הרגשתי אותו זז. זו תחושה שאני לא אשכח לעולם.
בחודש שישי הבטן הייתה תפוחה מעט, וההורמונים השתוללו. מצאתי את עצמי מכין חביתה לארוחת ערב במקום סלט ירקות (״כי שכחנו לקנות״), והיא- פורצת בבכי. סתם בלי שום סיבה. אז הייתי מכין לה סלט. והיא הייתה יושבת במטבח ואוכלת אותו, ומשבחת כמה שהוא טעים ומבקשת תוספת. היא כמעט לא התלוננה על הכאבים הרבים שבאו בעקבות ההיריון- כאבי בטן מדי פעם, כאבי ידיים כל הלילה, וכמובן- תזמון לא טוב של תזוזת התינוק שגרמה להתכווצויות נוראיות. היא מתחילה להתפתל כשזה קורה. אבל היא לא בוכה.
חודש שמיני. כאבי הבטן מתחזקים. ומתחזקים. היא מתלוננת ובוכה הפעם. היא נשברה. אנחנו כבר בשבוע שלושים ושתיים. יושבים בחדרנו, כל אחד קורא בספרו. היא קוראת את ״החור שברעש״, אני את ״אוורסט 1953״. ולפתע צעקת הכאב הייתה כל-כך חזקה, וכל המיטה הייתה מוצפת במים. הזזנו את הספרים במהירות שלא ייהרסו, עלינו על האוטו וטסנו לבית חולים.
אנחנו כבר שבוע פה. הצירים היו חזקים מאוד, אבל זו הייתה רק אזעקת שווא. כמעט בכל פעם כשבאנו ללכת הם התחילו שוב, והיינו חייבים להישאר. אבל התינוק לא הסכים לצאת. הספקתי לנסוע חזרה הביתה, לארגן לה תיק עם בגדים וכלי רחצה ולהביא לה את הספר שלה. היא שוכבת על מיטת בית החולים, מותשת. עינייה נעצמות אט-אט. אני יודע שכואב לה. אבל תרופות ההרגעה משככות את זה. ההורים שלה לא באו. הם בברצלונה. וסביר להניח שלא יעזבו בשביל צירים מדומים של בתם, השישית בתור. אני חייב להיות איתה. לתמוך בה. אני נשאר שם בלילות, מלטף את ראשה כשהיא נרדמת וקם בבוקר, ראשי שעון על מיטתה.
שבוע 34. הצירים מתחילים. הם כואבים מאוד, וצוות מיילדים מתכונן ללידה. הם מספרים לי שהיא צריכה ניתוח קיסרי. מארגנים לה חדר ניתוח, ואני מחזיק בידה ולוחש באוזנה מילים מרגיעות. היא מחייכת, דמעות בעיניה. אנחנו מתחבקים פעם אחרונה והיא נפרדת ממני. המיילדים מובילים אותה לחדר. אני מנסה לשלוט בעצמי ולא לצרוח את שמה. והניתוח מתחיל.
אני לא יודע למה ציפיתי. אני ידעתי שהולך להיות לי כואב, כואב עליה ועל כל מה שהיא עברה בשביל זה. אבל הצרחות שבקעו מהחדר לפני שנתנו לה את משכך הכאבים היו כל-כך חזקות, כל-כך לא אנושיות. אני סותם את האוזניים בידיים. ואז זה מפסיק. ברגע אחד. אני מסיר את הידיים מהאוזניים. אני מרגיש שפניי אדומות, שעיניי צורבות. אני סותם את האוזניים בכל צרחה. אני מתחיל להרגיש ואקום. העיניים שלי רוצות לישון, אך הדאגה מחזיקה אותן ערות.
אחרי יותר משעתיים, זה נגמר. אני נכנס לחדר. היא על מיטת החולים, ישנה. התינוק נמצא בתוך אינקוברטור. אני מרגיש את הדמעות עולות שוב אבל חוסם אותן. לא. אסור לי להישבר. לא כשהיא כאן. אני מכניס את ידי, מלטף את בטנו הקטנה. מחזיק בידו. ואני יודע, שלמרות המאמץ הגדול שהיה כרוך בלידה שלו, הכל היה שווה את זה. את הרגע הזה שהיא הפסיקה לצרוח. את השנייה שבה נכנסתי ונגעתי סוף-סוף בילד שלי. את המאמץ והתוצאה שהוא הניב.

*