הם הכירו זה את זו באחת הרשתות החברתיות

הם הכירו זה את זו באחת מהרשתות החברתיות.
הם לא באמת הכירו זה את זה, אך עוד לפני שקלטו מה קורה, הם לא יכלו להפסיק לדבר.
היא סיפרה לו עד כמה קשה להיות היא, והוא ליטף אותה במילים מנחמות, שכבר גרמו לה להרגיש יותר טוב אף על פי שזה היה רק דרך המחשב.
הוא שיתף אותה בקורות אותו יום – יום, והיא הקשיבה (או יותר נכון יהיה לומר, קראה) בסבלנות ועודדה אותו במילותיה בלבד.
בכל פעם שהחברה מסביבה הקשתה עליה והכשילה אותה, היא חשבה עליו, והרגישה חזקה יותר.
בכל פעם שהיה מאוכזב, עצוב או כועס, חשב עליה, והתעודד מייד.
הם לא יכלו להבין כיצד זה קרה, אך בכל פעם ששבו למחשב, לשוחח זה עם זה, הם נפלו חללים לאהבה, כל פעם מחדש.
היא ידעה שהוא מאוהב בה עד כלות נשימתו, ובכל זאת, לא הייתה מסוגלת להיפגש איתו בעולם האמיתי.
היא פחדה שהוא לא יאהב אותה יותר, לא בגלל מי שהיא, אלא בגלל איך שהיא נראית.
היא פחדה, פחדה שתאבד את הבן היחיד שאהב אותה אי פעם בצורה הכי כנה שישנה.
היא פחדה שהוא לא יאהב אותה יותר, כי היא הייתה מכוערת.
כל כך מכוערת, כך היו אומרים כולם, עד שאפילו לא טרחו לנסות להכיר את אופייה, לגלות את אישיותה, לחשוף את עולמה הפנימי, העשיר והקסום.
אך לבסוף היא נענתה לבקשותיו הבלתי נגמרות.
הוא חיכה לה בכיכר בשתיים עשרה בדיוק, בצל עץ האלון, כוסס את ציפורניו ספק בהתרגשות ספק בלחץ.
הוא צפה בדמות כהה ובלתי מוכרת צועדת לעברו מצידו השני של הכביש, דמות אחת לאחר מיליונים שאף אחד מהם לא היו היא.
אך הפעם הוא ידע. הוא לא ידע איך, הוא לא ידע למה, הוא פשוט ידע שזאת היא.
היא התקדמה אליו לאט, לחוצה ועצבנית, והכינה את עצמה לכאב שלמדי תחוש כשידחה אותה בגלל מראה החיצוני.
היא התקרבה אליו עד שיכל לראות אותה בבירור, ונשימתו נעתקה.
הוא התקרב אליה, נרתע קלות בהתחלה, אך לבסוף אזר אומץ וליטף את לחייה האדומות, לוחש את שמה.
וכשהוא נשק לשפתיה ואמר שהוא אוהב אותה, אפילו לאחר שראה את מראה החיצוני,
היא ידעה שהוא האחד.