הלילות (או: האיש שלא היה אמור להיות סוד)

הוא אומר שהוא חי עכשיו רק בגלל שמפחיד אותו למות. יש לו משפחה וילדים והוא מתפקד די בסדר בימים, בלילות הוא לרוב עולה אלי לדירה לכוס קפה מאחורת או מוקדמת מאוד.
הוא יודע שאני ער תמיד וגם אם לא: הוא יכול פשוט לשלוף את המפתח מהעציץ המת שבכניסה ולהכנס.
על המדף במטבח יש קפה מגורען ובקבוקים כמעט גמורים של אלכוהול שקוף שהוא מערבב בספל החום, הקבוע שלו, מספיק כדי שירגיש קצת על ענן, חף מדאגות ומתוחכם באופן נפלא.
הוא כמו ילד קטן: הספל הקבוע שלו, הכורסא הקבועה שלו, בפינה שליד החלון, ממוקמת כך שיוכל לפרוס את רגליו על השולחן הנמוך.
'שלמה' אני אומר לו מהמקום שלי על הספא. הוא מהנהן, אני מהנהן ולכמה זמן יש שקט. אני קורא או כותב במחשב, הוא מחבק את הספל בתשוקה ועוקב אחרי העצים בחלון. כעבור כמה זמן אנחנו משוחחים. לפעמים בשקט, לפעמים בצרחות, לפעמים זה רק אחד מאתנו: הולך בלהט שוב ושוב על פני הרבוע הקטן שמשמש גם כסלון וגם כמטבח.
כשהחברים שלי רק שמעו עליו, במקרה, בשיחה על החיים עצמם ועוד הרגלים מעצבנים, הם חשבו שזה מוזר ודפוק.
נועה אמרה: 'בחייאת, אדם, מה יש לך לעשות בלילות עם גבר מבוגר ונשואיי? זה קריפי. קריפי ברמות!'
בר רק הביט בי עם גבה מורמת: 'אדם, אדם…' הוא ציקצק.
הסמקתי, כועס, אבל לא משנה מה אמרתי הם לא באמת הקשיבו. הם רק צחקקו, מלאים הערות סרקסטיות ודאגה מעצבנת.
אחרי זה לא הזכרתי יותר את שלמה לאף אחד. ואפילו שהוא לא היה אמור להיות סוד (הוא לא היה עשוי מהחומר הנכון) הוא ניהיה אחד.
שלמה אומר שהעולם הולך להשמיד את עצמו, לא באש או גופרית; אלא בשקט בשקט, באופן שבו כל הדברים קורים באמת.
הוא מסתכל על הצעירים אצלו בעבודה, מעיין בחדשות העולם, מתלהב מהגלאקסי החדש שקנה בחצי כוח ואומר לי שאנחנו עולם של מילים ותמונות, בקרוב נהפוך לפיקציה ונשכח את המקור: 'ולמען האמת, באופן מקברי למדי, אולי יש בזה משהו טוב' הוא מוסיף.
ערב אחד, אחרי שהניו יורק טיימס קרא לטרוריסט הרצחני בכתבה בתואר 'מיסטר' הוא עלה אלי עם לחיים אדומות, שפתיים מהודקות והתמסטל כמעט לגמרי.
'מה שהם לא מבינים הבני זונות המפגרים האלו- – מה ש–' הוא עמד באמצע הסלון, מתנודנד ומנופף אלי באצבע אחת 'מה שהאדיוטים המאותגרים שפתית ותפשתית האלו לא מבינים! זה שהם חיים בחרא! הכל הרים על הרים של חרא! עשוי מחרא!'
'כן? ' הסתכלתי עליו ממקומי, מכורבל על הספה, לא מורשם בעליל
'כן!' הוא צווח והקפיץ אותי לרגע, אבל אח"כ הקול שלו התרכך והוא התקרב אלי 'השוויון הזה שהם נואמים עליו הוא חרא. אף אחד לא שווה לאף אחד ושלא יגידו את זה. למדונה יש שיער יותר טוב מטראמפ ולטראמפ יש שיער יותר טוב מביבי ולפוטין יש בכלל שיער יותר טוב מכולם! הם לא מבינים בכלל. אתה מבין-' הוא פתאום רכן מעלי, הקול שלו יורד ללחישה 'זה הכל משחק. הם מעמידים פנים שהם שווים! והם מעמידים פנים טוב כלכך… הם אומרים שהם אוהבים את כולם, ומקימים וועדות, אבל יש להם בעיה' הוא קרוב והבל פיו גורם לי לעשות פרצוף 'הם אומרים שהם מקבלים את כולם, אבל הם לא מקבלים את אלה שלא מוכנים לקבל. את אלה שלוחשים להם שלא כולם שווים…' הוא מתרומם ופוסע שוב, באיטיות, אל מרכז הסלון, תנועתיו עדינות ומבטו מהורהר
'אדיוטים דו פרצופיים' הוא צורח פתאום 'צבועים!'
באותו הלילה הוא נרדם אצלי על הספא ובבוקר הייתי צריך לשפוך עליו מים קרים כדי שיקום לעבודה. הוא ניראה נורא, עם עניים נפוחות ושיער מזדקר.
אבל לא תמיד הוא היה כך, לפעמים הוא היה עדין כמו עלה שלכת, כמו חיה קטנה, כמו תינוק. הוא היה נכנס עם חיוך, קופסאות עוגיות בידו 'מאישתי' הוא היה מסביר ואני הייתי מסמיק כי ניראה היה לי שאישתו שונאת אותי. תמיד כשנפגשנו בחדר המדרגות היא הייתה שולחת בי מבט קר ומהנהנת, גוררת את עדר ילדיה אחריה מהר.
מה כבר היא יכלה לחשוב על האדם שגונב את בעלה בלילות, הופך אותו לאלכוהוליסט חובב ומי יודע מה עוד.
לא האשמתי אותה, למען האמת הרגשתי- אני -אשם. ותהיתי מה שלמה מספר לה כשהיא שואלת אותו על הלילות הללו.
'רוצה משהו חם?' הוא היה שואל כי בלילות האלו הוא היה אדיב ורוצה לרצות. לא נגענו באלכוהול בפעמים הללו, אולי היינו קצת מעשנים, אם היה לי משהו ואם למישהו היה כח לקום ולהביא אותו.
'קח' הוא היה מתיישב בכורסא שלו ומציג לי את העוגיות. היינו מכרסמים והוא היה מתעניין בי. שואל אם טוב לי, אם אני מרוצה, אם פגשתי מישהו לאהוב והאם ההורים שלי בריאים.
פניו היה נמלאות רוך, וכמו חכם סיני עתיק הוא היה אומר לי משפטי נחמה: 'לאנשים קטנים קשיים קטנים, לאנשים גדולים קשיים גדולים'
הייתי נוחר אבל הייתי נותן לו להמשיך לדבר אלי כך, להפוך את הלב שלי לקל מנוצה. הוא באמת הבין והאופן שבו הוא ליטף את ידי והביט בי הרג כל מבוכה ובושה.
הוא היה המאזין המושלם, אימא אדמה.
יותר מאוחר, כשאני כבר רוקנתי ממילים, הוא היה מתחיל לדבר: מניח מילים בשקט ובעדינות כאילו היו קוביות זכוכית. הוא היה מספר לי על הילדים שלו (היו לו חמישה), על האהבה שיש לו להם, על כך שהקטן שלו התחיל ללכת 'זה נפלא ומדהים. אלו בעצם פסיעות ראשונות של אדם אל יעודו, והוא קטן כלכך, הוא יכול להיות הכל, נגר, מנכ"ל, רוצח או ראש ממשלה. הכל. הוא יכול להיות שמח או עצוב'
הוא היה מחייך אלי בהתרגשות, בלהט. לפעמים הוא היה גולש ממשפחתו אל העולם, אל אנשים שפגש או ראה מרחוק, או רק קרא אודותם. הייתה לו חמלה אל הזקנה עם האף המעוות שפגש בסופר (מה גרם לה להיות כך?), הייתה לו דאגה אל השומר בגן החיות שלקח מימנו ומילדיו את הכרטיסים (השומר היה מבולבל. בהתחלה הוא התעקש שאין מספיק כרטיסים לכל הילדים, הוא חשב שהייתה ילדה נוספת אפילו שלא. המבט שלו לא היה ממוקד. כאילו הוא חולה בלי לדעת בכלל. רואה הזיות), הייתה בו התפעלות מילדים באשר הם, מקפצים בין שלוליות וצורחים בכניסה לגן (זעירים כלכך – העולם חייב להיות שונה משם, מלמטה)
בסוף הוא היה בוכה, הוא היה מתחיל לדבר על תלאות ושואות העולם: על סבל של אנשים עד שניראה היה שהוא סובל אותו.
בימים שבהם התרסקו מטוסים, בוצעו פיגועים, נערכו קרבות- הוא היה גרוע במיוחד, כאילו מישהו פתח בו מפל. לא ידעתי מה לומר לו, לא היה מה לומר, רק יכולתי לשבת לידו, להעביר יד על פניו, גבו וכתפיו, ולהמות כאילו היה גור.
ידעתי שאנחנו בטח ניראים מוזר, שאנשים מבחוץ יעקמו אף. יבינו לא נכון (בר ונועה בטח היה מצקצקים שוב) לכן הוא היה סוד, אבל. לכן.
בלילות האלו היה משהו דקיק וענוג יותר ממילים, משהו רטוב וחם שיכול להתקיים רק בחושך.
ולילה אחד הוא הגיעה אלי מוקדם, בקבוק שמפניה בידו ופניו בהירות: 'אדם! אדם! תקשיב!' הוא אמר אפילו שכבר הקשבתי 'עומד להיות לרותי ולי עוד ילד או ילדה!' הוא חייך ואני חייכתי. גם אם בחשדנות מעט, לא הייתי רגיל לראות אותו שמח ככה 'אדם! בא להרים איתי כוסית! או כוסיות!' הוא צחקק כמו נער וזה מה שעשינו. בלילות שאח"כ הוא התחיל להופיע יותר יותר, מוקדם יותר ויותר. תמיד זה היה הרגל, אבל פתאום במקום שתי לילות בשבוע, זה היה ארבע ואפילו חמש.
הוא היה מביא משהו: בקבוק, קופסאת פלסטיק מברמן או ליקריץ מהמכולת למטה (כמו מנחה) מכריז שעומד להיות לרותי ולו ילד או ילדה בחיוך ומנחש עתידות לילד או לילדה הזאת (איך הוא יחזק אותו/אותה, ילמד אותו/אותה, יביא לו/לה ספרים לקרוא: 'אתה קולט?! הוא או היא עדיין לא קראו את נרניה, הארי פוטר! שר הטבעות! יש לפניהם כל כך הרבה דברים נפלאים לעשות!).
הוא ניראה שמח, וגם אם עדיין היינו מתמסטלים ומדברים על סוף העולם זה היה בקלילות, כאילו היינו קונדסונים עם פצצות הפתעה.
אבל זה נפסק פתאום, כשאישתו: רותי, עם בטן ענקית, עצרה אותי בכניסה לבניין. הייתי מופתע בלשון המעטה, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את קולה, והוא היה צלול אך קשה, כמו פעמוני ברזל.
'שלום אדון ורנר' היא אמרה, עיניה חודרות לתמצית מהותי
'שלום' חייכתי אליה ברפיון 'אפשר פשוט לקרוא לי אדם'
היא לא חייכה. היתה לרגע שתיקה מביכה ואז היא הכריזה 'אדון ורנר. אני בטוחה שאין לך שום כוונות זדון, וש… ושמה שאתה עושה לבעלי, אתה… אתה עושה את זה בעין טובה' ענייה היו שחורות עמוק בתוך עיני, היא נשמה עמוק והמשיכה 'אבל בעלי שלמה, הוא לא כמוך. הוא לא בגילך ויש לו ילדים ומחויביות שונות וכל החודשים האחרונים. כל החודשים האחרונים הוא נעדר'
קפאתי. פתחתי את פי, עמדתי לומר לה שלא ידעתי אבל פתאום הבנתי כמה מטומטם זה נשמע והרגשתי את פני מאדימות
'אני מבקשת ממך, אדון ורנר. אדם' קולה כמעט הפך מתחנן 'תפסיק עם… עם זה, תפסיקו עם זה. הוא לא מקשיב לי אבל הוא צריך לחזור הביתה. הוא מוכרח!'
לא העזתי להביט בה, רק הנהנתי בעיניים מושפלות. הרגשתי כלכך מטומטם.
כשהיא חלפה על פני אל תוך הבניין, מתנדנדת, ידיה סביב ביטנה הספקתי לפלוט 'מצטער' עלוב שלא היה ראוי אפילו להלחש.
באותו הלילה כששלמה עלה הוא חייך את חיוכו הרגיל ונפנף לי מתחת לאף בפיציות זערוריות, דמויות שבלולים 'הרחתי אותם ולא יכולתי להתאפק!' הוא הכריז.
הבטתי בו, פתאום הוא ניראה לי זר. משתטה כך לפני בזמן שאני הייתי מודע למילותיה של אשתו עד כאב. איך הייתי כזה עיוור? איך שלמה… איך הוא מסוגל לכך?
'שלמה… ' התחלתי בקול רועד והוא חייך אלי ' אדם, אדם… הכל בסדר? מה הבעיה?' קולו היה כלכך רך ומתחשב עד שכמעט התחרפנתי.
התחרפנתי, בעצם. צעקתי עליו את כל מה שאישתו אמרה. צרחתי עליו, איך הוא מסוגל? איך הוא מכל האנשים? איך? הוא נורא! הוא איום! הוא בן זונה!
הייתי כלכך זועם עד שלא הבחנתי בהבעה שעל פניו: מסכה של כעס וכאב. אבל הוא לא הרים את קולו הוא רק התחיל לבכות באופן נורא, באופן שאף גבר או אדם מבוגר לא אמור לבכות בו. הבטתי בו נדהם,
קפוא, ורק כשהוא קרס על הריצפה ניגשתי אליו בידיים פתוחות. כמו חיה פצועה, הוא געה, צווארון חולצתו מתרטב, נזלת ודמעות נתפסות בזקנו 'ששש… ששש…' לחשתי לו ונענתי אותו שוב ושוב 'ששש…'
'אדם… אדם… ' הוא ילל ושיהק 'אדם… אדם…'
כשנירגע אחרי מה שנראה כמו שבועות או חודשים, עזרתי לו להתיישב בכורסתו הקבועה והלכתי להביא לו משהו חם ומשחרר טיפה.
'לא. בלי זה הלילה' הוא עצר אותי לפתע ממקום מושבו ואני הנחתי את בקבוק הזכוכית על המדף ופסעתי אליו, נותן לו את הספל. פסים של דאגה על מצחי.
'אדם… ' הוא התחיל בקול שבור כיחכח וניסה שוב
'אדם עומד להיות לי בן בימים הקרובים'
'מזל טוב' אמרתי, אפילו שזה נשמע יותר כמו שאלה
שלמה חייך אלי, קמטים סביב עיניו 'הוא עומד להיות נפלא, אני יודע, עם ידיים זעירות. ריאות זעירות שעולות ויורדות. גוף זעיר ועדין כמו זכוכית. הוא עומד להיות נפלא, יפה כמו אימא שלו… נפלא, יצור זעיר כל כך חי ונושם! לא להאמין!'
הבטתי בו מוטרד. הוא נשמע שמח ועצוב כאחד 'שלמה. אני לא מבין'
'אני יודע אדם' הוא חייך אלי שוב 'העולם הזה באמת נפלא, יוצר דברים נפלאים כמונו, כמו תינוקות! כמו פיציות קטנות!' הוא שלח מבט אל קופסאת הפלסטיק שנפלה קודם על הריצפה ונאנח
'מה הבעיה אם כן?' שאלתי כי הוא היה ניראה כלכך סובל והנחתי יד על ברכו
'הכל! הכל! הכל!' הוא צחק ומשהו הבזיק בעניו כאילו היה מטורף 'הילד שלי יהיה מופלא…אני אוהב אותו כלכך, אני אקח אותו כל יום לגן, אביך אותו לפני כל החברים שלו ויום אחד אסביר לו איך תינוקות באים לעולם' שלמה חייך בלי לחייך ולגם מהספל 'הילד שלי יהיה רוצח' הוא הכריז
'מה?!' הבטתי בו נדהם, סוקר אותו בדאגה
'תירגע. תירגע אדם… אני לא מטורף, לפחות לא באופן הזה. אולי הוא לא יהיה רוצח, אבל הוא יכול להיות. ואם לא רוצח, הוא יכול להיות אנס או בריון… או סתם הוא יכול לעקוף זקנה בסופר, לזרוק אבנים על חתולים לקשור להם את הרגליים ו.. ו… ל… ללל…' הוא חייך 'והכי נורא. הוא יכול פשוט להיות עצוב, עצוב באופן נוראי, עצוב כל כך והוא ישנא אותי ובצדק, הוא יאשם אותי ובצדק. הוא- -'
'תגיד יצאת מדעתך?!' אני קוטע אותו 'מה יש לך?! אתה לא הגיוני. אתה סתם מגזים!'
'לא.. לא.. ' הוא לחש, מסתכל בי ברוך 'אני פשוט רואה את הדברים כפשוטם אדם, ויש לי חמישה ילדים, כמעט שישה…. מה עשיתי? מה עשיתי? מה עשיתי לעזזאל!' הוא ילל פתאום, עיניו אל התקרה, ידיו רועדות סביב הספל
'שלמה–' התחלתי, אבל הוא התרומם לפני שהספקתי לסיים 'לא. אדם. אני אלך עכשיו… אתה צודק, אני באמת בן זונה נוראי, אני אלך, אני צריך להיות עם אשתי עכשיו. היא זקוקה לי' הוא אמר, ולמרות שהסכמתי כמעט עם כל מילה, עמדתי לנסות לומר משהו, להרגיע אותו, להגיד לו שהוא מסתכל על דברים בדרך הלא נכונה. שירגע. שיהיה גבר או ש–
אבל הוא כבר עזב, מניח נשיקת רפאים על מצחי וטורק את הדלת. לא זזתי, עמדתי כך באמצע הסלון,
מופתע לראות שאני דולף דמעות בעצמי. לא ידעתי כבר מה לחשוב.
יומיים אח"כ, ברביעי בצהריים, נולד לשלמה ורותי בן. זכר ובריא.
שמחתי, אבל לא הלכתי לברית. לא העזתי להישיר מבט לרותי ואפילו לשלמה אחרי כל מה שקרה; לא יכולתי כבר להזכר בו בלי לראות אותו מיילל על הריצפה, מלכלך את חולצתי וחולצתו בנזלת ונאחז בי כמו טובע. היה בזיכרון הזה משהו מזעזע, כואב כמעט ולמרות שלא רציתי להודות בזה- היה בזה גם משהו מביך.
כן. הייתי נבוך לראות את שלמה שוב.
וכך השבועות חלפו ושלמה לא עלה אלי באף אחד מהלילות, וגם אם היה עולה, בכנות: אני לא יודע מה הייתי עושה. לכל חברות באשר היא יש חוקים משלה, והיא יכלה להישרד רק עד גבול מסויים, ואיכשהו בלילה ההוא הפרנו את כולם.
עדיין דאגתי לו, עדיין אהבתי אותו כחבר אבל משהו נהרס והרוגע בין שני אנשים שמאפשר יצירת קשר נעלם מימנו.
כשהשבועות כבר הפכו לחודשים מצאתי עבודה חדשה ועזבתי את הדירה, המשכורת אומנם איפשרה לי לשכור מקום טוב יותר אבל לא הייתי מוכרח באמת לעזוב- – פשוט לא הייתי מסוגל.
לא הייתי מסוגל עוד לגנוב מבטים חטופים בשלמה: חוזר מהעבודה עם חליפה, חוזר מקניות מזיע, מחזיר ילדים מהגן, מביא ילדים לגן, מוביל את אשתו לרכב או מהרכב. לא הייתי מסוגל.
לא הייתי מסוגל עוד לעקוב בדאגה, לנסות לראות סימן לכך שהוא עומד להישבר, כמו בלילה ההוא.
לא הייתי מסוגל להנהן אליו ולקבל את ברכת 'היום טוב' הפורמלית שלו.
לפעמים תהיתי אם הוא שונא אותי על כך שראיתי אותו במצב ההוא. אם אני כמו דגל שמתנופף לו מתחת לאף.
חשבתי שעדיף ככה אבל המרחק לא עוזר כמו שקיוויתי ואני עדיין נזכר בו בלילות מסוימים, כשאני לבד או כשדברים נוראים קורים.
ובלי לשים לב, פיתחתי לעצמי הרגל לחפש את שמו בחדשות או בעיתונים, או לפחות תיאורים של אדם אקוולנטי לו.
לפעמים ניראלי שאני סתם פרנואיד ולפעמים אני חושב שזה בילתי נמנע, וכך או כך אני דואג