למה השמש מביאה איתה את הבוקר?
אני תמיד מסדרת את המיטה בחדר השינה לפני שאני יוצאת. מי יודע? אולי הלילה אני לא אחזור לבד. הרצון לישון עם מישהו או יותר נכון לא-לישון-לבד תוקף אותי כל יום בשעה 6 בערב בערך, כשהשמש שוקעת ומסלקת את היום. אני לא בטוחה שסקס זה העניין, אני כמעט בטוחה שלא, האמת. מי אמר שסקס יותר כיף מפשוט לישון ביחד? אני מעדיפה שיחבקו אותי, שינשמו לי על הצוואר, אבל לא חזק מספיק, ממילא קשה לי להירדם.
אבל אז אני נזכרת בכל הדברים שהופכים את המחשבה השמימית הזו ללא פחות מחוויה טראומתית. הם תמיד נושמים חזק מהמצופה, וכתוצאה מזה אני-פשוט-לא-נרדמת. השמש שוב מביאה איתה את הבוקר, הוילונות וכיסוי העיניים שלי לא עושים את העבודה. גם לא העפעפיים שלי שנותרו דבוקים זה לזה אחרי שעה של שינה לכל היותר. העיניים עייפות אך ערות והם- הם ישנים. ישנים חזק. הם לרוב לא זוכרים מה זה מצעים נקיים מכותנה מלאה. או שמיכת פוך, או גם וגם. ואני בכוח אזחל מתחת לחיבוק החזק-אך-לא-ספציפי-כי-זאת-את שלהם כדי לרוץ להתקלח ולהוריד ממני את כל הגועל שלא-באמת-קיים-עליי רק כי אני מרגישה ככה. ואני אעמוד מול המראה הגדולה בחדר האמבטיה שלי, שהיא מצרך נדיר בתל אביב, ואגלה שחלק מהגועל שחשדתי בו אכן קיים כי המסקרה מאתמול נראית כמו מזרקה שחורה, רק הפוכה והעיניים שלי עדיין דבוקות והגומייה בשיער שלי חתמה קבע כי היא לא מתכוונת להתנתק בלי עזרת מספריים.
ואז מגיע הרגע בו אני חוזרת למיטה, מריחה ממקלחת טובה והם מתעוררים, רק רוצים לחבק אותך בשביל לספוג חלק מהריח הטוב הזה שלך. לא אדוני! אתה לא תיקח לי את הריח. הריח הטוב של חמאת השיה והקוקוס מסתווה בריח הבטן החומצית העולה מן הפה שלהם והורס לי את הבוקר. כבר בשלב הזה אני מתחרטת על כל התחושות שתקפו אותי אתמול אי שם בשעה 6 בערב, כשהשמש שקעה וסילקה את היום. "טוב, האמת שאני חייבת להתארגן ולעוף יש לי מלא דברים לעשות היום" – הפך להיות המוטו שלי בכל מה שקשור לשקרים על הבוקר. אבל הם לא מבינים, או אולי לא רוצים להבין? כי יום שבת היום ואין להם מה לעשות. והם רוצים להישאר כי יש לך אוכל במקרר ויותר מעשרה תכשירים במקלחת והמצעים. המצעים. מכותנה מלאה.
ואז אני מרגישה כמו אמא. אני לא אוהבת להרגיש כמו אמא שלהם כי חני, החברה הכי טובה שלי ממילא אומרת שיש לי בעיות בראש ואני אוהבת לצאת עם ילדים. אני לא. אבל לפעמים המוח שלי שוכח להתבגר ואני נמצאת בסטייט-אוף-מיינד של עצמי לפני חמש שנים ואז אני גם מסתכלת על בנים שהיו בגילי, רק לפני חמש שנים. ומה אני אמורה לעשות בסיטואציה הזו שהם לא מוכנים ללכת? ומבקשים להישאר? להכין להם סנדביץ' לדרך? לא אדוני. א'- אני לא אמא שלך והיום אין בית ספר ואין שום סיבה שבעולם שאני אכין לך סנדביץ'. ב'- לחם זה השטן. ואם אתה לא משמין מזה כי אלוהים נגע בך מסיבה מסוימת זה לא אומר שהוא נגע גם בי. אז לא. אין לי לחם בבית. יש לי מוצרים אחרים שאני מעוניינת להכין איתם ארוחת בוקר, לעצמי, תוך כדי שאני רואה סדרה בעירום כמעט מלא מבלי שאתה תצטרך להביט בי, באור יום יש לציין, ולראות פגמים, או-לא-לראות אותם, אבל אני רואה אותם וזה מספיק.
ובסופו של דבר אתם הולכים. רגע סגירת הדלת וצליל הנעילה שנשמע אחריה מאפשר לי לנשום מחדש. הדלת נעולה והוא לא יכול להיכנס חזרה. אני כועסת על עצמי על הבחירה השגויה ומבטיחה לעצמי שאני לא אעשה את זה שוב. תזכרי: הכי כיף לישון לבד. אז אני מרתיחה מים ומשקה עציצים, חותכת ירקות ומרתיחה ביצים. לבסוף, אני מסדרת את המיטה בחדר השינה כי, מי יודע? אולי הלילה אני לא אחזור לבד.
תגובות (0)