הלילה האחרון

גופים זזים ונצמדים בחשיכה לפי קצב המוזיקה. קולות הנאה וצעקות תסכול נשמעות מעבר לעמדת השתייה. שיער מתנופף וזיעה מותשת זזים גם כן לפי קצב המוזיקה. עולם רוטט וצבעוני. ניצוצי שמחה פרועה בעיניי האנשים המהולים בעצב המוני.
תשוקה בוערת ומתח מיני. תקוות ושאלות הזועקות מתוך ליבם של האנשים. קולות זועקים להפסקה, לעצירת כל החיים ורק לצעוק. אך הקולות נותרים ללא מענה וזוכים בהתפרעות גדולה יותר, בכדי לשכוח אותם ולנסות להעבירם מן העולם. עבר והווה המתנגשים יחד למסיבה אחת בתקווה, שאולי זיווג זה יוליד דבר טוב יותר. הוא שמע את זעקותיהם לנחמה. את זעקותיהם לסוף לסבל. הוא עמד במרכז הקהל בלא תזוזה, הוא לא היה מסוגל לזוז כשכל צעד שלו כאב נוסף התיש את נפשו ואת גופו. הוא היה במצבים כאלו בעבר אך הפעם, לא רק נפשו הייתה מותשת אלא גם גופו כאילו ידע שהסוף הגיע. הוא הרגיש שהוא הגשים את מטרתו בעולם ועכשיו, לא נותר לו דבר לחכות לו מעבר לפינה. הוא הרגיש את עצמו נקרע מבפנים ומשתנה. כמו הגיע זמנו להיעלם מן העולם.
הוא הרגיש שזהו הלילה האחרון שלו. הוא הרגיש כאילו כל דבר מכביד עליו, מנסה למשוך אותו למטה. הוא הרגיש שהזמן שלו, הגיע. רבו לו השמות והכינויים. רבו לו המסכות והאנשים שבתוכו אך בסופו של דבר, הוא היה עצמו. אירוני שהרגיש כך באמת כשהסוף הגיע. הוא בחן האדישות את הקהל שסביבו והבחין בפרטים הקטנים כמו שתמיד הבחין. עינייו החלו לדמוע כשהבין שאין הוא רוצה למות. אין הוא רוצה להיעלם, לא כשאף אחד לא יזכור אותו. שון החל לבכות כשחייו החלו לעבור אל מול עינייו. הוא נפל על ברכיו בלי שום מאבק לקום שנית. עינייו הירוקות נותרו פעורות כשהרגיש את הכאב גובר במעמקי גופו שם, תמיד היה. העולם החל להטשטש וגופו הפסיק להגיב ולנוע. שון נפטר כשדמעות טריות על פניו, וידיו מגוננות על ליבו, מלהתעורר שנית.