הלילה האחרון שלי.

הלילה הזה, היה הלילה האחרון שלי בקבוצה שלנו.
הקבוצה שלנו הייתה מיוחדת, הייתה תומכת, אך כשרצתה הייתה יכולה היא לשנות במיד את התכונות שלה.
באותו לילה, אני וחבריי האחרונים מהקבוצה התחבקנו והסתכלנו זה על זו
בייאוש, אחרי הכל סבא רוברטו היה זה שמחליט מי נשאר ומי עוזב.
חיי התהילה של אישה כמוני, נמצאים כבר בתחתית כשאני לא איתם הכל כבר שונה.
כאילו שאיתם, אני אותה אני, וכשאני לבדי אני אחרת.
הלילה הזה, הלילה האחרון והמיוחד שלי בקבוצה, היה לילה אחר.
סבא רוברטו הציב את מטהו על יד כיסאו, והורה לי לגשת אליו, וכשאני ניגשתי רעדתי רעידות.
"זהו הלילה האחרון שלך איתנו, דיאנה." הוא אמר לי בקול חד וקובע.
באותו רגע, הבנתי שזה לא ישתנה.
שזהו זה, זה הלילה האחרון ולא יהיו עוד לילות, והנה אני ליד האשפה עומדת רועדת, ונזכרת בהם.
באותם חברים, וסבא רוברטו.
ואני, דיאנה דמיקולו, אני. כמו שהם אמרו, אני זו זו שהייתה תלויה בהם, באותם אנשים.
"דיאנה?" קול מוכר נשמע באפלה הלילית, זהו זה. זה הוא, סבא רוברטו.
"כן סבא רוברטו?" קולי ענה בקושי.
"הצטרפי אלינו חזרה, משפחה היא משפחה, ואת מוזמנת לחזור, אחרי הכל, את דיאנה המושא לגאווה שלנו." חשבתי שהעולם התהפך, המשפחה חוזרת אלי, הכל חוזר אלי.