comfortably numb

הוא מחייך לעברי, שותק ומביט בי בעיניו החומות והריקות. הוא בוהה במשהו מאחוריי ונראה כלא מרוכז ואני מסתובבת כדי לראות על מה הוא מסתכל, אין שם דבר. השרפה "קצרה" את השדה הזה מהעולם.

הוא מוציא פתק מכיס הג'ינס. כתוב בו צירוף בכתב דוהה, "לבד, בגשם". אני מביטה בפתק לשניות ארוכות ואז מסתכלת עליו, הוא עדיין שותק ומהרהר וההבעה על פניו הופכת שלווה מרגע לרגע. הוא נהיה קצת חיוור. אני מעלה על שפתיי צל של חיוך ביחד עם מבט תוהה. מעט דם מטפטף על הקרקע והוא מחייך בחזרה את החיוך הכי גדול בעולם וצונח לאחור, עוצם את עיניו בהנאה.

הצבע האדום משתלט לו על החולצה והוא הופך לחסר הכרה. אני מביטה לכיוון שטף הדם וקשה לי להסתכל, אך באטיות אני מתרגלת למראה. אני מנסה לחוות בעזרת ידיי את טיפות החיים האחרונות שלו.

הדמעה הראשונה שלי צונחת לו על החולצה ונספגת בחולצתו. הדמעה השנייה והשלישית נשארות לשכון בתוך הגרון שלי ומחליטות לסתום אותו. הדמעה הרביעית בוחרת לזרום מעט ולעצור בתחתית הפנים שלי, קצת מעל הסנטר. את האחרות הפסקתי לספור כי הן באו כקבוצה מגובשת.

אחרי שהפסקתי לבכות לרגע צנחתי גם אני, הפעם עליו. הרגשתי אותו, הרגשתי את העיניים העצומות שלו, והבנתי שהוא ניסה להגיד לי משהו קצת אחרי הסוף שבחר לעצמו. חשבתי עלינו קצת, רציתי לדעת את המילים האחרונות שלו כמו בספר משמעותי שקראתי פעם, אבל הוא רק שתק. כאילו ניסה לרמוז לי בכוח לעזוב אותו בשקט. אך אם הוא תכנן את זה מראש, הוא גם היה אמור לדעת שאני לא מוותרת בקלות. ניסיתי לחשוב למה הוא עשה זאת והסיבות לא עלו לי לראש.

אחרי מעט הרהורים עלתה לי מחשבה. למה בעצם הוא נתן לי את הפתק המוזר ההוא? אולי הוא חשב שהחיים שלו בודדים כמו המשפט שבפתק. שללתי את האופציה הזאת כי לא הייתה נראית לי הגיונית. אולי זה סתם היה פתק התאבדות.

האהבה שלי אליו לא גרמה לי להשאיר אותו עם מד"א או קוברים מיואשים. רציתי לקחת אותו אליי הביתה, לתלות אותו על המתלה בחדר האמבטיה ולנשק אותו בכל בוקר. בדרך לעבודה, לפגישה, או אפילו לצומת בחיים שלי. אולי בעיני אחרים זה היה נראה קריפי, אבל כל האחרים האלה מטומטמים בדיוק כמוהו.

אני בבית, שומעת שירים באזניות. סחבתי אותו, ממילא אני גרה לבד ודרך השדות אין אף אדם בשעות הערב. אני מסתכלת עליו שוכב לצידי מת, עם בוקסר מאתמול. מתנגן שיר של פינק פלויד. הלהקה האהובה עליו. אני עוצמת את העיניים ומאזינה למילים.

אני נזכרת ש-שלשום הוא השמיע לי את "Comfortably Numb" של פינק פלויד. הוא אהב אותם אז זה לא רמז לי כלום לגבי האירוע. אני מנסה לאט לשחזר אירועים שקרו בזמן האחרון, וחושבת שאולי העניין קרה לפני שנפגשנו ולפני שהפך לאדם שהוא היום, אני לא מתחילה לקשר איך הוא הגיע לזה עכשיו ואיך זה קשור למוות שלו. הוא לא היה אדם מסתורי כמו איך שהוא משתמע.

אהבתי אותו בכל ליבי, הוא האהבה היחידה שלי, שנינו היינו מוזרים ומרוב שהיינו מוזרים נפגשנו בדרך מיוחדת. כל אחד מאיתנו פרץ לבית ספר ובעזרת גרפיטי הצלחנו לפגום בבית הספר המזוין. באותו לילה הוא נבהל ממני כמו בחורה בגיל ההתבגרות ובטעות השפריץ עליי צבע. התחלנו קרב צבע ובטעות גילו אותנו. יצא שהתחלנו להיות חברים תוך כדי מילוי שעות שירות בבית ספר.

עבר שבוע, המשפחה שלו ממילא לא יודעת כלום ולא תחפש אותו, אמא שלו כלבה ולא מסתכלת עליו ממטר, אבא שלו מת ואח שלו היגר לניו-יורק. חברים ממילא אין לנו אז אני לא חושבת שזה יפריע אם הוא יישאר איתי עוד קצת.

אם הוא היה חי הוא היה נהנה מהמגע שלי. גם הוא היה מנשק אותי ככה כשהייתי ישנה, חשבתי על זה קצת ואין הבדל מאוד משמעותי בין שינה, מוות, נשיקות ושאר הדברים בעולם – כולם נגמרים בסופו של דבר.

אחותי הגיע לבקר כשלא הייתי בבית כדי לקחת ממני משהו ומצאה אותו מת. אז היא צרחה עליי, ונאלצתי להודיע למשפחה שלו שהוא התאבד (וכמובן שהשמטתי את הסיפור עם הבוקסר וזה שגררתי אותו הביתה) ולקבור אותו ביחד אתם, בטקס אזכרה לא חשבו לתת לי מקום להביע את הרגשות שלי אליו, זה בסדר כי ממילא לא הייתי פוצה את פי בין כל השקרנים האלה: הם תמיד היו בטוחים שהוא מוזר ושונה ולכן צריך להחרים אותו וכעת בוכים כביום היוולדם.

אח שלו הגיע מניו-יורק לביקור קצר וכל המוזמנים בכו בשטף. ידעתי איפה השבעה נערכה ובכל זאת לא הגעתי. לא עניינו אותי כל הדברים האלה. הוא תיעב את האירועים מהסוג הזה בדיוק כמוני. הוא תמיד חשב שהלוויות הן מטופשות כי מה שתגיד בהן יהיה שונה ממה שאתה חושב. ומה שתרגיש יהיה בעיקר מבטים ננעצים בגבך ואמירות חסרות משמעות בסגנון "אתה יכול לבכות".

הוא אמר לי פעם שהוא יודע שהוא יודע לבכות, אבל הוא בטוח שהם רק רוצים בכוח לגרום לו לבכות ולבאס לו את התחת ושהכי מעצבן אותו שזה באמת מצליח להם. אני גם התבאסתי תחת, אבל רק בגלל שלא היה כמעט אף אחד שהכיר אותי שם ושיעממו אותי הנאומים השקריים, גם מכך שאני יודעת שהוא כעס עליי ובעיקר התבאס יותר ממני בגלל שקברתי אותו במקום שהוא שנא.

לא הגעתי להארה שחיפשתי עד אותו לילה, אחרי שלושה חודשים. אבל המחשבות עליו התאדו כמו הגשם. אני שונאת אותו. בגלל המחשבות היהירות שלו, האגואיזם המוחצן, אי השיתוף והכי את זה שבגללו אני כבר לא מרגישה שום דבר.