הילדה והעציץ.

ליום הולדת שש, אבא רצה ללמד אותה מהי אחריות.
הוא נתן לה עציץ ליום ההולדת, והיא ציפתה להרבה ממנו.
העציץ גדל, גדל וגדל כל יום שעבר. הילדה התגאה בו, אמרה שהעציץ הוא בנה, שהוא מתפתח הכי מהר מכול העציצים, ושאף אחד לא יעקוף אותו. ואכן, אביה צדק, הילדה לימדה מהי אחריות. כל יום השקיה אותו מחדש, החליפה לו את הדשן, טיפחה אותו כמה שצריך, ואהבה אותו יותר מכול.
הוא תמיד היה ליד החלון, כדי לקבל את כל השמש שאפשר. אבל תמיד נמשכו חרקים לעציץ, לכן הם סגרו את החלון, אבל החרקים הגיעו מחלונות אחרים. ברור שהמשפחה לא יכלה לסגור את כל החלונות, לכן שמה אותו במקום מוסתר, בארון.
והילדה בכתה, כי היא הרגישה שהעציץ היה צריך את השמש. היא התחננה לאביה, שיחזיר את השמש. אביה אמר שהכול יהיה בסדר אם נשים פנס דלוק ליד העציץ.
אבל הילדה ידעה שזה לא יעזור.
ולכן בכתה, בכתה ובכתה כל יום. היא לא דיברה עם הוריה, והעציץ, לא משנה כמה אור קיבל מהפנס, או כמה שהילדה השקתה אותו, הוא נבל לאט לאט. עציץ של רק שנה, שרק הצמיח קצת פרחים ורודים, מתחיל להתכופף.
לאביה נמאס, הוא התחרט על העציץ, חשב שהעציץ גרם לה להיות בכיינית ותלותית בפרח מסכן, ואיים לזרוק אותו אם הילדה לא תשתוק מעט.
הילדה שתקה, רק בשביל שכביכול, הבן שלה לא ימות. ואימא לא ראתה את זה בעין טובה.
היא נלחמה על העציץ מול אביה, וריבים אחרי ריבים על פרח מסכן. זה התפתח לריבים מסוג אחר, צרחות והטחת חפצים, אך הילדה כבר לא הייתה בטוחה אם הריב הוא על העציץ.
יום אחד, אחרי האשמה שהייתה בליבה של הילדה, היא אמרה שתוציא את העציץ, תשים אותו במקום מסתור בחוץ, אך במקום מסתור עם שמש, והיא תלך לשם כל יום כדי להשקותו. אבל הריב של הוריה לא עצר. גם אם מצאו פתרון לעציץ, לא מצאו פתרון לעצמם.