הילדה והזאב

׳הילדה והזאב׳ / לירנה

״ העיניים שלו הביטו בי אמא, וזה היה.. איך אתאר – מבהיל. עיניים רעות היו לו, מלאות שנאה, חוזק וכעס״.
הוא התבונן בי, חדר לעייני. הרגשתי שאני מתמלאת בו, אני מתמלאת בזאב הזה.
וזו לא אני. הזאב הזה משתלט עלי, הוא פשוט עמד שם וארב לי, חיכה לי.. או לכל אורח עובר.
הבטתי בו, הוא כאילו היפנט אותי, במבט שלו. פחדתי שהוא יכנס בי, אבל לא יכולתי להסיר את מבטי ממנו. לא יכולתי להפסיק להביט בעיניו. טבעתי, קפאתי, חשתי כלואה, שאני לא יכולה לזוז. משהו במבט שלו אוחז בכל גופי- משתק אותי.

עברו כמה רגעים… בעודי עומדת קפואה, מתתי. נפלתי ארצה- תרדמת.

נפלתי בשינה עמוקה.. והמה בעודי חולמת, הנני רואה עצמי, את השתקפותי עולה מן מים. עולה ונעמדת מעל פני המים. אני לבושה בשמלה לבנה, גבוהה ומתנוססת מעלה.
מסביבי ים. ים כחול עמוק. לפתע סערה. אני נבהלת. סותמת אפי באצבעותיי וצוללת, מטה מטה…. אל המצולות.
שם אני פוקחת עיניי ומרגישה זרות, יש שם כל מיני יצורים, זורמים לאיטם, כל אחד בקצב שלו. ובשלו.
ואני, אני חשה נעלמת – בלתי נראית. אני מביטה בהם. מביטה בזרימה, בזרימת החיים.
אני קפואה, קפואה היכן שהוא בזמן מסביבי שיליה, שיליה אטומה, שקופה. אני נראית ואני לא נראית. בו בזמן. רואים אותי, ולא רואים אותי. אני מתקרבת אל קיר השיליה, האטומה. מנסה לדפוק. זוכרת שפעם, מתישהו אף אחד לא שמע אותי, אז מה הטעם לנסות.. מהורהרת.. האם ישנו יצור שיעצור לרגע, יעצור ויתעניין בי? ינסה לשבור את השיליה הזו. הממסכת.

ואז הוא מנסה.. יצור כזה. הוא לא חזק במיוחד בכוחו. אבל הוא נחוש. הוא מרוכז ונחוש למוטט, להפיל את השיליה. הוא עושה זאת בנחרצות, בהתמדה.
הוא מביט בי כל כמה רגעים. משתהה.
הוא זוכר שהוא עושה זאת בשבילי.
לגעת בי. להרגיש אותי. להיקשר בי.

ופתאום, קליק, התנפצות. הוא מצליח.
השיליה מתנפצת, ואני.. אני מוארת.. גופי חם.
מבטי נאתק.
הוא מתקרב אליי, לאט, בצעדים קטנים ונחושים.
אי שם, חומות נופלות. בעבר הזה.. משהו נשבר.
שקט.

ואני מתעוררת.
ואני שוב ילדה. מנסה לברוח. הוא שם. בדמות אחרת. דומה לי פתאום. יש לו ריח ומצמצוץ והבעה.. רגש.
הוא חי.
ואני בורחת. הוא רודף אחריי. מתחנן אל תלכי. אל תלכי. אני חשה גועל.
והוא אומר. אני פה. מבטיח לא לעזוב.