היינו שלושה.

היינו שלושה.
היינו שלושה ואהבנו.
נתנו לאהבה להדריך אותנוּ ולקסם לשוטט באוויר.
ולא התיימרנו להיות משהו. לא מונוגמיה ולא פוליאמוריה.
היינו אנחנו. היינו הריבונים של עצמינו. היינו אוהבים.
וזה הרגיש כל כך טוב.
ברוב הזמן, ואז חלק מהזמן, ואז שבריר ממנו.
עד שזה כבר לא.
עד שהאהבה בינינו כבר לא התחלקה באופן שווה.
עד שתוויות שכלל לא התיימרנו להניח שללו כל לגיטימציה לכעוס ולשרוף ולשנוא.
את עצמי, אותן, את הדממה ואת הרעש.
את החלקים הפנימיים שלי שהתהפכו בכל פעם שהרגשתי לא אהוב דיו. בודד בתוך מערכת יחסים שאמורה לאחר חברה יותר מכל אחת אחרת שנכחתי בה.
כי היינו שלושה.
היינו שלושה ואהבנו.
ולפעמים אני עדיין אוהב.
ולפעמים אני שונא.
ברוב הזמן אני בודד.
ומפעם לפעם אני תוהה מה היה קורה אילו היו אוהבות השתיים אותי יותר מאת עצמן, יותר מאשר זו את זו.
מפעם לפעם אני תוהה מה היה קורה אילו התוויות שלא התיימרנו להניח באמת ובתמים לא היו קיימות.
מפעם לפעם אני תוהה אם אי פעם ארגיש משהו אחר מלבד הבדידות.
אם אי פעם אצליח להרגיש משהו כואב יותר מזוּ.
אני מניח שזה בכלל לא משנה.
אני מניח שנותרתי מלא בחללים ריקים, צועד אט אט אל תוך גן העדן יודע אהבת אמת מהי.
היינו שלושה.
היינו שלושה ואהבנו.