היום ומחר.

כמה זה מוזר שהיום אתה הכל,
הרוח והשמש והצל, אבל במלחמה מול הזמן שנינו נפסיד ותישאר זיכרון מקוטע ויפה.
הימים יעברו והעונות יתחלפו, הגשם יבלע את הדמעות הקטנות והשמש תחמם את פניי הכואבות.
וההרגשה של כמה היית חשוב בשבילי, כמה היית אהוב על ידי, תהיה קשה מדי לשחזור.
כמה זה כואב שכשאראה אותך ברחוב הקטן, או בבית הקפה שכה אהבנו לשבת בו לילות שלמים, ולדבר על הכל חוץ ממזג האוויר,
כי תמיד אמרת שלדבר על מזג האוויר זה לאנשים שאין להם כבר על מה לדבר, אנחנו נסתכל אחד על השנייה ונהיה רחוקים יותר מתמיד.
כמה זה נורא לעמוד מול אדם שפעם היה החלום והיום הוא רגע, זיכרון. כמעט בדיוני.
אז אתה תיגש, ותשאל לשלומי, ואני אשאל בחזרה, ואפילו לא ננסה למלא את הבית בינינו שמלא בחיים שכבר מזמן נפרדו, ואני אגיד כמה מזג האוויר נעים היום, ושנינו נבין.